זבד הבת או בריתה הוא טקסיהודי להודיה על הולדתבת במשפחה. קיומו של טקס כזה אינו חובה הלכתית, והמנהג לקיימו הלך והתגבש במהלך העת החדשה. משום כך, אין לו אופי קבוע באופן מסורתי, ומהלכו משתנה ונתון במידה רבה לבחירת ההורים: פעמים רבות מלווה הטקס בסעודת מצווה; לעיתים נערך הטקס סמוך לזמן הלידה, ואז גם מוכרז בו שמה הפרטי של הבת החדשה, בדומה להכרזת שמו של בן חדש בטקס ברית המילה.
אטימולוגיה
המילה "זֶבֶד" שפירושה מתנה היא מילה יחידאית במקרא, המופיעה בספר בראשית, פרק ל', פסוק כ': ”וַתֹּאמֶר לֵאָה: זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֶבֶד טוֹב”. משפט זה נאמר על ידי לאה לאחר שילדה את זבולון, בנה השישי. בקרב כמה ממפרשי המקרא (למשל, בפירוש רד"ק על בראשית, ל', כ"א, וכן בפירוש ראב"ע שם) הובאה סברה שיחד עם זבולון נולדה תאומתודינה, ככתוב בהמשך: ”וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה”. לפיכך ניתן למצוא רמז במילה זבד לשני הילדים שנולדו: זבולון ודינה.[1]
פרשני המקרא מתחבטים בפענוח המילה יוצאת הדופן, ומציעים פירושים שונים:
אונקלוס מפרש את המילה כ'חלק טוב' (כלומר, "האל חָלָק לי חלק טוב"). כמו כן, בארמית משמעות המילה "זוודא" היא "צידה", ואם כן המשמעות היא שאלוהים נתן לה צידה טובה[2]
בתרגום השבעים מתורגמת המילה למילה היוונית δῶρον 'מתנה' (מקור המילה העברית דורון).[3] פירוש זה מובא, למשל, גם אצל הרשב"ם או בפירוש האבן עזרא.
הרמב"ן מפרש את המילה 'זבד' כהלחם של המילים "זה בד" ("זהו ענף"), במשמעות של ענפי צמרת מסוככים. על פי פירוש זה, הודתה לאה לאל ואמרה: "נתן לי האל את הבן הזה כמו בד טוב, תחתיו יהיה בעלי מסתופף אתי בצלו".
השם "זבד הבת" לא התקבל בכל הקהילות, ויש המעדיפים לקרוא לאירוע "שמחת הבת" או "מסיבת הבת". גם המילה "בריתה", נמצאת בשימוש כהטיית יתר של "ברית המילה" (בקיצור "ברית") שנחגגת לבנים. האקדמיה ללשון העברית ממליצה על השימוש במושג 'זבד הבת' ופוסלת את המונחים 'בריתה' ו'מסיבת'.[4]
חשיבות הטקס
ביום השמיני להולדתו של כל בןיהודי, נערך טקס הברית בו מלים אותו ומכריזים על שמו. כאשר נולדת בת, לעומת זאת, אין כל חובה הלכתית או מצווה מיוחדת שעשויות להצריך את קיומה של סעודת מצווה.
לא ידוע על כל טקס רשמי לקריאת שם לתינוקת בעת העתיקה, או איזה אירוע שציין את בואה לעולם. ד"ר אהרן ארנד סבור כי השיוני שחל בעת החדשה שעלה מעמד הנשים והבנות, הביא איתו גם שינויים בטקסים, כטקס זבד הבת וטקסי הבת מצווה[5].
נראה כי השוני נובע מכך שבמשך ההיסטוריה הייתה העדפה ברורה להולדת בן, עד כי למעשה לא טרחו כלל לציין שנולדה בת.
הד ראשון במקורות היהודיים לטקס כלשהו שנערך לבנות עם היוולדן מופיע בתלמוד הבבלי, אך אין מדובר באירוע ייחודי לבנות דווקא:
"היו נוהגים כשנולד תינוק - שתלו ארז, תינוקת - שתלו תורנית. וכשהיו נישאים (זה לזה) קיצצו אותם (את העצים) ועשו מהם חופה (כלונסאות לחופה)."
בימי הביניים החל להתגבש טקס לציון הולדת בת בכמה מקהילות צרפת ואשכנז. בטקס זה שכונה 'חול־קרייש' שבו נכחו לרוב רק נשים וילדות, אשר נאספו אל בית היולדת זמן מה לאחר הלידה. הילדות רקדו סביב העריסה וקיבלו סוכריות, אחר כך שאלו במקהלה: "ומה יהיה שם הילדה?" אז הכריזה האֵם בקול רם את שֵם התינוקת, ושאר הנשים הניפו באוויר את העריסה, וחזרו בקול על השם. בטקס זה גם נאמרו פסוקי "שמע ישראל" ו"המלאך הגואל", שעל פי המסורת בכוחם להגן על התינוקת הרכה. הטקס נעשה בדרך כלל בנוכחת נשים בלבד, ובדרך כלל אף האב לא היה משתתף בו.[6]
בהמשך התגבש מנהג בקרב האשכנזים לציין את לידת הבת בעת קריאת התורה הסמוכה לאחר הלידה: האב הטרי עלה לתורה, כשהקהל מלווה אותו בשירים ובפיוטים. הגבאי ברך אותו בברכת "מִי שֶׁבֵּרַךְ" לאיחולי בריאות ליולדת ולבת, והאב הודיע את שם התינוקת. בטקס הזה, שנערך לרוב בימים שני, חמישי או שבת שלאחר הלידה (ימים שקוראים בבית הכנסת בספר תורה), האֵם והבת בדרך כלל לא נכחו. טקס זה נהוג בקהילות אשכנז עד ימינו.[7]
במאה ה-19 החלו נוהגות מעט מקהילות יהדות המזרח לקיים טקס, שנקרא לראשונה בשם 'זֶבֶד הבת'. הטקס נערך בבית הכנסת או בבית, במרחק זמן לא קבוע מיום הלידה, בנוכחות חברי הקהילה, גברים כנשים. במהלך הטקס ניתן שֵם לתינוקת, ונאמרו בו פסוקים ופיוטים מיוחדים העוסקים בבנות ישראל ובהודיה לאל. טקס זה, בגרסאות שונות, הוא זה הנהוג עד היום.[8]
נוסח הטקס
מאחר שטקס זבד הבת התגבש רק בעת החדשה בקהילות שונות, הוא אמורפי מאוד, וכולל רק כמה פסוקים ופיוטים מרכזיים, להם ניתן להוסיף כל דבר. כן אומרת האם את ברכת הגומל, כפי שמקובל בטקס ברית המילה. בטקס נהוג לומר לתינוקת החדשה: "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק י"ד) (אם התינוקת היא הבת הראשונה של הוריה, מוסיפים את הפסוק "אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופילגשים ויהללוה"), וכן מקובל לברכה בברכת "מי שברך" מיוחדת:
"מי שברך אמותינו שרה, רבקה, רחל ולאה, מרים הנביאה ואביגיל, ואסתר המלכה בת אביחיל, הוא יברך את הילדה הנעימה הזאת ויקרא שמה (שם הילדה). במזל טוב ובשעת ברכה ויגדלה בבריאות שלום מנוחה, וִיזַכֶּהּ לאביה ולאמה לראות בשמחתה ובחופתה, בבנים זכרים עושר וכבוד דשנים ורעננים ינובון בשיבה, וכן יהיה רצון ונאמר אמן."
