PROFILPELAJAR.COM

כורש
𐎤𐎢𐎽𐎢𐏁
לידה	600 לפנה"ס; אנשאן, פרס, איראן
נהרג	530 לפנה״ס (בגיל 70 בערך); סיר דריה, קזחסטן
מדינה	הממלכה האחמנית, אנשאן
מקום קבורה	קבר כורש, פסארגאדה
בן או בת זוג	קסאנדנה; אמיתיס; Neithiyti
	559 לפנה״ס – 530 לפנה״ס; (כ־29 שנים)
	→ כנבוזי הראשון כנבוזי השני ←

כורש השני (מוכר גם בשם כורש הגדול או בקיצור: כורש) היה המלך הראשון של ממלכת פרס האחמנית, בנו של המלך כנבוזי הראשון ממשפחת הרוניאן, מייסד הממלכה האחמנית. עלה לשלטון בחורף של 560–559 לפנה"ס ומת בשנת 530 לפנה"ס, במלחמה באסיה המרכזית. במסורת היהודית זכור בעיקר בשל הכרזת כורש, אשר העניקה ליהודים הגולים בבבל את הזכות לשוב לארץ ישראל ולבנות בה את בית המקדש השני.

המקורות

המקורות הקלאסיים לתקופה, מלבד הרודוטוס, הם הסופר קטסיאס מהמאה ה-5 לפנה"ס, שהיה רופא יווני בחצר מלכי פרס וכתב חיבור היסטורי בן 23 ספרים על ממלכת פרס. סופר נוסף הוא דינון, שאף הוא כתב חיבור על פרס. סופר אחר הוא יוסטינוס, סופר רומי מהמאה ה-2 לספירה, שחיבר תקציר להיסטוריה עולמית.

מקור חשוב נוסף הם טקסטים וכתובות באכדית, פרסית, עילמית וארמית, שנתגלו באתרים ארכאולוגיים שונים, בארצות שהיו תחת שלטון האימפריה הפרסית.

משפחתו

על-פי הכתוב בכתובת הגליל הבבלית של כורש (ראו בהכרזת כורש), כורש הוא בנו של כנבוזי הראשון, בן כורש הראשון, בן צ'ישפיש, בן האחמניש, מייסד השושלת.

על-פי המסורות שהשתמרו אצל הרודוטוס וכסינופון, כנבוזי נשא לאישה את בתו של אסטיאגס מלך מדי וזו ילדה את כורש. על-פי מסורת זו כורש היה יורשם של שני מלכים – מלך פרס ומלך מדי.

על-פי קטסיאס, כורש לא היה נכדו של אסטיאגס או בן משפחתו, אלא פרסי ממשפחה לא-מיוחסת.

עלייתו לשלטון

נסיבות עלייתו של כורש לכס המלוכה אינן ידועות. בשנת 558 לפנה"ס כורש הפך שליטם של השבטים הפרסיים, ביניהם שבט הפסרגדאי, שלו היה מעמד ראשון בממלכה. יחד עם שני שבטים נוספים הם יצרו איגוד, כשמרכז מדינתם היה בעיר פסארגאדה, שהייתה כפופה לממלכת מדי. מלך מדי אז היה אסטיאגס (553–550 לפנה"ס) ובשנת 550 לפנה"ס כורש מרד בו וטען על כתר ממלכת מדי.

האגדה על הולדת כורש

הרודוטוס (א 107–130) מוסר את סיפור מוצאו של כורש, כפי ששמע מאנשים פרסיים שלא רצו לפאר את כורש:

