PROFILPELAJAR.COM

הרצועה הקורונית
Kuršių nerija
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2000, לפי קריטריונים 5
שטח האתר	33,021 הקטאר
נתונים גאוגרפיים
מיקום	הים הבלטי, הלגונה הקורונית
קואורדינטות	55°16′28″N 20°58′15″E / 55.274444444444°N 20.970833333333°E
שטח	33,021 הקטאר
נתונים מדיניים
מדינה	ליטא; רוסיה
	(למפת ליטא רגילה) וילנה קלייפדה שיאוליאי מריאמפולה קובנה פוניבז' אוטנה אליטא טלז טאורגה לטביה בלארוס פולין רוסיה; מחוז קלינינגרד; הרצועה הקורונית

הרצועה הקורונית (ברוסית: Куршская коса; בליטאית: Kuršių Nerija; בגרמנית: Kurische Nehrung) היא חצי אי צר, ארוך וחולי באורך של 98 ק"מ, החוצץ בין הים הבלטי והלגונה הקורונית (אנ').

גאוגרפיה

הרצועה הקורונית נמשכת משולי העיר זלנוגרדסק בחצי האי סמבייה (רוסית Земландский полуостров; גרמנית Samland) במחוז קלינינגרד שברוסיה בדרום, ועד למצר צר מול העיר קלייפדה בליטא בצפון. 46 הק"מ הדרומיים של הרצועה שייכים לרוסיה בעוד ש-52 הק"מ הנותרים שייכים לליטא. רוחבה של הרצועה נע בין כ-400 מטר (ביישוב לסנוי) ל-3,800 מטר (מצפון לנידה).

ברצועה הקורונית נמצאות חוליות הסחף הגבוהות באירופה. גובהן הממוצע הוא 35 מטר אך במקומות מסוימים הן מגיעות לגובה של 60 מטר. הרצועה מוכרזת כפארק לאומי לכל אורכה - הפארק הלאומי קורשיו נרייה (Kuršių Nerijos Nacionalinis parkas) שוכן בחלקה הליטאי והפארק הלאומי הרצועה הקורונית (Национальный парк Куршская коса) בחלקה הרוסי.

גבעת המכשפות (Raganų kalnas-רגאנו קלנס-בשפה הליטאית) היא גבעה מיוערת בפארק הלאומי, עליה ממוקמים כ-100 פסלי עץ^[1] אשר נושאיהם שאובים מהפולקלור הליטאי. בין דוברי העברית המקום ידוע כ"יער המכשפות".

אקלים

האקלים ברצועה הקורונית הוא ימי ומתון יחסית, והים הבלטי ממתן את הטמפרטורות בכ-3 °C ביחס לטמפרטורה השוררת בפנים היבשת. הים גורם גם ללחות יחסית גבוהה המגיעה עד 82% בחורף ולשכיחותו של ערפל השורר בכ-66 ימים בשנה בממוצע. כמות המשקעים הממוצעת מגיעה ל-643 מ"מ בכ-175 ימי גשם בשנה.

הרצועה חשופה לסיכונים מצד גלי הים הבלטי מחד ומצד הרוחות הנושבות באופן קבע במהירות ממוצעת של 5.5 מטר לשנייה מנגד. לנתונים אלה השפעה גדולה במיוחד על חולות הסחף מהם עשויה הרצועה, ורוחבה הקטן מעצים את רגישותה. במאתיים השנים האחרונות השתמרה הרצועה הקורונית בשל פעולת ייעור מתמדת שמנעה את היעלמותה ופיצתה על עצים שאבדו בשריפות.

התיישבות וכלכלה

לאורך הרצועה תשעה יישובים - סמילטינה (Smiltynė), אלקסנינה (Alksnynė), יואודקראנטה (Juodkrantė), פרוואלקה (Pervalka), פראילה (Preila) ונידה (Nida) בליטא; ומורסקוייה (Морское), ריבאצ'י (Рыбачий) ולסנוי (Лесной) ברוסיה.

כביש בודד עובר לאורך הרצועה, והעיירה סמילטינה בקצהה הצפוני מקושרת בשני קווי מעבורת אל העיר קלייפדה השוכנת על היבשה למולה. משך הנסיעה במעבורת הוא 15 עד 20 דקות.

עיקר פרנסת תושביה של הרצועה הוא על הדיג והתיירות, והפיכתו של חבל ארץ זה ליעד תיירותי פופולרי העלה חשש לפגיעה במרקם הטבעי והרגיש המתקיים בו.

פרהיסטוריה

נוכחות ראשונה של בני האדם בדרומה של הרצועה הקורונית מתוארכת לשנת 8000 לפנה"ס, היינו, לתקופה המזוליתית, אך אלה היו נוודים שלא התיישבו במקום^[^{דרוש מקור]}. יישובי קבע קמו במקום רק בשנת 4000 לפנה"ס לערך, ותנאיו איפשרו דיג, צייד וליקוט. התושבים אספו שרף עצים ועיבדו אותו לענבר, עשו שימוש בכלי חרס וקונכיות, בייתו בעלי חיים כמו כלבים וחזירים, וארגו שטיחים.

בסוף התקופה הנאוליתית התבססה ברצועה התרבות הימית, שהייתה שילוב של התרבות המקומית הקודמת ושל השפעות ממרכז אירופה, וממנה נוצרו מאוחר יותר שבטים בלטים מערביים כמו הפרוסים, היטווינגים והקורונים. בתקופה זו החל גידול עיזים וסוסים, ולראשונה בתולדות המקום הופיעה בו חקלאות, בעיקר גידול חיטה ושעורה. בנוסף החלו התושבים להפיק מלח ממי הים.

בתקופת הברונזה (2000 עד 500 לפנה"ס) התקרר האקלים ברצועה הקורונית ונראה כי חלה נסיגה בהתיישבות האנושית במקום בתקופה זו. בשנת 1700 לפנה"ס הציף הים הבלטי את היישובים מתקופת האבן וההתיישבות נדדה למקומות גבוהים יותר. הממצאים מתקופת הברונזה מעטים ביחס לממצאים מהתקופות שקדמו לה, ואיכות הקרמיקה ירדה גם היא. המצב החמיר בתקופת הברזל (500 לפנה"ס עד 1300), ונראה כי ההתיישבות במקום פסקה לחלוטין, אם כי העיר מוחובוייה בקצה הדרומי של הרצועה (ולמעשה מחוצה לה) שימשה מרכז מסחרי בין 800 ל-1016, ויישוב בלטי התקיים בקלייפדה שעל החוף שמנגד לה מאז המאה ה-7.

היסטוריה

בשנת 1253 הקימו אבירי המסדר הליבוני את מצודת ממלבורג (Memelburg) במקום בו שוכנת כיום קלייפדה, וחלקה הצפוני של הרצועה בא תחת שליטתו. קלייפדה וצפון הרצועה עברו בשנת 1328 לשליטת המסדר הטבטוני וקו הגבול בין הדיוקסיה של קלייפדה בצפון וזו של סמבייה בדרום חצה את הרצועה לרוחבה. קו גבול זה השתנה אך מעט לאורך מאות השנים שלאחר מכן וקבע במידה רבה את מיקומו של הגבול הנוכחי בין רוסיה וליטא. ב-1372 קמה העיר ריבאצ'י (אז רוסיטן - Rossiten) בדרומה של הרצועה גופה. מ-1525 ועד 1918 השתייכה הרצועה לפרוסיה ולאחריה לגרמניה, אם כי היא נכבשה לתקופות קצרות על ידי שוודיה ורוסיה.

במהלך המאה ה-16 התפשטו החולות ברצועה בשל כריתה מסיבית של עצים ומרעה יתר. החולות כיסו תחתם כפרים שלמים, דבר שהוביל לכך שממשלת פרוסיה החלה בשנת 1825 בתהליך של נטיעת עצים המכסים חלקים גדולים מהרצועה עד היום. במהלך המאה ה-19 הורכב רוב אוכלוסיית הרצועה מקורונים, עם מיעוט גרמני בדרום וליטאי בצפון, אולם הקורונים הלכו והתבוללו, ובתחילת המאה ה-20 הייתה רוב האוכלוסייה במקום גרמנית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה הרצועה נתונה תחת ניהול צרפתי, וב-1923 חולקה בין ליטא לגרמניה (פרוסיה המזרחית) לאורך קו הגבול הנוכחי. לאחר השחרור מהכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה גורשה האוכלוסייה הגרמנית שישבה ברצועה והאזור היה לחלק מברית המועצות. מאז עצמאות ליטא ב-1990 מחלקות רוסיה וליטא את השליטה באזור.

בשנת 2000 הכריז ארגון אונסק"ו על הרצועה הקורונית כאתר מורשת עולמית.