טקסוס מעונב, טקסוס מצוי או טקסוס אירופי (שם מדעי: Taxus baccata) הוא עץ מחטני ממשפחת הטקסיים (Taxacea). עץ זה הוא עץ ירוק-עד המתנשא לגובה של 12–15 מטרים, חייו ארוכים מאוד וקצב צמיחתו איטי.
עצים אלו מוגנים על פי חוק במספר מדינות באירופה. במסורות היסטוריות של עמים אחדים הפכו ל"עצים קדושים" או ל"יערות קדושים", למשל באסטוריה ובבריטניה.
מקורם של עצי הטקסוס המעונב באירופה המערבית, המרכזית והדרומית, בצפון-מערב אפריקה, צפון איראן ודרום-מערב אסיה.
טקסוס מעונב
תיאור
לעצים הצעירים צורת חרוט. עצי טקסוס מבוגרים יכולים להגיע אף לגובה של 20 מטר, אבל רוב העצים הם נמוכים יותר.
עלוותם קמורה, בלתי סדירה בהופעתה וגזעם מסיבי, עבה וקשרי. ענפיו יכולים להסתעף החל מגובה של כמה סנטימטרים מעל הקרקע. לפעמים יש לעצים צורת שיח.
לקליפת העץ צבע חום עד חום אדמדם (לפעמים כהה מאוד, נוטה לסגול). קליפת העץ עדינה למדי ונתלשת בדרך כלל בקשקשים עדינים. העלים הם מחטים גמישים, שטוחים, בעלי צבע ירוק כהה מעל וירוק בהיר מתחת. אורכם של העלים הוא בערך 2–4 ס"מ. המחטים מקיפים בצורת ספירלה את הנבטים.
הטקסוס המעונב הוא מין דו-ביתי: הפרחים הצהבהבים של העצים הזכרים מיצרים אבקה צהובה באביב. פרחי עצי הנקבה הם ירקרקים ומייצרים "פרות-דמה" בשרניים, בצבע אדום כהה, הידועים בשם "ארילים" (Arilus). בשרם אינו רעיל, אבל הוא מכסה את הזרע החום הקטן שהוא רעיל לאדם ולבעלי חיים. הארילים מתוקים ונאכלים על ידי ציפורים (למשל הקיכליים), המפיצים את הזרעים בהפרשתם.
בצרפת, שבה העץ ידוע בשם If commun, גדל העץ בשכנות עם יערות של אשורים, עצי אלון ולעיתים בסמוך לעצי אשוח. הטקסוס גדל במישור בצפון צרפת, בברטאן, נורמנדיה, בהרי הווז' ונפוץ יותר בהרים הנמוכים והבינוניים בדרום המדינה, ובקורסיקה, שבה ניתן למצוא כמה חורשות של טקסוס (הנקראים ivaie). חורשות עצי טקסוס שרדו גם בהרים מאבן גיר בפרובאנס, במיוחד במדרון המוצל של הר סנט-בום (1,148 מטרים), מזרחה ממרסיי, יחד עם עצי אדר מצוי, בסמוך ליערות של עצי אשור. שם הוא יכול להגיע לגובה של 17 מטרים ולגיל של 800 שנה. במידה פחותה נמצאים עצי טקסוס גם על המדרון המוצל של הר סנט ויקטואר (1,011 מטרים) ובהרים האורליאנים (879 מטרים), ביער מורייר ולאורך נחלים.
בקניון ורדון עדיין נמצאים בשפע וכמה מהם הם כבר בני מעל אלף שנה.
עצי טקסוס באים בשנים ניתן למצוא בכמה כפרים, בתי קברות ופרקים של טירות. למשל הטקסוס של הכפר פולבק, במחוז אר הוא בן מעל אלף שנה. גם בגרמניה, בבריטניה ובאסטוריאס ישנם עצים עתיקים כאלה.
אורך חיים
עץ הטקסוס גדל בקצב איטי ויכול להגיע לאורך חיים מופלג. בגדילתו יכול קוטר הגזע להגיע ל-4 מטרים. לעיתים רחוקות קורה שגיל היער הוא כגילו של עץ שלם. הענפים שתוכם מתרוקן עם השנים מונעים אפשרות של הערכה דנדרוכרונולוגית, לפי מספר טבעות. היו טענות על עצים בני 5,000–9,500 שנה, אך הערכות המבוססות על הוכחות כמו קצב גדילה ועבודות ארכאולוגיות במבנים הסמוכים מאששות את ההשערה כי העצים העתיקים ביותר הם כבני 2,500 שנה. בני גיל מופלג כאלה הם למשל העץ פורטינגל בפרטשייר בסקוטלנד והעץ בברמייגו (מחוז קירוס) בחבל אסטוריאס בספרד. אפילו על סמך הערכה פחותה זאת, עדיין עץ הטקסוס נחשב העץ עתיק-היומין ביותר באירופה. אחת התכונות התורמות לאורך חייו היא שהוא מסוגל להתפצל תחת עומס הגדילה המתקדמת, מבלי להיפגע במחלות בנקודות השבר של הפיצול, כפי שקורה אצל עצים אחרים.
עצים מפורסמים
העץ מסנגרניו, ויילסהטקסוס מאסטרי בנורמנדיה, שגילו כ-1,600 שנההטקסוס העתיק בברמייגו, רסטוריהדלת של קפלה בתוך טקסוס, בלה -א-דה-רוטו, בנורמנדיה
בבריטניה ובנורמנדיה קיימים כמה עצי טקסוס שגילם מוערך בסביבות 1,000 שנה וכמה עצים בני כ-500 שנה.
העץ מפורטינגל בסקוטלנד נחשב העתיק ביותר, כשגילו מוערך ב-2,000–4,000 שנה. הוא נמצא בחצר של כנסייה.
עצים מפורסמים אחרים הם "העץ מלנגרניו" (סנגרניו) (Llangernyw Yew) בחבל ויילס, "סיזרסבום" (Caesarsboom) ("העץ של קיסר") בעיירה לו שבמערב-פלנדריה (בלגיה) ו"העץ מפלורנסקורט" (Florencecourt yew) בצפון אירלנד, הידוע גם כ"טקסוס האירי".
בספרד עץ הטקסוס העתיק ביותר נחשב לפי כמה מחברים, "טשו ל'איגלסיה" (Teixu l'Iglesia בניב האסטוריאני) הנמצא בברמייגו בחבל אסטוריאס. גובהו - 15 מטרים והיקף גזעו הוא 7 מטרים וקוטר עלוותו הוא 10 מטרים. הוא נשתל בסביבות שנת 1160. באפריל 1995 הוא הוכרז כ"מורשת לאומית" על ידי הממשלה האוטונומית באסטוריאס והוא נהנה מהגנת התוכנית לשמירת משאבי הטבע.
הרעילות
רעילותו של הטקסוס נגרמת על ידי תערובת של אלקלואידים: טקסואידים, דיטרפנים מעגליים שעברו אסטריפיקציה על ידי חומצות בנליות ועל ידי חומצות אמיניות או מרכיבים מקורבים שעברו אימידיפיקיצה: טקסין A, טקסין B, טקסין C, (פקליטאקסל), 10-דזאצטיל-באקאטינה III, טקסיפילין, צפאלואמאנין וכו'. בודד במעבדה גלוקוזיד אחד בשם טקסיקאטין.
הלשד של הטקסוס מכיל שמן המגרה את מערכת העיכול.
בסך הכול, בודדו בעץ הטקסוס כמאה חומרים. הטקסין היה הראשון שבהם ובדרך כלל נחשב לאחראי לרעילות. אולם ייתכן שגם חומרים נוספים פחות או יותר מעורבים ברעילות.
הרעלים גורמים למוות על ידי אנוקסיה קטלנית בלתי הפיכה - מניעת חימצון הדם.
רוב החלקים של העץ הם רעילים, כשיוצאים מן הכלל פרות-הדמה "אריל" האדומים, מה שמאפשר בליעתם והפצתם על ידי ציפורים. העלים נשארים רעילים אפילו אם נבלו או התייבשו. בין בעלי החיים הסוס הוא הפגיע ביותר לרעלי הטקסוס, הבקר והחזירים הם קצת פחות.
10 גרם "פירות" (למעשה זרעים) או 100 גרם עלים גורמים למוות של סוס ואין נגד השפעתם טיפול יעיל.
סימני ההרעלה אצל סוס הם הליכה בלתי יציבה, רעידות, פרכוסים, עלפון, קשיי נשימה, התקררות ולבסוף אי ספיקת לב. לעיתים קרובות המוות הוא מהיר מאוד.
הרעלה קטלנית בבני אדם היא נדירה מאוד, ומתרחשת רק אחרי אכילת כמות גדולה מאוד של עלי טקסוס.
גם העץ הוא רעיל. היו יוצרי חצים שנפטרו תוך כדי עבודה אחרי שעיבדו את העץ של טקסוס.
השם האנגלי של עץ הטקסוס - Yew, בא מ-īwa או eijaz או eiwaz הפרוטו-גרמאני, שהוא גם שמה המשוחזר של אחת מהרונות. ייתכן שמילה זו הושאלה משפות קלטיות: בזמנו - בשפת הגאליםivos באירית - iodhadh|ēo, בוולשית - ywen. מכאן שם העץ בגרמניתEibe, בצרפתית - If, ומכאן ככל הנראה, גם השם הפרטי הזכר הנפוץ בצרפת - Yves. ייתכן כי משמעות המילה הקלטית המקורית הייתה "צבע חום".
ברוב השפות הרומאניות השמות של העץ קשורים למילה הלטינית "טקסוס" (taxus) המופיעה בכתבי ורגיליוס ופליניוס הזקן, ולמילה יוונית τἀξoς (טקסוס)[2] - אולי מ"טאקסיס" τἀξις, שמובנה "סדר, סידור" (לפי השערה אחת - ייתכן רמז לסידור הסימטרי של המחטים).[3]
באיטלקיתtasso, בניב הקורסיקניtassu, באוקסיטנית teis, בקטלאנית teix, בגסקונית tech, בספרדיתtejo, בפורטוגזיתteixo, בגליסיאנית teixu וברומנית - tisă.
השפה הרוסית שאלה מילה דומה тис (טיס).
ביוונית העתיקה השתמשו גם בשם "מילאקס" (μίλαξ) או "סמילאקס" (σμίλαξ). לתאופרסטוס הטקסוס היה ידוע בשם "מילוס" (μίλος). הוא תיאר את העדפתו של העץ את קרירות ההרים והצל, כמו כן את היותו ירוק-עד וגדל בקצב איטי.
הטקסוס המצוי היה אחד מן המינים שתוארו על ידי קרל לינה. יחד עם כ-30 מינים נכלל למשפחת "טקסאצאה" - Taxaceae, סוג של עצים מסדרת המחטיים Pinales או Coniferes (בעבר הוגדרה סדרה נפרדת Taxales).
השם הלטיני Baccata מובנו - נושא ענבות אדומות.
מסורות ודתות
במיתולוגיה הקלטית, עץ הטקסוס (eburos) מילא תפקיד חשוב; יוליוס קיסר מספר בספרו על המלחמות בגאליה, איך קאטובולקוס, ראש ה"אבורונים" הרעיל את עצמו על ידי שתיית חליטה מקליפת עץ הטקסוס, כדי לא ליפול לידי הרומאים ולהיכנע להם. גם לוקיוס אנאוס פלורוס מציין כי כאשר הקנטברים נמצאו במצור שהוטל עליהם על ידי הלגאטוס גאיוס פורניוס בשנת 22 אחה"ס, רובם איבדו עצמם לדעת מי בחרב, מי באש ומי "ברעל מעץ הטקסוס" (ex arboribus taxeis).