לאחר הקרב בין מדי ללוד בו התרחש ליקוי חמה (=603 לפנה"ס), כרתו שני הצדדים ברית שלום ואסטיאגס נשא את אריאניס הנסיכה הלידית לאישה, ממנה נולדה לו בתו מנדנֵה. חלום לילה הזהיר את אסטיאגס שבנה של בתו עתיד להחליף אותו, ולפיכך השיא אותה לאיש פרסי נשוא-פנים בשם כנבוזי. אך אסטיאגס הוזהר על ידי חלום שני ובעקבות כך הוא החזיר את בתו מנדנה חזרה לארצו ומסר את התינוק לאיש ימינו הרפגוס על מנת שייפטר מהילד. הילד נחשב אז למת כבר, אך בדרך מקרה הוא הוחלף בילד שאך זה נולד, וכורש גודל בידי רועה ואשתו בצפון מדי. בגיל 10 הביאה אותו התנהגותו חסרת הפחד לתשומת לבו של אסטיאגס, שזיהה אותו כנכדו שלו, ושלחו להוריו. בה בעת העניש אסטיאגס את הרפגוס בכך שהאכילו את בשר בנו שלו. הרפגוס לא סלח לאסטיאגס על כך והחל לחבל בנאמנותם של המנהיגים המדיים כלפי אסטיאגס וברגע מסוים שלח מסר לכורש, המפציר בו למרוד באסטיאגס. כורש זייף פקודה, הממנה אותו למפקד של הפרסים, ובכנסו את בתי האב הפרסיים העיקריים, הוא הבהיר להם עד כמה אדנות עדיפה על עבדות. כורש גייס את בתי-אב אלו למלחמה נגד אסטיאגס. אסטיאגס שלח את צבאו תחת פיקודו של הרפגוס הבוגדני, וחיילים רבים מצבאו ערקו אל הפרסים ואילו יתרם ברח. אסטיאגס גייס אז את כל אנשי אגבטנה, צעיר וזקן, נגד כורש - אך הוא הובס ונלכד

.

לקטסיאס יש מסורת שונה והוא מצוטט על ידי ניקולאוס איש דמשק, היסטוריון החצר של הורדוס המלך:

"כורש היה בנו של פרסי עני מבית אב מרדיאן, בית-אב בעל שם רע. אביו אתרדטס הפך שודד דרכים על-מנת להתקיים ואמו של כורש הייתה רועת אווזים. בהתאם לנוהג מקובל התחבר כורש, על מנת לקיים את עצמו, אל איש מדי מאנשי מינהל הארמון המדי. מנקודה זו החל כורש להתקדם בשלבים, עד שהגיע למשרת שר המשקים של המלך. חלום, שהתגלה לאמו (חלום דומה לזה שאצל הרודוטוס), ואשר סופר לכורש עתה, חזה לו, שיהפך לשליט אסיה. לאחר שכורש הפך יד ימינו של אסטיאגס מלך מדי, הוא גרם לכך שאביו ימונה כסאטרפ של פרסא. ואז בעזרת איש פרסי הרפתקן אחר בשם הויברס, יצא כורש להצטרף לצבא שהוא הורה לאביו להקים. הפרסים, למרות אומץ לבם הרב יותר, נאלצו יותר מפעם אחת להיכנע למספר הגדול יותר של אויביהם. לבסוף הם ריכזו את הנשים והילדים שלהם על ההר של פסרגדאי, ההר הגבוה ביותר באותו אזור. אסטיאגס הקיף את ההר והפרסים נסוגו לפסגה שנייה, נמוכה יותר אך מוגנת יותר במצוקים ויערות ועל פסגה זו הגנו מתוך יאוש".

כאן נקטעת הפסקה והסיפור ממשיך בפרק הזמן שבו כורש כבר ישב על כיסא אסטיאגס.

כיבושי כורש

אחרי שכורש ניצח את המדים ב-550 לפנה"ס, הוא יצא למסעות כיבוש נוספים.

ב-549 השתלט על עילם ושושן במערב פרס. שושן הפכה לבירת הממלכה הפרסית במערב, לצד הבירה המזרחית אקבטנה. ב-548 עבר כורש להשתלטות על פרתיה במזרח ועל ארמניה בצפון-מערב פרס. ב-546 יצא כורש למערב והשתלט על לידיה (טורקיה המערבית של היום). היוונים הקימו על איי יוון ואסיה הקטנה (מערב טורקיה) שורת מושבות וכורש ביקש מהם לסייע לו בכיבוש לוד, אולם הם היססו ולכן הוא כבש גם את האזור שלהם.
בין השנים 539–545, הכניע כורש שורה של ארצות באסיה המרכזית והגיע עד אזור הודו. כתוצאה מכך הגיע שלטונו לגבולות הצפון-מערביים של הודו והשלוחות הדרומיות של הודו-כוש.

