דינר נולד למשפחת דונר, בבית דתי ציוני בנירנברג וגדל בברלין. בנם של אלה לסקה אחות במקצועה וסמואל דונר מורה במקצועו. אחיו פרופ' יוסף דונר (גר') (1978–1908) מדען פוליטי גרמני-אמריקאי. כנער הצטיין באתלטיקה והתאמן בקבוצת בר כוכבא ברלין. בשנת 1929 בהיותו רק בן 17, סייע ביצירת סרטון תיעודי בשם "מכבים". הוא התחיל ללמוד רפואת עיניים, אך לא סיים את לימודיו.
במכביה הראשונה שנערכה באפריל 1932 זכה במדליית זהב בריצת שליחים 4x100 מטר ביחד עם גאורג קורץ, פריץ גרבר ופליקס זימנאואר בתוצאה של 43.2 שניות, לפני ארצות הברית (43.6 שניות) וארץ ישראל (44.4 שניות). נוסף לכך, הוא סיים במקום שישי בקפיצה לרוחק בתוצאה של 5.78 מטר[2][1]
בשנת 1933 עלה לארץ ישראל ביחד עם חברו זיגי גרוס (1912–2006) ושינה את שם משפחתו לדינר. השניים קנו לפני נסיעתם לארץ מצלמת לייקה. הוא התגורר ברחוב דיזנגוף 116 בתל אביב והחל לעבוד בצילום. לאחר זמן רכש אופנוע, צילם והחל למכור את תצלומיו להערב, דבר, הארץ ופלסטיין פוסט ולעיתונות הבינלאומית.
בתחרות שנערכה בנס ציונה בינואר 1934 סיים פעמיים במקום שני בקפיצה לרוחק בתוצאה של 5.40 מטר ובהדיפת כדור ברזל בתוצאה של 9.20 מטר.[3]
דינר היה נועז בדרכים שבהן צילם את תמונותיו וכך הצליח לצלם את המופתי בירושלים, צלפים ערביים שיורים על חיילים בריטיים וקרבות רחוב ביפו. באומץ ובתעוזה הצליח לצלם גם מנהיגים של המורדים הערביים.
הוא הסתבך עם המנצח ארטורו טוסקניני, כשהמבזק ממצלמתו הפריע למאסטרו באמצע קונצרט.
לזר דינר, שהיה שייך לדור המייסדים של הצילום העיתונאי המודרני בישראל, נמנה עם עשרת הצלמים הגדולים שצילמו לקק"ל מתחילת המאה העשרים ועד לשנות השישים, עליהם נמנים: זולטן קלוגר, שמואל יוסף שוויג, יעקב רוזנר, אברהם מלבסקי, ורנר בראון, טים גידל, פרד צ'סניק, אלכס סטרז'מיסטר, ודוד חריס[7].
כל עוד נשמתי בי – 18 דק', סרט תעודי צבעוני על חיי הדת בישראל בראשית שנות ה-60. במאי: לזר דינר, צלם: אדגר הירשביין, תסריט: מ. סופר. זוכה פרס לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר על היהדות מטעם הוועדה לענייני החינוך היהודי בארצות הברית[8]
1974 – As Always Hadassah
תערוכות יחיד
1937 – "שנה אחת של ארץ ישראל בתמונה", בגלריה בך לאמנות ברחוב הס 1 בתל אביב.[9]
תעורכות קבוצתיות
2000 – מסגרת זמן: מאה שנות צילום בארץ-ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים
2005 – העברים החדשים: 100 שנות אמנות ישראלית, מרטין-גרופיוס-באו, ברלין, גרמניה
