לבנון היא המדינה הצפופה ביותר בכל המזרח התיכון. על פי הערכות מ-2018, במדינה מתגוררים 6 מיליון תושבים, כולל 2 מיליון פליטים סורים שנמלטו אליה בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה. כ-87% מתושביה יושבים בערים. ביירות, בירת לבנון ועיר הנמל הראשית, מונה כ-1.9 מיליון תושבים. העיר השנייה בגודלה היא טריפולי שבצפון המדינה, בת כ-230 אלף תושבים. עיר הנמל הדרומית צידון היא השלישית בגודלה. כמו כן, גם הערים זחלה שבהר לבנון, ובעלבכ שבבקעת הלבנון, הן ערים גדולות.
ההתפלגות הדתית של אוכלוסיית לבנון רלוונטית יותר מההתפלגות האתנית-לאומית. רוב הלבנונים מגדירים עצמם ערבים והשפה הערבית (בניב הלבנוני) היא השפה הרווחת ביותר במדינה, אך חלק מדוברי הערבית אינם מזהים את עצמם עם האומה הערבית. דוגמה לכך הם הנוצרים המרונים (שעד המאה ה-18 דיברו ארמית), אשר רואים את עצמם כצאצאי הכנענים-הפיניקים ועמים אחרים שישבו בלבנון טרם בואם של הערבים במאה ה-7, ובתחילת המאה העשרים פיתחו את הפיניקיזם – אידאולוגיה לאומית המבוססת על הייחוס לפיניקים. מוצאם של המוסלמים הסונים והעלווים וגם של הנוצרים היוונים-אורתודוקסים והנוצרים הקתולים בלבנון הוא בלבנט (סוריה). ישנם גם מיעוטים ממוצא זר והם: ארמנים, אשורים, כורדים, פרסים וכן מעט יהודים. כל אלה מהווים לא יותר מ-4% מאוכלוסיית המדינה.
מחקר גנטי שפורסם בשנת 2017 הראה כי יותר מ-90% מהמוצא הגנטי של הלבנונים של היום מקורו בכנענים[2].
פלסטינים
במרץ 2005 נרשמו בלבנון על ידי אונר"א 402,582 פליטים פלסטינים, כמעט כולם פליטים או צאצאים של פליטי מלחמת העצמאות, אך מספרם המדויק לא ברור, שכן חלקם עזבו את לבנון וחלקם לא נרשמו כפליטים. אם נתייחס למספר הרשמי לעיל, נקבל שהפלסטינים מהווים יותר מ-10% מאוכלוסיית לבנון.
על פי מפקד האוכלוסין הלבנוני שנערך ביוני 2017 על ידי המשרד הלבנוני לסטטיסטיקה, בלבנון רשומים 174,422 בני אדם כפליטים[3]. לדברי נציגת אונר"א בלבנון, רשומים אצלם כלל הנרשמים מכלל השנים, אבל אין מידע ורישום על העוזבים ועל מי שנמצא בפועל בלבנון[4].
הפלסטינים בלבנון אינם נהנים מאותן זכויות שיש לשאר הקהילות במדינה. הם חסרי אזרחות לבנונית ומרוכזים ברובם המכריע במחנות פליטים. עד שנת 2005 (שבה נערך משא ומתן בין לבנון לרשות הפלסטינית) לא התאפשר לפלסטינים לעסוק במספר רב של מקצועות, כגון עריכת דין ורפואה. הפלסטינים בלבנון הם הקהילה הענייה ביותר במדינה וכנראה גם הקהילה הפלסטינית הענייה בעולם (אולי למעט הפליטים ברצועת עזה).
רוב הפלסטינים בלבנון הם מוסלמים סונים, אך יש גם מיעוט נוצרי אורתודוקסי (כ-10%). מספר הפלסטינים הנוצרים בלבנון הולך ופוחת בשל עזיבתם את המדינה. במהלך מלחמת האזרחים בלבנון הפלסטינים הנוצרים צידדו בשאר הפלסטינים ולא בנוצרים הלבנונים.
סורים
בעקבות הכיבוש הסורי נכנסו ללבנון פועלים סורים רבים, מרביתם עובדי עבודות פיזיות כגון עבודות בניין. מספרם אינו ברור והוא נע בין 300 אלף למיליון וחצי (לפי הימין הלבנוני שמתנגד לנוכחותם). ב-1994 העניקו הרשויות הלבנוניות לחלקם (כמו גם לחלק מהפלסטינים) אזרחות לבנונית. מספר הסורים שקיבלו אזרחות אף הוא איננו ברור והוא נע בין 100 אלף לחצי מיליון. רוב הסורים בלבנון הם מוסלמים סונים.
על פי ההערכות, במהלך מלחמת האזרחים בסוריה הגיעו כשני מיליון פליטים ללבנון, והם מהווים כשליש מאוכלוסיית המדינה. רבים מהם מתגוררים במחנות פליטים זמניים.
חוץ מהפלסטינים יש בלבנון כ-180,000 תושבים חסרי אזרחות, רובם כורדים מטורקיה ומסוריה וסורים אחרים.
קבוצות דת
ההתפלגות הדתית בלבנון היא מורכבת ביותר והייתה מקור לסכסוכים במשך מאות שנים שנמשכים עד היום. מאז 1932 לא נערך במדינה מפקד אוכלוסין, ולכן אין נתונים מהימנים לגבי ההתפלגות הדתית. כל אחת משלוש הקהילות הראשיות – הסונים, השיעים והמרונים – נוהגת לטעון שהיא הרוב במדינה, אף כי לפי טענות מסוג זה ניתן להגיע למסקנה ששְלוש הקהילות יחדיו מהוות למעלה מ-150% מאוכלוסיית המדינה, וזאת מבלי לקחת בחשבון את הקהילות הקטנות יותר. על כל פנים, ברור שלבנון היא בעלת האחוז הגבוה ביותר של נוצרים מכל מדינה ערבית אחרת. הרוב הנוצרי אבד ככל הנראה בשנות ה-30 של המאה ה-20. במפקד האוכלוסין האחרון שנערך ב-1932 אחוז הנוצרים היה 52%.
18 הקהילות המוכרות
חלוקה עדתית-דתית בלנון
החוקה הלבנונית שהתקבלה ב-23 במאי1926 מכירה באופן רשמי ב-18 קהילות דתיות במדינה:
אף אחת מקהילות אלו אינה מהווה רוב במדינה, אך ברור שלכלל המוסלמים יש רוב שעשוי להגיע ל-70%[דרוש מקור]. השיעים הם הקהילה הגדולה ביותר. ב-1990 חלקם באוכלוסייה נאמד בכ-35% ומספרם הולך וגדל בשל הריבוי הטבעי המהיר, בעוד שמספרם של בני הקהילות האחרות הולך ופוחת בשל עזיבת המדינה (בעיקר הנוצרים).
מוסלמים
המוסלמים השיעים הם הקהילה הגדולה ביותר בלבנון. הם הקהילה הענייה ביותר במדינה, להוציא פלסטינים. בשנות השמונים צמחו במדינה תנועות שיעיות כגון אמל וחזבאללה. השיעים מתרכזים בעיקר באזורים הכפריים בדרום המדינה, אך ישנם גם שיעים רבים המתגוררים בדרום הבירה ביירות (להרחבה ראו מתואלים).
המוסלמים הסונים הם הקהילה המוסלמית השנייה בגודלה במדינה (קרוב ל-25% מכלל התושבים). בפוליטיקה הלבנונית הם נוהגים לכרות ברית עם המרונים. המוסלמים הפלסטינים גם הם סונים.
הדרוזים מהווים כ-5% מאוכלוסיית המדינה ומקורם באסלאם השיעי. מצבם הפוליטי מסובך, מאחר שאין להם בעלי ברית טבעיים, הם נוהגים לכרות בריתות עם העדות הגדולות השונות.
המוסלמים העלווים והשיעים האסמאעילים מהווים כאחוז אחד מאוכלוסיית לבנון.
הקהילה הנוצרית השנייה בגדלה משתייכת לכנסייה היוונית-אותודוקסית. הערבים המשתייכים לכנסייה זו מפוזרים ברחבי העולם הערבי (וגם בישראל) והם יותר מזוהים עם האומה הערבית מאשר המרונים. הנוצרים היוונים-אורתודוקסים מהווים כ-5% מכלל האוכלוסייה הלבנונית (לא כולל פליטים פלסטינים).
שאר הקהילות הנוצריות מאוד זעירות ומהוות יחדיו כ-5% מאזרחי המדינה.
דתות אחרות
מאז המחצית השנייה של המאה ה-20 יש מעט מאוד יהודים בלבנון (בביירות). רוב בני הקהילה היהודית עזבו את המדינה אחרי קום מדינת ישראל ב-1948. כמו כן ישנם בין אזרחי לבנון מעט בהאים, בודהיסטים והינדים.
לבנונים בגולה
ברבע האחרון של המאה ה-19 הייתה הגירה גדולה מהר הלבנון אל אמריקה וארצות אחרות. ועדה שחקרה את נושא ההגירה הגדולה בשנת 1920 העריכה את מספר המהגרים מהר הלבנון עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה בכ-150,000 נפש, כאשר בשנים שלפני המלחמה הייתה ההגירה השנתית כ-5,000–6,000 נפש. הוועדה טענה שסיבת ההגירה הייתה צפיפות האוכלוסין שעמדה על כ-125 נפש לקמ"ר. מכיבוש הלבנון בסוף 1918 ועד המחצית הראשונה של 1920 היגרו מלבנון כ-50,000 נפש[5].
מעריכים כי מספר הגולים הלבנונים וצאצאיהם הוא כ-15 מיליון נפש, רובם נוצרים והם יושבים בעיקר באמריקה הלטינית ובארצות הברית. הקהילה הלבנונית הגדולה ביותר נמצאת בברזיל. בישראל מתגוררים כ-3,500 אנשי צד"ל ובני משפחותיהם בעלי אזרחות ישראלית. מעריכים שכמיליון לבנונים עזבו את ארצם בין השנים 1975 ו-1990, בעקבות מלחמת האזרחים.
