בשנת 1900 (ה'תר"ס) מונה על ידי הרב נסים אלישר לשמש כמורה לתלמוד בתלמוד תורה של עדת הספרדים בירושלים. לאחר כשנתיים מונה על ידי הרב יעקב שאול אלישר וחיים ולירו לחבר וסוכן הנהלת "קופת תמחוי לתמיכת אלמנות ויתומים". בתקופה זו מונה לשמש גם כסופר בבית הדין של הרב חיים נסים ברוך.
בשנת 1903 (ה'תרס"ג) נמנה עם מקימי בית היתומים הספרדי בירושלים לצד הרב חנניה גבריאל, ולקראת סוף שנת 1903 (ה'תרס"ד) מונה לשמש כמורה להלכה ותלמוד בישיבת "תפארת ירושלים". בהמשך שימש כמורה להלכה לאברכי בית היתומים הספרדי.
בשנת 1914 (ה'תרע"ד) יצא יחד עם הרב ישראל פורת בשליחות לממשלה המרכזית באיסטנבול שבטורקיה, כחבר מטעם ועד הרבנים לירושלים (שכלל את רבני עדת הספרדים והאשכנזים יחד), בבקשה לפטור את רבני העיר משירות צבאי, ולאשר את הישיבות כבעלות זכויות בעקבות פתיחת מלחמת העולם הראשונה. הודות לסיועו של הרב חיים נחום אפנדי, הוכתרה שליחותם בהצלחה.
בפעילותו הציבורית שימש כחבר "התאחדות הספרדים העולמית", נמנה עם מנהלי ועד העדה הספרדית בירושלים, ובשנת 1927 (ה'תרפ"ז) נבחר לשמש כנשיא הוועד עד לשנת 1928 (ה'תרפ"ח). במשך שנים רבות שימש כחבר בית הדין לעדת הספרדים, ובשנת 1933 (ה'תרצ"ג) מונה לשמש בו כאב בית הדין. בבית הדין כיהנו לצידו כדיינים במשך השנים הרבנים חנניה גבריאל, אברהם פילוסוף ויהודה הכהן שאקו.
נמנה עם מייסדי שכונת בית וגן בירושלים, וחבר ועד שכונת רחביה בעיר. בין היתר שימש כנשיא בית החולים משגב לדך, וחבר ועד בית התבשיל שייסד נתן שטראוס. כן שימש כציר אספת הנבחרים הראשונה, חבר הנהלת הוועד הלאומי, חבר מועצת הרבנות הראשית, חבר הסתדרות המורים העבריים, חבר המרכז הארצי של הסתדרות המזרחי בישראל וממנהיגיה בארץ.
