העדויות הראשונות להתיישבות בני האדם בפרו הן מסביבות שנת 9500 לפני הספירה, אז החלו להתפתח תרבויות אינדיאניות פרה-קרמיות במחוזות החופיים של פרו. במרוצת השנים, החלו המקומיים תהליך של מעבר מתרבות של נוודות לתרבות שהתבססה על התיישבות ביישובי קבע, חקלאות וציד.

אחד האתרים הקדומים ביותר בפרו מהעידן הפרה-קרמי, אם לא הקדום ביותר, הוא מערת פיקימצ'אי (אנ'), הסמוכה לעיר אייקוצ'ו, הממוקמת 400 קילומטרים דרומית מזרחית לבירה לימה. גילה מוערך בכ-14,000 שנים בקירוב.

הגידולים החקלאיים הנפוצים אז היו השעועית והכותנה, ומאוחר יותר גם תירס. התזונה התבססה על ליקוט פירות ועל ציד. בעלי החיים שהיוו את עיקר מזונם של תושבי פרו היו אבותיהם הקדומים של האלפקות, למות ואפילו מכרסמים קטנים (שרקנים בעיקר). בעלי חיים אלה בויתו בשנת 6000 לפני הספירה לערך.

אמנויות שונות כגון קדרות, אריגה, סריגה ואף קליעת סלי קש החלו להתפתח אט אט.

כמה תרבויות היו נפוצות בפרו בטרם הגעתם של הספרדים לאמריקה הדרומית. הבולטות מבין תרבויות אלה היו תרבות הצ'יקו הצפונית ותרבות הצ'אווין.

תרבות הצ'יקו הצפונית (Norte Chico) הייתה התרבות המוכרת העתיקה ביותר באמריקה הדרומית. היו לה כ-30 מרכזים ברחבי פרו, מרביתם במחוז נורטה-צ'יקו הפרואני של היום. הם התקיימו בין השנים 3000–1800 לפני הספירה. ההישגים העיקריים של בני תרבות זו היו ארכיטקטוניים - הם בנו מונומנטים גדולים (בהם האתר הארכאולוגי קראל, 180 קילומטרים צפונית ללימה) וכיכרות, אולם לא הייתה להם אומנות מפותחת במיוחד ובשונה מתרבויות אחרות בהן תחום הקדרות היה מפותח יחסית - אצל בני הצ'יקו לא נמצאו שרידים של כלי קרמיקה מתקופה זו.

ערך מורחב – צ'אווין

תרבות הצ'אווין הייתה תרבות מאוחרת יותר (900–200 לפני הספירה לערך) שהתפתחה בעיר צ'אווין דה ואנטאר, ברכס הקורדיירה המרכזית שבהרי האנדים. מה שאפיין את החברה בצ'אווין היו עבודות ממתכת, קדרות, טקסטיל ויצירות דתיות שונות. הם הצטיינו גם בהלחמה ובמטלורגיה, והיו מתקדמים יחסית לתקופתם בנושאים אלו. לא ידועים מקורות ארכאולוגיים לכתב יד אצל בני התרבות הזו. ידוע כי אמונתם הדתית הושתתה בין היתר על סמי הזיה המופקים מזן קקטוס הנקרא סן פדרו. כ-200 שנה לפני הספירה, נעלמה תרבות הצ'אווין באורח מסתורי למדי.

בני הצ'אווין הניחו את היסודות התרבותיים והחברתיים לתרבויות המאוחרות יותר שצמחו בפרו.

לאחר היעלמותה המסתורית של תרבות הצ'אווין ועד להופעתה של אימפריית האינקה, הותירו מספר תרבויות שונות את חותמן באזור. תרבויות הסאלינאר, התרבות מוצ'ה והנאסקה פיתחו את תחום הקדרות באופן מואץ, ותיעדו את אורך חייהם על כלי חרס בצורות שונות. רבים הכלים שנמצאו והעניקו לארכאולוגים בני ימינו מידע רב ואיכותי על צורת חיים הייחודית.