תמונה דומה מתאר פאולוס אורוסיוס בימי המצור על "מונס מדוליוס" (22 לפנה"ס), שבו האסטורים העדיפו למות מחרב עצמם או על ידי בליעת רעל מן עץ הטקסוס מאשר להיכנע לרומאים.
העם באסטוריה מרגיש קשר הדוק לעץ הזה המאחד אותו עם אבותיו, אדמתו ודתו העתיקה. לפי המסורת, בליל כל הקדושים נהגו להביא ענף של טקסוס לקברות של אלו שנפטרו לא מזמן על מנת לעזור להם למצוא את הדרך אל ארץ הצללים.
עץ הטקסוס נמצא תדיר בסמוך לכנסיות, קפלות ובבתי קברות (בעיקר בגרמניה ובריטניה)[4]
הוא מהווה סמל מצד אחד למוות, מצד שני לתחייה מחדש, להתגברות על המוות ולחיי נצח.[5]
מוצאים אותו גם בכיכרות הערים, שבהם נהגו להתכנס מועצות הערים על מנת לנהל את ענייני היישובים.
גם באנגליה, אירלנד וצרפת עץ הטקסוס נמצא לעיתים קרובות בחצרות הכנסיות.
בצרפת, בנורמנדיה, ישנם עצים עתיקים הממוקמים בחצרות כנסיות. בתוך גזע חלול של עצי טקסוס נבנו קפלות. כך למשל ביישובים לה-א-דה רוטו (La-Haye-de-Routot) ולה לאנד-פאטרי (La Lande-Patry). אומרים שבתוך אחד מהעצים החלולים בלה-א-דה-רוטו יכולים לעמוד עד ארבעים בני אדם. אכן, כמה מהעצים האלה הם בעלי רוחב יוצא מן הכלל -עם קוטר מעל 3 מטרים ויכולים להיות בני מעל 2,000 שנה. בכמה מקומות כמו במנזר מוקרוס באירלנד (Muckross Abbey) ובמנזר ז'ימיאז' (Jumièges) בצרפת נזירים שתלו עצי טקסוס באמצע מנזרם. גם בוויילס ישנם כמה עצי טקסוס בכנסיית מרים הקדושה באוברטון-און-די (Overton-on-Dee).
יש משערים כי העץ הקדוש הירוק-עד במקדש באופסלה בשוודיה היה עץ טקסוס עתיק. הנוצרים אימצו אתרים פגאניים קדושים כאלה לבניית כנסיות. חושבים שהשתמשו בעלים ובענפים של הטקסוס במקום דקלים בחגיגות היום הראשון של הדקלים.
מצב החורשות, סכנות והגנה
אחת מחורשות עצי טקסוס המעטות באירופה, בשמורת ציסי סטארופולסקייה בפולין
באירופה שרדו חורשות טקסוס מעטות - במערב אירופה - בבלגיה בברבאנסון, ובמזרח אירופה - בשמורת ציסי סטארופולסקייה (Cisy Staropolskie) בפולין או למשל, בפלאבנו בסלובקיה.
למרות הסבולת היוצאת דופן שלו לצל, השיקום הטבעי של הטקסוס נתקל בקשיים רבים. מייחסים זאת למשל להתרבות בעלי החיים הפרסתנים (אחרי היעלמותן של כמה חיות טרף שנצודו) ועקב הידלדלות המגוון הגנטי של אוכלוסיות הטקסוס וסחף גנטי בקרב הקבוצות הבודדות של עצים. אם כי (כפי שנצפה בשווייץ) בדרך כלל בחורשות, ועוד יותר בקבוצות הקטנות של טקסוס ישנם יותר עצי נקבה מזכרים.
השימור
האיחוד האירופי מגן על חורשות עצי הטקסוס כעל בית גידול (הביטט) מועדף.
בצרפת קיימת חקיקה לפיה אפשר לאסור על איסוף עצים אלה או החכרתם. היא מיושמת בעיקר במחוז האלפים העליונים. בקורסיקה (בה נמצאו סמוכים לעצי אורן שחור "פין לריצ'ו" Pin Laricio), כמו ברומניה חורשות הטקסוס כמעט חוסלו על ידי הרועים שחששו מרעילותם עבור הצאן והבקר.
נשארו רק שרידים מעטים המאוימים על ידי סכנת שריפות או התפשטות מרעי הצאן.
בקורסיקה פועלים לשיקומם ביער פיום אורבו (Fium’Orbu) ותוך קשיים מסוימים ביער טובה (Tova).
השימוש בידי האדם
ברפואה
בשנת 1021 המליץ אבן סינא ב"קנון הרפואה" על השימוש בתרופה מופקת מטקסוס מעונב.
הוא קרא לה "זרנב" ושימשה לבעיות לב. יש סבורים כי זה היה שימוש ראשון בתרופה אנטגוניסטית לתעלת סידן מן הסוג שנכנסו לשימוש בעולם המודרני בשנות השישים של המאה ה-20.
במהלך מאות שנים מצא הטקסוס דרך למאגר התרופות העממיות ולפרמקופיאה של המאות ה-18 וה-19 עם התוויות שונות ומשונות - לרבות נגד קדחת, נגד ראומטיזם ולזירוז הפלות.[6]
אחרי שבשנת 1963 התגלה האפקט האנטי גידולי של תמצית מקליפת עצי טקסוס פסיפי (Taxus brevifolia) מאזור הפסיפיק נורת' וסט בצפון-מערב אמריקה הצפונית - בודד ממנה בשנת 1969 החומר הדיטרפנואיד פקליטקסל (Paclitaxel) או טקסול (Taxol).[7]
הפקת התרופה Taxol מתוך ניצול עצי הטקסוס הפסיפי עוררה סוגיות אקולוגיות. בשנת 1989 התגלה כי קיים חומר מקדים לתרופה זו deacetyl baccatin-10 הנמצאת בכמויות גדולות יותר מהפקליטקסל עצמו בטקסוס המעונב.
אחרי שנת 1990 יוצר התרופה בדרך של חצי-סינתזה (Semisynthesis) על בסיס חומר מקדים זה שהופק מעצי טקסוס המעונב במדינת מישיגן בארצות הברית ומבריטניה. בינתיים מדענים פעלו לכיוון מציאת דרכים לסינתזה המלאה של החומר האנטי-סרטני ושל נגזרות אחרות שלו.[8]
רעל
בימי קדם שימשו עלי הטקסוס להפקת רעל. הרופא היווני דיוסקורידס, רופא צבאי בשרותו של הקיסרנירון חשש אפילו לישון תחת עץ הטקסוס שמא יורעל ממנו. גלנוס מציין את עץ הטקסוס כרעיל.
בתרגום לטיני: Taxus arbor est venenosae facultatis XII 127[9]
מימים קדומים נהגו לשתול את הטקסוס בגנים ובבתי קברות (כמה או כבודדים או כגדר חיה. אולי הימצאותם בבתי קברות תרמה למניעת היעלמותו בימי הביניים).
עץ הטקסוס שימש תכופות גם כעץ נוי באדריכלות הנוף או "האמנות הטופיארית" (Topiary art) כאשר העצים עברו גיזום אמנותי בצורות שונות - של חרוטים, כדורים, צורות של בעלי חיים וכו'.
בסיווג ההורטיקולטורים קיימים מעל 200 סוגים של טקסוס מעונב לצורכי נוי.
הסוג הכי פופולרי הוא הטקסוס האירי (Irish Yew), הקרוי גם הטקסוס של פלורנסקורט (Florencecourt Yew) או בשמו המדעי Taxus baccata fastigiata.
למרות עמידותם לסביבות רבות, העץ אינו סובל הצטברות גדולה של מים וקשיי ניקוז עלולים לגרום לגידול הטפיל הפאתוגני המזיק Phytophthora cinnamomi.
צמיחתו האיטית מדי של עץ הטקסוס גרמה למעצבי גני הנוי להחליפו את הטקסוס בעץ התויה הגדל בקצב מהיר.
זנים
עם התפתחות גננות הנוי האנגלית גבר העניין בזנים יוצאי דופן של הטקסוס בקאטה. ידועים בימינו כשבעים זנים כאלה, בהם:
פסטיגיאטה - Fastigiata – התפתח בסביבות שנות ה-1760 באירלנד, יש לו צורת עמוד, יכול להגיע בבריטניה לגובה 15 מטרים, בגרמניה בגובה 5 מטרים, פריחותיו נדירות. הוא נפוץ בפארקים, גנים ובתי קברות. מחטיו הם ירוקים כהים ויושבים בצורת ספירלה על הענף.
פסטיגיאטה אאוריאה Fastigiata Aurea – דומה לקודם, אך יש לו מחטים צהובים.
דובאסטוניאנה - Dovastoniana – מתוארת לראשונה בשנת 1777, צהובה, מגיעה לגובה 5 מטרים, עם גזע אחד, ענפים הגדולים אופקיים ואלו הקטנים תלויים.
פרוקטו-לוטאו Fructo-luteo – נודע לראשונה באירלנד בשנת 1817, גדל כשיח רחב, עם פירות כתומים ומחטים צהובים כהים.
הסאי Hesseii – שיח בעל גובה של 5 מטרים, וקוטר של 5 מטרים, יוצר פירות רבים.
נידיפורמיס - Nidiformis – גמדי, מגיע רק ל-1.2 מטרים גובה, עם פירות רבים וקטנים.
רפאנדנס - Repandens – מגיע ל-7.5 מטרים גובה ו-4.5 מטרים קוטר.
אדפרסה אאוריאה - Adpressa Aurea – ידוע משנת 1838, נפוץ בגנים, מגיע לגובה של 2.4 מטרים ויותר, גדל רק כשיחים ממין נקבה, עם ענפים קטנים, חלקם תלויים, המחטים הם ארוכים-סגלגלים, מתחדדים.
אמרספורט - Amersforte – עם עלים קצרים, סגלגלים, שטוחים, גדל לאט עד גובה 3 מטרים. תרמילי הזרעים הבוגרים אינם אדומים כמו בדרך כלל, אלא צהובים.
מכלי נשק - קשתות ארוכות - ועד לכלי נגינה
אחד מכלי הנשק העתיקים בעולם ששרדו הוא ראש חנית באורך של 40 ס"מ, עשוי עץ טקסוס, שנתגלה בשנת 1911 בקלקטון - און-סי בדרום אנגליה. הוא נחשב עתיק מלפני 450,000 שנים.[10]
נמצא ראש חנית כזה גם בטוראלבה בספרד. בלרינגן בגרמניה נמצאה חנית מטקסוס באורך של 240 ס"מ נעוצה בין צלעות של פיל.[11] גם גופת האדם המכונה "אצי" מלפני 5,200 שנה, שנמצאה מוקפאת בשנת 1991 בעמק אץ (אצטל) בהרי האלפים בטירול, הייתה מצוידת בקשת בעלת אורך של 180 ס"מ עשויה מעץ טקסוס. גם הגזע של הגרזן שלו הייתה מעץ טקסוס.
בימי הביניים שימש עץ הטקסוס ליצור כלי נשק: חניתות, קשתות ארוכות וקשתות מוצלבות.
בוויילס ובאנגליה הפכו עצי הטקסוס המעונב למקור המועדף לעץ ליצור הקשתות הארוכות, זאת בגלל העמידות המיוחדת של הליבה (Heartwood) והשכבה החיצונית (Sapwood) של עץ הטקסוס. לא כל עצי הטקסוס הלמו את הדרישות של תעשיית הקשתות.
עם הימשכות השימוש בעצים המתאימים לבניית הקשתות הארוכות, ירדה אוכלוסייתם, והיה צורך לייבא עץ זה מגרמניה ומארצות אחרות.
יבוא מסוג זה תועד לראשונה בשנת 1294. ב-1350 נוצר מחסור חמור כל כך כי המלך הנרי הרביעי הורה לקשתיו לפלוש לאחוזות פרטיות ולהפיק משם את העץ הנחוץ.
כשחודשו מטווחי הכפייה בקשתות וחצים, הותר גם יצור הקשתות מעץ של לוז, מילה והלבורנום.
באמצעות התקנון של וסטמינסטר משנת 1472 חויבה כל אניה שנחתה בעיר נמל אנגלית להביא ארבעה מקלות מעץ הטקסוס על כל "טון" של יין מיובא.
המלך ריצ'רד השלישי העלה את הדרישה לעשרה מקלות. עליית הביקוש לעץ מטקסוס היווה תמריץ להתפתחות תעשיית עץ הטקסוס בדרום גרמניה ואוסטריה, שבהן היא הפכה למונופול מלכותי, כמו גם באיטליה ובספרד.
מחיר מקלות הטקסוס עלה משניים לשמונה פאונד למאה מקלות ואולם בשנת 1483 מכרו הוונציאנים מאה מקלות טקסוס תמורת שישה-עשר פאונד.
ב-1507 הקיסר הגרמני דרש מהדוכס של בוואריה לשים קץ לכריתת עצי הטקסוס, אבל המסחר המשגשג בעץ זה לא פסק.
ב-1562 בוואריה עצמה פנתה לאפיפיור עם בקשה לפעול להפסקת כריתת העצים הסלקטיבית העלולה לגרום נזק לשאר העצים. המונופול המלכותי על התעשייה הזאת הפסיק בסופו של דבר בגלל צמצום מספר העצים – ב-1568 בסקסוניה, וב-1569 בבוואריה ובאוסטריה.
האנגלים שקלו לייבא עצי טקסוס מאזור הים הבלטי אבל בינתיים מקום החצים נלקח על ידי נשק חדש: הרובים.
עץ לריהוט ולשימושים אחרים
העץ של הטקסוס, אדום כהה ומאוד קשיח שימש גם ביצור חפצים קטנים ובציפוי דקורטיבי.
באנגליה במיוחד שימש ליצור רהיטים, בשווייץ עשו ממנו מעקות של גזוזטראות.
ליציקת כלים למשחק השחמט, בגרמניה - לחיקוי עץ ההובנה ויצור יתדות גדר עמידים לרקבון.
הטקסוס בתרבות
שיר של המשורר תומאס גריי (1716–1771) "Elegy Written in a Country Churchyard" מתייחס ל"צלו של עץ הטקסוס". 'yew-tree's shade' בשורה שלישית.
בפואמה האנגלית העתיקה ביאוולף מתואר מגן עשוי מעץ הטקסוס.
העץ מוזכר גם בשירה הרוסית הקדומה "משא מלחמת איגור" מן המאה ה-13, בפרק שבו חולם סביאטוסלב על "מיטה מעץ הטקסוס" - סמל מבשר רעות.
Си ночь съ вечера одѣвахуть мя, рече (Святослав), чръною паполомою, на кроваты тисовѣ…
ארתור קונן דויל מתייחס לטקסוס ב"שיר הקשת" ("Song of the Bow") ברומן שלו "בחברה הלבנה" ("The White Company"). גם בספרו "כלבם של בני בסקרוויל", סר צ'ארלס בסקרוויל נמצא מת ב-Yew Alley ("דרך עצי הטקסוס"), שדרה צרה שגבלה מצד אחד עם טירת בסקרוויל ובצדה השני עם גידור עבה של עצי טקסוס.
עץ הטקסוס מופיע בנוכחות איקונית בשירתה של סילביה פלאת, במיוחד בכמה משיריה בקובץ שלה "אריאל": "The Moon and the Yew Tree", "Little Fugue" ו-"Daddy".
במחזה של שייקספיר "טיטוס אנדרוניקוס" במערכה ב', תמונה 3, תמורה, המלכה הגותית זועקת: "No sooner had they told this hellish tale / But straight they told me they would bind me here Unto the body of a dismal yew."
המיתוס האירי "אהבתם של כולאן ופאן" (Chu Chulainn וFand) הלוחם והאלה נפגשים מתחת לעץ הטקסוס בכל רבע ירח.
במחזה "השד הלבן" מאת ג'ון ובסטר, עץ טקסוס ממלא תפקיד חשוב בחלום שבמערכה א', תמונה 2, שבו קטע דו משמעי ניתן להתפרש כעידוד לביצוע רצח כפול: "both were strucke dead by that sacred Eu,/ in that base shallow grave that was their due".
ג'ון קיטס מתייחס לעץ הטקסוס ב"אודה למלנכוליה" שלו, "Make not your rosary of yew-berries, / Nor let the beetle, nor the death moth be / Your mournful Psyche, nor the downy owl / A partner in your sorrow's mysteries..." (שורות ה-ח).
אלפרד טניסון בפואמה שלו "In Memoriam: A.H.H" פנה לעץ הטקסוס שמעל קברו של ארתור האלאם: "Old yew, which graspest at the stones/ That name the underlying dead,/ Thy fibres net the dreamless head,/ Thy roots are wrapped about the bones" (II, ln. 1-4).
גם בשירים של ויליאם וורדסוורת "Lines Left Upon a Seat in a Yew Tree" ו-"Yew-Trees" מופיע במעמד חשוב עץ הטקסוס.
עץ הטקסוס שימש כחומר גלם להכנת מטות קסמים במספר יצירות ובהן:
מטה הקסמים ששימש את גד, גיבור סדרת "ארץ ים", היה עשוי עץ טקסוס.
משמעות המילה הצרפתית If "איף" במצודת איף Château d'If, בית הסוהר שבו נכלא גיבורו של אלכסנדר דיומא האב, הרוזן ממונטה כריסטו, היא ככל הנראה "טקסוס". האי הקטן איף נמצא קרוב למרסיי ושמו קשור אולי לעץ הטקסוס.
במחזה של ג'ורג' ברנרד שו "Mrs. Warren's Profession", הופיע עץ טקסוס בחצר של הכומר סמואל גרדנר.
המשורר השוודי גונאר ד. הנסון (נ' 1945) הקדיש לטקסוס המעונב (Idegran בשוודית) מעין "מונוגרפיה לירית" "Idegransöarna" (1994).
עצי טקסוס אנגליים בפרקים של טימישוארה Dagmar Vişoiu. G.Székely - English yew trees in the parks of Timisoara, Journal of Horticulture, Forestry and Biotechnology vol.14 (3) 154-156. 2010 (עם תמונות)
^קתרין קפוצ'ה - מסורות חג המולד Kathryn Capoccia - Christmas Traditions, a Brief Study of the Origins of the Modern Christmas Traditions, 2002 Bible Bulletin Board, Columbus, New Jersey, on line
^Karl Gottlob Kühn,Friedrich Wilhelm Assmann transl.- Claudiou Galenou Apanta vol XX continens Indicem in Galeni libros, Leipzig, 1833
^החניתות העתיקות בעולם A.P.Kouwenhoven - World's Oldest Spears, Newsbriefs, in Archaeology,vol.50 nr.3, may-june 1997 Archaeological Institute of America
.jpg)