בתום מסעות אלו פנה כורש לתקוף את האימפריה הבבלית החדשה. בשנת 539 לפנה"ס הוא כבש אותה במהלך פתאומי ובלתי צפוי, אך השאיר את מעמדה כקודם, לא שינה את המבנה החברתי שלה והפך את בבל לאחת הבירות של הממלכה הפרסית. הכהנים יכלו לחדש את פולחן האל בֵּל וכך התקבל שלטונו של כורש בצורה טובה על ידי הכהנים והאצולה ולא נחשב למלך זר, אלא למשחרר, ודבר זה בא לידי ביטוי בכתבי הבבלים.

כורש דאג להתנהג כמלך בבלי – הוא לא חידש דבר בפולחן ובמנהגים עתיקי היומין. הוא השתתף באַכִּיתוּ (ראש השנה הבבלי, בתחילת חודש ניסן) והוא אף נשא בתואר "מלך בבל". לאחר נפילת בבל, נכנעו לפניו מרצון כל הארצות שהיו תחת שלטון בבל ובכללן סוריה, ארץ ישראל ופיניקיה. בהמשך הוא רצה להבטיח את הגבול הצפון-מזרחי של ארצו כדי לעצור את חדירת הנוודים ויצא לאמדסיה (טורקמניסטן של היום) אך הובס ונהרג בשנת 530 לפנה"ס במלחמתו בטומיריס מלכת המאסגטים. ממלכתו התפרסה על השטח הגדול ביותר שידע העולם עד אותה עת.

יחסו ליהודים

ערך מורחב – הכרזת כורש

בשנת 538 לפנה"ס אישר כורש לגולי בבל לשוב לארצם (שיבת ציון), לבנות את חומות ירושלים ולהקים מחדש את בית המקדש השני בירושלים, תוך העלאת כספי יהודים לבניית המקדש והבטחת סיוע כספי מאוצר המדינה. כמו כן החזיר את כלי הקודש שנלקחו על ידי חיילות נבוכדנצר מלך בבל.^[1] אישור זה, הידוע כהכרזת כורש, נזכר בספר עזרא בשתי גרסאות: בעברית (פרק א') ובארמית (פרק ו').

צו זה משקף את מדיניות כורש: התפייסות ובניית מקדשים. יש גם חידוש בהחזרת כלי המקדש לירושלים ותרומות מהעם שחי בממלכה וזאת בניגוד לנוהג של האימפריות, שהכסף הוזרם מהפריפריה למרכז; כאן ההרשאה התירה זרימת כסף בכיוון ההפוך. סיבה נוספת לתמיכתו בהחזרת היהודים ליהודה היא כנראה רצונו לחזק את הגבול עם מצרים וליצור חיץ אשר ימנע פלישה מצרית.

הנוסח הארמי שנקרא "דכרונא" (=זיכרון דברים), היה לצורכי הארכיון הפרסי וכלל מידות מדויקות של בית המקדש והוראות ביחס להוצאות הבנייה. נוסח זה הגיע לפרסום עקב הפסקת העבודה וחידושה לאחר מכן, דבר שגרם להתנגדות מצד גורמים עוינים שפנו לדריווש והוא נתן הוראה לחפש את הנוסח בגנזכים של ערי הבירה השונות של פרס: פרסגדא, פרספוליס, אחמתא ובבל. לבסוף נמצא המסמך באחמתא, משום שבשנה בה ניתן המסמך מתה אשת כורש, שהייתה בתו של אסטיאגס והובאה למדי לקבורה; כורש שהה שם לרגל האבל ובאותה שנה לא השתתף בטקס האכיתו בבבל ושלח את בנו כנבוזי למלא את מקומו וכך נשארה הכרזת כורש באזור מדי^[^{דרוש מקור]}.

בספר ישעיה (פרקים מ"ד ומ"ה),^[2] יש התייחסות להכרזת כורש. כורש מוצג כמי שה' מחזיק בימינו, כלומר הוא מעניק לכורש הגנה וחסות; הוא נקרא "משיח" ("למשיחו לכורש"), בעוד מבין כל מלכי ישראל ויהודה רק דוד ושאול מכונים "משיח". ישעיהו רואה בכורש, ולא בצאצאי המלך יהויכין, כעתיד לשקם את ירושלים ולהחזיר את הגולים (ישעיה, מ"א, כ"ה; מ"ד, כ"ה–כ"ח; מ"ה, א'–ד', י"ג).

כורש בתרבות

יחסם של חז"ל לכורש היה יחס אמביוולנטי. מצד אחד, חז"ל טענו כי כורש נשלח על ידי השם וכל פועלו של כורש כוון מידי שמיים. מצד שני, היו טענות בחז"ל שאמרו שכורש לא היה צדיק, אלא מגדל שרצים שעודד את העם היהודי להקים את בית המקדש השני על מנת להאדיר את שמו.

כורש הפך בלאומיות היהודית בעת החדשה לסמל למנהיג חזק ומושיע שבכוחו ובמהלכיו הוא יכול לקדם את השאיפות של העם היהודי להגדרה עצמית ומולדת. היה זה הלורד בלפור שהוכרז כורש בשנת 1917 אחרי הצהרת בלפור. ב-1953 הכריז הארי טרומן נשיא ארצות הברית על עצמו כורש משום שהכיר במדינת ישראל מיד אחרי הכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח.^[3] זאת, למרות המלצת יועציו שלא לעשות כך, כי לא האמינו ביכולתה של מדינת ישראל להמשיך ולהתקיים.

בשל פעילותו למען שיבת ציון, נתפס כורש באור חיובי במסורת היהודית. רחובות "המלך כורש" בתל אביב, בירושלים ובחיפה נקראים על שמו.

בספרו של יונתן ילון "כורש הנסיך האחרון"^[4] מתגלית לסבו של כורש נבואה המזהירה אותו מכך שנכדו, לימים המלך כורש, ירצח אותו וישלוט בפרס במקומו. הספר מציג את כורש כבעל חוש צדק, המבטיח לעצמו שלא יהיה שליט עריץ כמו סבו. כורש המלך הופך לאחד מחלוצי זכויות האדם והסובלנות הדתית. הספר המבוסס על אירועים אמיתיים והוא בדיוני במהותו.

לקריאה נוספת

מנחם שטרן, בין הכרזת כורש להצהרת בלפור-שיבת ציון הקדומה ושיבת ציון המחודשת, הוצאת ש. פרידמן, 2006.(הספר בקטלוג ULI)

Muhammad A. Dandamayev, "Cyrus II The Great". In Ehsan Yarshater (ed.), Encyclopædia Iranica, ‏vol. 6, Routledge & Kegan Paul.

קישורים חיצוניים

כורש, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

עיינו גם בפורטל:
	פורטל איראן

מדיה וקבצים בנושא כורש בוויקישיתוף

כורש (נפטר 530 לפנה"ס או 529 לפנה"ס), מלך פרס, דף שער בספרייה הלאומית
biography/Cyrus-the-Great כורש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כורש, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
כורש, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
הרקע ההיסטורי להכרזת כורש, א-ו, מאת חיים תדמור, החברה לחקר המקרא בישראל, בתוך מאגר המידע של אתר מקראנט
כורש מלך פרס הכיר בזכויות אדם ובזיקה של העם היהודי, באתר אימגו
פרק 86 – דברי הימים: כורש הגדול? כורש הענק! (ולא בגלל המשקל) – על כורש קיסר פרס בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס (בשיתוף ההסכתים איראניום מועשר והפודקאסט של התנ"ך).
מיהו כורש מייסד האימפריה הפרסית וחלוץ זכויות האדם?, באתר אנציקלופדית אאוריקה

הערות שוליים

^ ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן. עמ' 10.
^ על-פי דעת אנשי ביקורת המקרא, הנביא הוא לא ישעיהו המוכר מתקופת בית ראשון (שלו מיוחסים פרקים א'-מ'), אלא נביא אחר שחי בתקופת כורש.
^ “I am Cyrus”
^ יונתן ילון, כורש הנסיך האחרון, 1, ישראל: עצמי, 2019