בני המוצ'ה מהחוף הצפוני היו ידועים בעבודות מתכת מתקדמות יחסית לתקופתם ובחקלאות מפותחת. בני תרבות הנאסקה נודעו בטקסטיל מפותח במיוחד ובדיהם נחשבים לאיכותיים ביותר מהתקופה שקדמה לבוא הספרדים ליבשת אמריקה. הם גם יצרו, על פי רוב התאוריות, את קווי נסקה המרשימים והמסתוריים.

האימפריה הגדולה והמשפיעה ביותר שקדמה לאינקה הייתה אימפריית ההווארי, שהתקיימה בין השנים 600 ל-1200 לספירה. בירתם הייתה בעיר הנושאת את אותו השם, סמוך לעיר המודרנית אייקוצ'ו. בשיאם, הם שלטו לאורך החוף ובמרכזו של רכס האנדים - והשפעתם הדתית והתרבותית ניכרה כמעט בכל מקום בפרו. שפתם הייתה ככל הנראה דומה לקצ'ואה בת ימינו, אולם כמה מחקרים שהתמקדו בחקר השפה בהרי האנדים גורסים כי שפתם הייתה קרובה יותר לאיימרה, המדוברת יותר בצפון בוליביה. אין לבלבל את שפתם של בני הווארי עם שפת ה"ווארי" המודרנית, שביניהן אין כל קשר מוכר.

לא ידוע הרבה על צורת השלטון של תרבות הווארי משום שהם לא תיעדו דבר בכתב. עם זאת, ידוע כי שליטי הווארי בנו ערי מדינה בחלקים שונים של האימפריה. הבולטות שבהן היו סיפאן וקחמארקה.

בתקופת הווארי הפכה החקלאות הפרימיטיבית למקור פרנסה עיקרי עבור התושבים והתקדמה הודות לפיתוח שיטות עיבוד אדמה מתקדמות שהחליפו שיטות חקלאיות פרימיטיביות יותר כגון ליקוט ועישוב. גם הטקסטיל התפתח בצורה משמעותית הודות להתפתחותה של הסריגה. נדבך חשוב בהצלחתם של בני הווארי נעוץ במשאבים הרבים והזמינים שהיו נגישים להם. מרבית ימות השנה היו ימים של שפע - דגה, כותנה, קפה, סוכר מתכות שונות וסוגים שונים של מינרלים.

הווארי בנו מערכת כבישים ענפה שהקלה עליהם את השליטה ברחבי האימפריה שייסדו. משערים כי מערכת דרכים זו הייתה הבסיס למערכת הדרכים המתקדמת יותר שבנו בני האינקה טרם בוא הספרדים.

ערך מורחב – אינקה

אימפריית האינקה (או טָאוַאנְטִינְסוּיוּ בשפת קצ'ואה) הייתה אימפריה דרום-אמריקנית שהתקיימה בין השנים 1438 ל-1533, עת בואם של הספרדים. האימפריה חלשה על שטחים במערב היבשת, ובשיאה שלטה על שטחים נרחבים בפרו, בוליביה, צ'ילה, אקוודור, ארגנטינה ואף קולומביה של ימינו, לאורך רכס הרי האנדים. בירת האינקה הייתה העיר קוסקו, כיום בפרו. באימפריה חיו כ-10 מיליון בני אדם בני עמים שונים, שדיברו למעלה מ-700 לשונות. בראש האימפריה עמד קיסר, שכונה עצמו בשם "סאפה אינקה". הקיסר האחרון, אטוואלפה הוצא להורג בידי הכובשים הספרדים ב-1533.

בני האינקה היו איכרים ברובם, והחקלאות המתפתחת כללה גידולים שונים בעיקר לאורך החוף, במורדות ההרים וביערות האמזונאס הפוריים. הם גידלו עשרות סוגים שונים של גידולים, בהם דלעת, תפוחי אדמה, קינואה, פלפל, תירס ועוד. המשק החי עליו התבססו בני האינקה היה מבוסס בעיקרו על לאמות. גם ענפי הדיג והציד (בעיקר של איילים ואריות הרים) היו מקור חשוב למזון.

