פרשי חיל הגמלים היו מרכיב נפוץ בלוחמה המדברית לאורך ההיסטוריה במזרח התיכון, בין היתר בשל רמת הסתגלות הגבוהה של הגמלים. הם מתאימים במיוחד לעבוד ולשרוד באזורים צחיחים הרבה יותר טוב מהסוסים של חיל הפרשים. ריח הגמלים, לפי הרודוטוס, הבהיל סוסים, מה שהפך את הגמלים לנשק יעיל נגד הפרשים של הפרסים האחמנים בקרב תימברה (אנ').[1][2] הניסיון שהצטבר בצבא הבריטי בהפעלת מספר יחידות גמלים שפעלו באפריקה ובהודו הצביע על יתרונות השימוש בגמלים בתנאי מדבר. שני היתרונות העיקריים שהם מצאו בשימוש בגמלים הם, ההתמודדות הטובה יותר של גמלים עם מחסור במים ומזון וכן בתגובה הרגועה יותר של גמלים תחת אש.
היסטוריה מוקדמת
השימוש המתועד הראשון בגמל כחיה בשימוש צבאי היה בשנת 853 לפני הספירה על ידי המלך הערביגינדיבו, שהביא עד 1,000 רוכבי גמלים לקרב קרקר. לפי דיווחים שונים אותם גמלים שימשו מאוחר יותר בקרב תימברה בשנת 547 לפני הספירה, בין כורש הגדולמפרס לקרויסוס מלידיה. לפי קסנופון, מספר הפרשים של כורש עלה על מספרם של פרשי קרויסוס ביחס של שישה לאחד. אחד המפקדים של כורש דיווח שהסוסים הלידיים נרתעו מריח הגמלים שגרם לבהלה בקרב הפרשים הלידיים, דבר שהכריע את הקרב לטובת כורש. כורש יצר אד-הוק משיירות הגמלים שלו חיל גמלים עם רוכבים חמושים במקום המשאות שהם נשאו.[3]
יותר משישים שנה מאוחר יותר, המלך הפרסי חשיארש הראשון גייס מספר רב של שכירי חרבערבים לצבאו במהלך הפלישה הפרסית השנייה ליוון, כל שכירי החרב היו מצוידים בקשתות ורכובים על גמלים. הרודוטוס ציין כי פרשי הגמלים הערביים, כולל כוח גדול מלוב, מנו עד עשרים אלף לוחמים. שכירי החרב רוכבי הגמלים בשירות מלכי פרס, היו בני שבטי הנוודים של ערב וסוריה, נלחמו כקשתים, לפעמים שני רוכבים לגמל.[4]
האימפריה הרומית השתמשה ברוכבי גמלים שגויסו מלוחמים מקומיים שחיו לאורך הגבול הערבי במהלך המאה השנייה.[6] הקיסר טראיאנוס מתדמור היה הראשון שגייס פרשי גמלים ערבים בתקופת האימפריה הרומית המאוחרת, לליווי, שיטור מדברי ותצפיות.[7] כלי הנשק הרגילים של פרשי הגמלים כללו, חרבות ארוכות בסגנון פרסי, קשתות ופגיונות.[8]
הגמל שימש את התרבויות הפרה-אסלאמיות בחצי האי ערב .[9] כבר במאה ה-1 לספירה הפעילו צבאות הנבטים וצבאות תדמור חיילי רגלים וקשתים רכובים על גמלים שגויסו משבטים נוודים ממוצא ערבי.[10] בדרך כלל לוחמי הרגלים היו יורדים מהגמלים ונלחמים שלא מגב הגמלים.[11] במסעותיהם הראשוניים של מוחמד וחסידיו נעשה שימוש רב בגמלים.[12] לאחר מכן, השתמשו הערבים בחיל רגלים רכוב על גמלים כדי לתקוף את אויביהם הסאסאנייםוהביזנטים במהלך הכיבוש המוסלמי.[13]
תקופה מודרנית
נפוליאון העסיק חיל גמלים במערכה הצרפתית שלו במצרים, בארץ ישראל ובסוריה. במהלך סוף המאה ה-19 וחלק גדול מהמאה ה-20, פרשי גמלים שימשו לשיטור מדבריות וסיור בצבאות הקולוניאליים הבריטיים, הצרפתים, הגרמנים, הספרדים והאיטלקיים. יחידות חיל גמלים כאלה עדיין מהווים חלק מהצבאות המרוקאים המודרניים, המצריים ומכוח ביטחון הגבולות ההודי (Border Security Force - BSF).
חיל הגמלים המצרי והמפקד הבריטי הורשיו קיצ'נר מילאו תפקיד משמעותי בקרב אומדורמאן ב-1898 (בקרב זה נכח גם הקצין הצעיר בשם וינסטון צ'רצ'יל);[14] אחת הפעמים הבודדות בתקופה זו שבה יחידות של חיילים רכובים על גמלים השתתפו במספרים ניכרים בקרב. הצבא העות'מאני החזיק פלוגות גמלים כחלק מחיל תימן וחיג'אז שלו, לפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה.
השלטונות הקולוניאליים במרוקו הספרדית השתמשו בפרשי גמלים מקומיים שגויסו בחלק הצפוני של מדינת החסות, בעיקר לעבודות סיור גבולות משנות ה-30 עד 1956. הם היוו חלק מהיחידות רכובות הגמלים (תפקיד מקומי מוגבל) במלחמת האזרחים בספרד במהלך 1936–1939.[16]
המדינה הנסיכותית ביקאנר (העיר ביקאנר (אנ') בראג'סטאן) קיימה יחידה בשם חיל הגמלים של ביקאנר (אנ') שלחמה בזירות שונות: בסין במהלך מרד הבוקסרים בשנת 1900, בין השנים 1902–1904 בסומאלילנד, בשנת 1915 במלחמת העולם הראשונה במצרים, שם חיילי חיל הגמלים, השמידו את הכוחות הטורקים במהלך הפשיטה על תעלת סואץ. במלחמת העולם 2 חיל גמלים נלחם בזירת המזרח תיכון. כוחות ההגנה המסייעים של מדינת ג'איסלמר הנסיכותית, שהפכה עם השנים לחלק מהודו, הקימה בשנת 1948 גדוד הגנה רכוב על גמלים.[18] בין השנים 1947–1948 הגמלים שימשו למטרות תחבורה במהלך מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה. שתי יחידות הגמלים נמסרו לגדוד הגרנדירים (אנ') של הצבא ההודי במהלך המיזוג של צבאות רג'סטאן המקומיים עם הגרנדירים ב-1951 ושולבו בגדוד ה-13 שלו.[19] הם שימשו את הגרנדירים הן לתחבורה והן ללחימה במהלך מלחמת הודו-פקיסטן השנייה, שם הם מנעו מכוחות פקיסטנים לחדור ולכבוש שטחים של הודו. פשיטה רכובה על גמלים בוצעה על ידי מייג'ור ג'אי סינג עמוק בתוך פקיסטן, במקביל למתקפה הודית נוספת בסיוע גמלים בטנוט שהובילה למותם של 102 חיילים פקיסטנים, כולל שני קצינים, והחזירה בהצלחה כמות גדולה של הודים.[18] בשנת 1965 גמלים רבים של צבא הודו ניתנו גם לכוח אבטחת הגבולות (BSF) עם הקמתו לאחר מלחמת הודו-פקיסטן השנייה.[20] ב-1966 הוסיפו הגרנדירים גדוד גמלים נוסף, הגדוד ה-17 בראשות סגן אלוף ק.ס. הריהר סינג.[18] בשנת 1967, הוקם בצבא הודו, גדוד ארטילרי ששונע באמצעות גמלים, הגדוד מסר את הגמלים שלו לכוחות אבטחת הגבולות בשנת 1971,[21] גדודי הגרנדיר ה-13 וה-17[18] וכוח אבטחת הגבול[20] המשיכו להשתמש בגמלים למטרות חי"ר. באותה שנה, גמלים שימשו שוב במלחמת הודו-פקיסטן השלישית, במערכה המזרחית.[20] גדודי גרנדירים 13 ו-17 רכובים על הגמלים לחמו בגזרות ביקנר וגאדרה שם נכבש שטח משמעותי.[18] בשנת 1975[22] הצבא ההודי החליט להפסיק להשתמש בגמלים.
מאידך, נכון לשנת 2024 גמלים עדיין משמשים את כוח אבטחת הגבולות (אנ') ההודי לסיור באזורים המרוחקים של מדבר טהאר, לאורך גבול הודו-פקיסטןבראג'סטן. גמלים נרכשים בגילאים שבין 5 עד 6 שנים ומאומנים במרכז להכשרת גמלים במטה כח אבטחת הגבולות של BSF בג'ודפור. הם משרתים 15–16 שנים ופורשים משירות בגיל 21. הגמלים שבשרות הצבאי הם משלושה גזעים שונים. הג'ייסלמרי והביקנריס משמשים את סיירת הגבולות, בעוד שהנאקות משמשות לתפקידים טקסיים. כוחות משמר הגבולות ההודים משתתפים עם מחלקות הגמלים שלהם במצעד השנתי של דלהי (אנ') לרגל יום הרפובליקה ההודית מאז 1976. במצעד השנתי, יחידת הגמלים מופיעה עם בשתי מסגרות, האחת מורכבת מגמלים עליהם רוכבים חיילי משמר הגבול והמסגרת השנייה מורכבת מגמלים של כוחות אבטחת הגבול, הצועדים יחד עם החיילים והמוזיקאים רגלית. בשני המסגרות הללו במצעד השנתי, מופיעים בדרך כלל כ-90 גמלים.[23][24][25] עד שנת 2008 כוחות שמירת השלום של האו"ם (UNMEE) בין אתיופיה ואריתריאה, השתמשו בגמלים כדי לסייר לאורך הגבול שבין המדינות. משטרת המדבר הירדנית המוצבת בוואדי רם משתמשת בגמלים בנוסף לג'יפים. צבא מאוריטניה עדיין מחזיק שני גדודים של רוכבי גמלים.
במלחמת העצמאות פעלה יחידת פרשים בפיקודו של דוד אלוני. היחידה, שנועדה לכלול כיתת גמלים וכיתת סוסים, השתייכה לגדוד השמיני (בפיקודו של חיים בר-לב) של חטיבת הנגב. משימת היחידה הייתה סיור לשם הגנה על קו המים בין ניר עם לנירים. ב-1953 החלו בצה"ל הכנות להקמת יחידת רוכבי גמלים חדשה, אשר יתרונותיה המצופים היו יכולת ניוד בכל שטח, והגעה ליעדים בחשאיות תוך השגת הפתעה מקסימלית. היחידה הוקמה ב-1954 לאחר עבודת מטה, שקבעה ליחידה תקנים ונהלים. עמוס ירקוני מונה למפקד היחידה, שאבטחה את דרכי הנגב.[27][28] לאחר מלחמת ששת הימיםאריאל שרון, בתפקידו כאלוף פיקוד הדרום, הקים "סיירת גמלים" במסגרת סיירת שקד, שפעלה בתחומי הנגב, חצי האי סיני ומרחב שלמה. הסיירת כללה לוחמים יהודים ובדואים, וסיפקה יתרונות פעולה רבים: הגמלים מהירים, בעלי יכולת עבירות גבוהה בכל שטח ויכולת נשיאת משא של מאות קילוגרמים. התנועה בשטח ולא בדרכים הקטינה את הסיכוי להיפגע ממוקשים. הדמיון לשיירות בדואיות וההגעה השקטה יצרו אלמנט של הפתעה.[29][30][31] ב-2004 נבחנה בצה"ל הקמת יחידת גמלים חדשה.[32]
^Herodotus (440 BC). The History of Herodotus. Rawlinson, George (trans.). נבדק ב-4 בדצמבר 2012. He collected together all the camels that had come in the train of his army to carry the provisions and the baggage, and taking off their loads, he mounted riders upon them accoutred as horsemen. These he commanded to advance in front of his other troops against the Lydian horse; behind them were to follow the foot soldiers and, last of all, the cavalry. When his arrangements were complete, he gave his troops orders to slay all the other Lydians who came in their way without mercy but to spare Croesus and not kill him, even if he should be seized and offer resistance. Cyrus opposed his camels to the enemy's horse because the horse has a natural dread of the camel, and cannot abide either the sight or the smell of that animal. By this stratagem he hoped to make Croesus's horse useless to him, the horse being what he chiefly depended on for victory. The two armies then joined battle, and immediately, the Lydian war-horses, seeing and smelling the camels, turned round and galloped off, and so it came to pass that all Croesus' hopes withered away.{{cite book}}: (עזרה)
^"Cameliers and camels at war". New Zealand History online. History Group of the New Zealand Ministry for Culture and Heritage. 30 באוגוסט 2009. נבדק ב-5 בדצמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
^Jim Hicks, page 21 "The Persians", Time-Life Books, 1975
^Cassin-Scott, Jack (ביוני 1977). The Greek and Persian Wars 500-323 BC. Bloomsbury USA. p. 34. ISBN0-85045-271-6. {{cite book}}: (עזרה)
^Herodian of Antioch, History of the Roman Empire (1961) pp.108-134. Book 4. CHAPTER XIV
^D'Amato, Rafaele (23 במאי 2017). Roman Army Units in the Eastern Provinces (1). Bloomsbury USA. p. 41. ISBN978-1-4728-2176-8. {{cite book}}: (עזרה)