ורנר בראון, נולד וגדל בנירנברגגרמניה (1918). כבר בגיל 9 צילם במצלמת 'בוקס' שהייתה ברשות אימו מרתה בראון. עם עליית הנאצים לשלטון עבד כשולייה בבית מלאכה בעיר פירת אצל הנס זצלר, שבנו שורש היה חברו הטוב. שם נחשף לראשונה לאמנות הצילום. עם התחזקות הנאצים הפך ציוני, ועבר לחוות הכשרה 'קיבוצית' של 'עליית הנוער' בשוודיה (1937–1938). שם פגש את הצלמת מרלי שמיר (ילידת 1919), שזה עתה סיימה התמחות בצילום מדעי בקופנהגן. ממנה למד לצלם באופן מקצועי: חדר השירותים הוכשר כחדר חושך, ובו בילו ימים ולילות בפיתוח תשלילים וביצירת הגדלות מודפסות[1]. עם עלייתה של שמיר לארץ ישראל עבר בראון לדנמרק שם הכיר את אשתו הראשונה יעל רנאתה בראון (17/10/1921 – 25/10/2010) איתה התחתן ב-1942. בדנמרק נולדה ביתם הבכורה רות בראון (13/5/1943 – 20/1/2007)[2].
בעקבות פלישת הגרמנים לדנמרק ב-1940 והחשש לחיי היהודים במדינה, הוחלט על העברת היהודים בסירות דיג לשוודיה. משפחת בראון הייתה בין המפונים. יעל הייתה אז בהריון עם הבן השני דן בראון, שנולד כבר בנורצ'פינג, שוודיה (16/6/1944 – 7/9/2016).
בשנות שהותו בשוודיה ערך בראון תערוכות צילום בסגנון מודרניסטי ואבסטרקטי. בין עבודות הצילום מאותה תקופה: Sticks & Stavs (1944¬-1945) – צילומי גפרורים ארוכים היוצרים דימויי גוף ותנועה אנושיים, דוממים ועוד, בסגנון הומוריסטי[3].
בשנת 1946 ורנר עלה לארץ ישראל והשתקע בירושלים. בתחילה עבד אצל הצלם הערבי-נוצרי ח'ליל רעד שפעל ליד שער יפו. בשנת 1947 רכש מעבדה לצילום, ברחוב בן יהודה 31, בשם "פוטו אירופה" ושינה שמה ל'פוטו בראון'. בעוד ורנר עוסק בצילום, אשתו יעל הייתה אמונה על חדר החושך ופיתוח התשלילים, כמו גם על יצירת אינדקס נושאי, סיווג וסידור אלפי התשלילים. במלאכה זו עסקה גם בשנות השבעים, לאחר גירושיהם.
מהקמת מדינת ישראל ועד מלחמת יום הכיפורים נמנה עם הצוות הבכיר של צלמי הקרן הקיימת לישראל ביחד עם: פרד צ'סניק, אלכס סטרז'מייסטר ודוד חריס[4]. בשנים 1952 – 1998 שימש כצלם הראשי של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1952 פגש באילת את "החבורה הצרפתית של ז'אק קוסטו" כפי שהוא קרא להם, "הם צילמו אז צילומים תת-ימיים בים-סוף, הם אלו אשר לימדו אותי לצלול; כשראיתי את הנוף מתחת למים, מיד נדבקתי בחיידק הצילום תת-הימי"[5].
בראון עבד גם כצלם עבור מערכות עיתונים ועיתוני מוסדות בארץ ובחו"ל. בעזבונו כתבות רבות המלוות בצילומיו. בין השאר במגאזינים: במחנה, דבר השבוע, הארץ שלנו, The Jerusalem Post, Israel Youth Horizen, WIZO In Israel, Ilfe in Israel, Israel Speaks, The New York Times, Histadrut Photo News, The American Girl, Star Weekly, Judisk, Daily News .
בשנת 1969 לערך פגש ורנר את ענת רותם (2019-1947), אף היא אמנית וצלמת. השניים נישאו בשנת 1971. לימים עברו למבשרת ציון, בה התגוררו יחדיו עד מותו.
ורנר בראון נפטר ב-25 בדצמבר 2018, והובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ מעלה החמישה. ענת רותם-בראון נפטרה שלושה חודשים אחריו, במרץ 2019.
עבודתו האמנותית
ורנר בראון, שהיה שייך לדור המייסדים של הצילום העיתונאי המודרני בישראל, נמנה עם עשרת הצלמים הגדולים שצילמו לקק"ל מתחילת המאה העשרים ועד לשנות השישים, עליהם נמנים: זולטן קלוגר, שמואל יוסף שוויג, יעקב רוזנר, אברהם מלבסקי, לזר דינר, טים גידל, וורנר בראון, פרד צ'סניק, אלכס סטרז'מיסטר, ודוד חריס[7].
דוד ופולה בן-גוריון בפתח הצריף בשדה בוקר. צילום של ורנר בראוןשלג בכיכר ציון. צילום של ורנר בראון
בראון תיעד את החיים בארץ מאז משנת 1947. אף על פי שהסגנון שלו ישיר ותכליתי, מבטאות עבודותיו שילוב של להט חושים עם רגישות מעודנת לאור ולצבע.
מכורח הנסיבות, עבודותיו הראשונות הן בשחור לבן, עם הופעת הצבע בעיתונות נוסף צבע ביצירותיו. צילומי האוויר, הצילום התת-ימי וצילומי הנוף המאוחרים יותר צולמו בצבע.
ורנר בראון האמן אינו משתמש בתמונותיו לא באפקטים ולא בפעלולים. לדבריו, למה לחפש "אמנות-טריקים" במעבדה, כשהאמנות עצמה נמצאת חיה ונושמת מסביב, מעל (באוויר), בתוך (הים!), ועל (ביבשה!)? לאמן ניתנת זכות הבחירה: מה הם הפרטים שישלוף מתוך סך הכול הזה שקיים מסביבו[5].
בראון הושפע מן הרעיונות של "הצילום החדש" בגרמניה של שנות ה-30, המדגישות את איכויותיו העצמאיות של הצילום כמדיום טכנולוגי-מודרני, אולם הוא משלב בין רעיונות אלו עם נטייתו התרבותית של דור תש"ח - מצד אחד חופשי ומשוחרר מבחינה צורנית, ומצד שני נענה לתחושות הלב ולמאוויים הקולקטיביים של היישוב העברי בארץ[4]. יחס דו ערכי בא לידי ביטוי גם בתצלומי הנוף שלו שגם הם מאפיינים את השיח היהודי/ציוני על אודות ארץ-ישראל, איכותה, גודלה וגבולותיה[5].
בשנת 1989 העניק לו מוזיאון ישראל את פרס "אנריקה קבלין לצילום". בנימוקי חבר השופטים (פרופ' חנן לסקין והאוצרים ניסן פרז ויגאל צלמונה), נכתב בין השאר: "מאז שהגיע לישראל, תרם רבות לתחום זה של הצילום ויצר גוף עשיר של צילומים בפעילות מקצועית המשתרעת על עשרות שנים. הוא תיעד את נופה הטבעי, החברתי והאנושי של הארץ, בצילומיו הרגישים והאיכותיים. הוועדה החליטה פה אחד להעניק לורנר בראון את הפרס, כאות הוקרה על מפעל חיים ועל תרומתו לצילום העיתונאי והתיעודי בישראל"[5].
ב"סטודיו" כתב העת לאמנות[8], שערך גיא רז, נכתב: "בראון שייך לדור הצלמים "הייקים" שהגיעו לארץ בתחילת שנות ה-30 עם עליית הנאציזם. בכול נושא שורנר יצלם המניע אותו הוא אך ובעיקר האהבה לצילום. ואכן דפדוף בצילומיו הרבים מספור, מראה גיוון רב ופריסה רחבה של נושאים: צילומי עיתונות דוקומנטריים (שהפכו מזמן לתיעוד היסטורי יקר ערך!), צילומי אוויר, צילומים תת-ימיים, צילומי סקי, צילומי נוף וטבע מרהיבים וקסומים, נופי אדם וחברה - בנגיעה אנושית מלווה בנימה דקה של הומור, דיוקנים ועירומים רגישים ומעודנים, ובעצם הכול; דומה והוא היה רוצה לכבוש במבטו-האישי, דרך המצלמה, עולם ומלואו. מצלמתו היא חלק בלתי נפרד מגופו, דרוכה תמיד כדי לצוד רגעים מיוחדים וייחודיים בעת התרחשותם"[8].
קשה למצוא קו סגנוני אחיד לצילומיו. ורנר הוא כמו ילד סקרן אשר כל דבר מעניין אותו. מספר דוגמאות: "לא היה לי כסף עבור טיסות פרטיות כדי לצלם מהאוויר, לכן, כשהזמינו אצלי צילומי אוויר זאת הייתה הזדמנות בשבילי "לגנוב" גם כמה "צילומים פרטיים" עבור עצמי". "אהבתי עצי זית (נושא ספר צילומיו הראשון) ומהם עברתי לאהבות אחרות של נוף וטבע". קו מנחה כלשהו העובר כחוט השני לאורך צילומיו הוא "משחקי אור"[5].
בשנת 2007 זכה ורנר בראון בפרס מפעל חיים מהפורום לשימור המורשת האודיו-ויזואלית בישראל[9].
הקרן להנצחת מורשת ורנר וענת בראון[10] היא הקדש ציבורי אשר נוסדה במאי 2023 לשם הנצחת פועלם הייחודי של בני הזוג כצלמים.
הקרן פועלת לתיעוד ושמירת ארכיון הצילומים של ורנר, הממוקם במכון יד בן -צבי בירושלים. כמו כן, פועלת לתמיכה במיזמי צילום, ביניהם תערוכות, פרסי צילום, עידוד צלמים צעירים, מלגות לסטודנטים בתחום הצילום ופעולות חינוכיות בשיתוף מוזיאון הארץ (מוז"א) בתל אביב ומכון יד בן-צבי[11].
מר יהודה בראון ועו"ד צפנת שובל, נאמני קרן בראון, פועלים להגשמת מטרות הקרן להנצחת מורשת המנוחים. מר יוסי דורפמן - מונה מטעם הנאמנים כמנהל מקצועי לקרן, וכן גיא רז כיועץ מקצועי- אומנותי לקרן וד"ר לביא שי – כיועץ היסטורי לקרן[11].
בשנת 2024, השתתפה קרן בראון לצילום במימון פרויקטים שנועדו לציין ולשמר את זיכרון תושבי ויישובי הנגב המערבי, שנפגעו בטבח שבעה באוקטובר, בהן: נחל עוז צילומים[12] ו"צלם הדברים: אלבום דרום"[13]. בשתי התערוכות ובספר, הוצגו, בין היתר, צילומים שצילם ורנר בראון בקיבוץ נחל עוז וסביבתו, בשנות הקמתו.
פרס בראון לצילום
קרן בראון לצילום יזמה בשנת 2024 את "פרס בראון לצילום"[14].
הפרויקט שנעשה בשיתוף מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב-יפו (מוז"א), מחלק פרסים בשווי עשרות אלפי שקלים לצלמים ישראלים.
הפרס נועד להוקיר צלמים וצלמות הפועלים בישראל בתחומי: חברה וקהילה, נוף וסביבה, ביקורת ואמנות, תוך מתן דגש לצילומים בנושאי ארץ ישראל
2010 "הזקן": דוד בן-גוריון ומורשתו בראי האמנות בישראל, גלריה לאמנות ע"ש אברהם ברון וגלריית הסנאט, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. אוצרים: פרופ' חיים מאור וסטודנטיות בקורס אוצרות[19]
.jpg)