הפולחן הדתי של בני האינקה נערך לרוב על פסגות ההרים. הם בנו מערכת דרכים ענפה ממקומות היישוב שלהם לפסגות ההרים, שחלקם היו בגובה של למעלה מ-6,000 מטרים מעל גובה פני הים. המקדשים המפוארים נבנו על ההרים לשם הגנה מפני הרוחות הרעות בהם האמינו, ופולחן לאלים ולבורא העולם על פי המיתולוגיה שלהם - הוא האל ויראקוצ'ה. אמונתם הדתית של בני האינקה כללה הקרבת קורבן חי, לעיתים אדם. אחת מהאמונות החזקות ביותר בהם האמינו בני האינקה היא תחיית המתים. המוטיב החוזר באמונה של בני האינקה הוא השמש. אל השמש במיתולוגיה של האינקה היה אינטי ונחשב לישות נצחית, הוא בן אלמוות, ולפי המיתולוגיה של האינקה, כוחו עולה על כוחם של כל האלים האחרים.

ב-1532, לאחר מלחמת אזרחים אינדיאנית, נחת פרנסיסקו פיסארו בצפון אקוודור ובסתיו של אותה שנה הגיע לצפונה של פרו. בינתיים ניצח אטוואלפה, מנהיג האינקה במלחמת האזרחים שהתרחשה במדינה ופגישה למטרות שלום נקבעה בינו לבין פיסארו בעיר קחאמרקה, אלא שפיסארו ניצל את הפגישה, שנערכה ב-16 בנובמבר 1532 ועתידה הייתה לשנות את גורלה של אמריקה הדרומית כדי להציב מארב של 170 חיילים ספרדים שהצליחו לשבות את אטוואלפה, להרוג אלפי אינדיאנים לא חמושים ולהניס את עשרות אלפי הנותרים.

לאחר שהוציא להורג את אטוואלפה, צעד פיסארו כמנצח אל קוסקו, בדרך קיבלו אותו תושבי המקום שהיו נאמנים לוואסקאר, יריבו של אטאלופה בברכה, דרכו של פיסארו הייתה רצופה בשפיכות דמים והאינדיאנים המקומיים השיבו מלחמה באמצעות כלי הנשק המסורתיים שלהם שכללו קשתות, חניתות ואלות, אך אלו לא הצליחו, אלא לעיתים נדירות, לחדור מבעד למעטה שריון הפלדה שלבשו הכובשים הספרדים.^[1]

ראו גם – המשבר החוקתי בפרו (2019–2020)

בשנת 1824, לאחר הניצחון של גנרל סוקרה נגד הספרדים בקרב אייקוצ'ו, סולקו המלוכנים סופית ופרו מימשה את ריבונותה על כל שטחה. הניסיון של הגנרל סנטה קרוס לאחד את פרו עם בוליביה ב-1839, נכשל בשל התנגדותה של צ'ילה. בין השנים 1864 ו-1866 התחוללה מלחמת איי צ'ינצ'ה בין ספרד לבין פרו וצ'ילה, שהסתיימה בנסיגת הספרדים והכרה בעצמאותה של פרו^[2].

ב-1879 פרצה "מלחמת האוקיינוס השקט" בין פרו ובוליביה כנגד צ'ילה על מרבצי המלחת. המלחמה נמשכה עד 1884 ובסופה פרו הובסה, לימה נכבשה למשך שנתיים וחוזה אנקון שנחתם ב-1884 אילץ את פרו להעביר את מחוזות אריקה וטאקנה, העשירים בחנקות, לידי צ'ילה. המלחמה גרמה לפגיעה קשה בכלכלת המדינה.

בתחילת המאה ה-20 שליט פרו אוגוסטו לגיה הסדיר את יחסי החוץ של פרו עם שכנותיה ובתקופתו התפתחה המדינה מאוד. החל ממלחמת העולם השנייה גדלה השפעת ארצות הברית על פרו וחל פיתוח של אוצרות הטבע, אך נותר ואף התרחב הפער הגדול בין העשירים בעלי הקרקעות לבין ההמון העני. בשנות ה-80 אירעו מספר מקרים של התקוממות ומקרי אלימות של האינדיאנים, בעיקר באזור אייקוצ'ו, כנגד הדומיננטיות של לימה. בינואר 1995 פרצו קרבות לאורך הגבול השנוי במחלוקת עם אקוודור. ב-1999 המדינות חתמו על הסכם שלום.

אלברטו פוג'ימורי היה נשיא במשך עשור (1990–2000), בשנת 2009 הוא נשפט ל-25 שנות מאסר בעוון פשעי מלחמה. בשנת 2017 הוא קיבל חנינה.

בשנת 2014 אנה חרה נבחרה לראש הממשלה אך כעבור שנה הודחה על ידי הפרלמנט בעקבות האשמה בריגול נגד אנשי ציבור ועסקים.

החל משנת 2017 סבלה המדינה ממשבר פוליטי (אנ'). בסוף שנת 2019 החל משבר חוקתי שתם לאחר בחירות בינואר 2020. חוסר היציבת הפוליטי נמשך במהלך 2020. כך הקונגרס של פרו הצביע בנובמבר 2020 למינוי פרנסיסקו סגאסטי לנשיא — האדם השלישי להחזיק במשרה בתוך שבוע. תחילה מנואל מרינו כיהן כנשיא זמני. מרינו, שהיה אמור לכהן עד יולי 2021, התפטר בעקבות מחאת האופוזיציה על הרג שני בני אדם בידי המשטרה בהפגנה. הוא הושבע, אחרי שהקונגרס — הנמצא בשליטת האופוזיציה — הצביע בעד הדחתו של הנשיא הקודם מרטין ויסקרה באשמת שחיתות.^[3] בחירות נערכו ביולי 2021 ובהם ניצח פדרו קסטיו את קייקו פוחימורי.^[4]

בינואר 2022, נשפכו כ-6,000 חביות נפט של חברת האנרגיה הספרדית Repsol לאוקיינוס השקט, ליד בית הזיקוק של החברה, באזור הבירה לימה. בעלי חיים רבים מצאו את מותם, פעילות הדיג הופסקה על ידי הממשלה ומאות אנשים פועלים בשטח לניקוי החופים. לטענת החברה, התקלה נגרמה בגלל גלים גבוהים, שנגרמו כתוצאה מהתפרצות הר הגעש ליד טונגה.^[5]

פדרו קסטיו הכריז בדצמבר 2022 על פיזור הקונגרס^[6] ועל מצב חירום. הוא הודיע גם על עוצר לילי ועל "ארגון מחדש" של מערכת המשפט במדינה. בנאום אמר כי הממשלה החדשה תשלוט באמצעות צווים עד ל"החזרת הדמוקרטיה".^[7] ההודעה של הנשיא הייתה שעות לפני שחברי הקונגרס היו אמורים לקיים הצבעה על הדחתו. בתגובה להודעתו התפטרו שרים בכירים בממשלתו. חברי קונגרס ונשיא בית המשפט החוקתי האשימו את קסטיו בניסיון הפיכה, והצבא והמשטרה בפרו הצהירו כי אין לו את הסמכות החוקתית לפזר את הקונגרס. הוא הודח בידי הקונגרס - שברוב מוחץ גם מינו את סגניתו, דינה בולוארטה, למחליפה שלו. כשעה אחרי הצהרת קסטיו הצביעו המחוקקים בעד הדחתו - והמשטרה מסרה כי "הנשיא לשעבר" נעצר.^[8][9] החלו הפגנות והוכרז מצב חירום.^[10]

• הומוסקסואליות בפרו העתיקה
• מלחמת העצמאות של פרו

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של פרו בוויקישיתוף

היסטוריה של מדינות אמריקה הדרומית
מדינות ריבוניות	אורוגוואי • אקוודור • ארגנטינה • בוליביה • ברזיל • גיאנה • ונצואלה • סורינאם • פרגוואי • פרו • צ'ילה • קולומביה
טריטוריות עצמאיות	ארובה • איי פוקלנד • גיאנה הצרפתית • האנטילים ההולנדיים • איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים