בראונסקום נולדה ב־10 בדצמבר1850 בבית חווה ליד אירווינג קליף בהונשדייל, פנסילבניה, ילדתם היחידה של חקלאי מדבונשייר, אנגליה, ויליאם בראונסקום, ואלווירה קנדי בראונסקום האמריקאית. על פי ההערכה, אביה היגר לארצות הברית בערך בשנת 1840 ובנה את הבית בו נולדה וגדלה.[1] אמה, אלווירה קנדי בראונסקום, הייתה צאצא של נוסע במייפלאואר אייזק סטרנס שהגיעה לקולוניה בשנת 1630. במהלך חייה ג'ני בראונסקום הייתה חברה פעילה ב״בנות המהפכה האמריקאית״, ו״צאצאי המייפלאואר״ ובאגודה לשימור הנוף ההיסטורי.[2]
אמה, סופרת ואמנית מוכשרת, טיפחה את התעניינותה של ג׳ני בשירה ואמנות. היא זכתה בפרסים ביריד מחוז וויין על עבודתה כשהייתה תלמידה בתיכון.[3]
לאחר מותו של אביה בשנת 1868, הרוויחה בראונסקום כסף למחיה בבית הספר התיכון בהונשדייל כאשר יצרה איורים לספרים ומגזינים, בהשראת הנוף סביב ביתה ובקרבת מקום.
בראונסקום למדה אמנות בניו יורק ואחר כך בפריז בשנת 1882. היא חזרה לארצות הברית ופציעה בעין מנעה ממנה לצייר עד שנת 1884. לעיתים קרובות היא ביקרה את אמה בהונסדייל, עד מותה בשנת 1891.[4]
בין השנים 1885 - 1896 בילתה בראונסקום את החורף ברומא איטליה, שם פגשה את האמן ג'ורג' הנרי הול שהפך לבן לוויה ומנטור שלה. החל משנת 1908 לערך הם חלקו סטודיו בעונות הקיץ בפאלנוויל בהרי קטסקיל בניו יורק עד שהול נפטר בשנת 1913.
הול "השפיע עמוקות על הסגנון, הצבע והגישה של בראונסקום".[5] כשנפטר הול הוא הוריש את ביתו ורכושו בקטסקיל לבראונסקום. לאחר מותו של הול, בילתה בראונסקום את החורף בבייסייד ובניו יורק ובקיץ בקטסקיל. היא תרמה מגוון רחב של עבודות אמנות, גם מהירושה של הול, למוזיאון ברוקלין לאמנות.
השכלה
ג'ני בראונסקום, החזרה הביתה, 1885
בשנת 1871 היא נסעה לניו יורק, למדה אצל ויקטור נהליג וסיימה את לימודיה בבית הספר לעיצוב לנשים במכון קופר בשנת 1872. היא למדה באקדמיה הלאומית לעיצוב במשך מספר שנים אצל למואל וילמרת. עד שהפכה לחברה מייסדת וסטודנטית בליגת הסטודנטים לאמנות בניו יורק. היא ציירה איורים, כתבה קטעים קצרים על אמנות לעיתונים, ולימדה שיעורי אמנות בליגה לסטודנטים לאמנות כדי להרוויח שכר לימוד והוצאות אחרות ולמדה שם עד 1878, אז המשיכה בלימודים בבית הספר האקדמיה הלאומית לעיצוב עד 1881. באקדמיה זכתה בראונסקום בפרסים אחדים. לאחר שסיימה את לימודיה באקדמיה, נסעה לאירופה ולמדה בפריז אצל הנרי מוסלר, צייר ז'אנר באולפני בריטניה ופריז.
קריירה
ג'ני בראונסקום, חלום אהבה צעיר, 1887
בראונסקום עבדה בצבעי מים ושמן, הייתה מאיירת, ליתוגרפית, מעצבת ואמנית מסחרית. היא ציירה דיוקנאות וציורי ז'אנר היסטוריונית האומנות אלינור טופטס אמרה שלברונסקום הייתה "נטייה לציור עלילתי בדגש ריאליזם." ציוריה הוצגו בניו יורק, פילדלפיה, שיקגו ולונדון. היא מכרה את זכויות התעתקה ליותר ממאה מיצירותיה, שהופקו מהם כרטיסי ברכה, לוחות שנה והדפסים בסוף המאה ה-19.
חלק מציוריה הפופולריים הם חזון אידיאליסטי של חיי כפר מסורתיים ומשפחתיים כמו בציור "חלום צעיר של האהבה" (1887)[6][7], ו"חג ההודיה הראשון בפלימות" (1914), שמוצג באוסף מוזיאון הצליינים בפלימות'. מסצ'וסטס. בשנת 1899 תוארה על ידי ״ניו יורק וולד״ כ"אחד האמנים הטובים ביותר של אמריקה."[8]
היא הייתה חברה באגודת הציירים של ניו יורק, הליגה המקצועית לאמנים אמריקאיים, מועדון האמנויות הלאומי והחברה העירונית לאמנות.
ציורי ז'אנר
ג'ני בראונסקום, וושינגטון מקבל את פני לאפייט
הציור הראשון שלה שנמכר היה "אוצרות סבתא", שנעשה בשנת 1876. הוא הוצג בתערוכת האקדמיה הלאומית לעיצוב בשנת 1876 אף על פי שעשתה בעיקר ציורי ז'אנר, היא גם ציירה דיוקנאות והתנסתה באימפרסיוניזם, כמו ציור, 1885, "פרדסי התפוחים בחודש מאי״, שם ניקדה בצבעי ירוק-לבן "כדי ליצור רושם של פריחת התפוח המעורפלת והמקסימה בעצים באביב."[9]
"אשה חדשה"
ככל שהזדמנויות החינוך הועמדו לרשותם יותר במאה ה-19, הפכו אמניות נשים לחלק מארגונים מקצועיים, כולל הקמת עמותות אמנות משלהן. יצירות אמנות שנעשו על ידי נשים נחשבו לנחותות, וכדי לסייע להתגבר על כך הנשים הפכו ל"קולניות ובטוחות יותר ויותר" בקידום עבודותן, וכך הפכו לחלק מהדימוי המתהווה של "האשה החדשה", המשכילה, המודרנית והחופשית יותר.[10]
אמנים "שיחקו תפקידים מכריעים בייצוג האישה החדשה, הן על ידי רישום תמונות של האייקון והן על ידי הפעלת הסוג המתהווה הזה דרך חייהן." בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 כ־88% מהמנויים של 11,000 כתבי-עת וכתבי-עת היו נשים. עם כניסת נשים לקהילת האמנים, שכרו המו"לים נשים כדי ליצור איורים המתארים את העולם באמצעות נקודת מבט של אישה.
ג'ני בראונסקום, חג ההודיה הראשון בפליימות, 1914
עבודתה של בראונסקום הביעה נקודת מבט רגשית, כמו ״בחלום צעיר של האהבה״ ונקודת מבט נשית ניכרת ב"חג ההודיה הראשון בפלימות" המתאר אישה בקדמת התמונה עם שני ילדיה. מאיירות מצליחות נוספות היו ג'סי וילקוקס סמית, רוז אוניל, אליזבת שיפן גרין, ויולט אוקלי.
התחייה הקולוניאלית
בראונסקום הייתה בין קבוצת אמנים מתנועת התחייה הקולוניאלית שהעריצו גיבורים קולוניאליים כמו ג'ורג' וושינגטון וההיסטוריה הקולוניאלית. אמנים אחרים כללו את האוורד פייל, ז'אן-לאון ז'רום, הנרי אלכסנדר אוגדן, אדוארד פרסי מורן וג'ון וורד דונסמור. עבודותיהם, בהשראת יצירות אמנות קודמות וביוגרפיות של ג'ורג' וושינגטון, פורסמו בצבע בספרים, כתבי-עת, לוחות שנה ומוצרים מסחריים אחרים, תוך ניצול התקדמות טכנית בהדפסות ליתוגרפיות. ציורים רבים נמכרו גם לאוספים פרטיים. היא גם נעשתה מודעת יותר לשורשים הקולוניאליים של משפחת אמה.
מבין הציורים שעשתה מדמויות היסטוריות, היא הכינה 20 ציורים ומעלה של ג'ורג' וושינגטון, שחלקם הועתקו על ידי חברת גרלך בארקלו, כולל נישואי ג'ורג' ומרתה וושינגטון והמפגש הראשון של קולונל וושינגטון וגברת קרטיס, אשר נרכשו ממנה בשנת 1919 ו- 1920. היא ציירה ציורים של סצינות קולוניאליות אחרות בשנות התשעים של המאה התשע עשרה.
"חג ההודיה הראשון", 1914, מתאר את האירוע ההיסטורי בו קולוניאליסטים ואמריקאים ילידים, בראשות מסאסוייט, התכנסו בשנת 1621 כדי לחגוג את שפע האסיף הראשון שלהם בהתאם למסורת האנגלית.[11] בציור חג ההודיה יש כמה אי דיוקים היסטוריים, בעיקר בעניין ייצוג האינדיאנים, אותם תיקנה בגרסה נוספת של הציור בשנת 1925.
ג'ני בראונסקום, חג ההודיה בפליימות, גרסת 1925
דיוקנאות
בשנות העשרים של המאה העשרים ציירה דיוקנאות של שופטי בית הדין לערעורים, הנאמן של אוניברסיטת רוטגרס ויליאם הופקינס לאופ ורופא בית החולים ד"ר צ'ארלס סטורי. בראונסקום יצרה איורים לסיפורי מגזין "הרפר וויקלי", "סקריבנר"
שנים מאוחרות יותר
היא השלימה את הציור "ילדים משחקים בפרדס בבית הספר לינקולן בהונסדייל" בשנת 1932 . בראונסקום ציירה עד שנת 1934 כשהייתה בת 84.
היא נפטרה ב־5 באוגוסט1936 בבייסייד, ניו יורק ונקברה בבית העלמין בהונסדייל ליד הוריה.
היא מעולם לא נישאה ולא היו לה ילדים.
מורשת
ג'ני בראונסקום, מפגש אנשי עסקים בוול סטריט ניו-יורק, 1790, 1913
עבודותיה המשיכו להימכר בהצלחה בארצות הברית ובאירופה במהלך השפל הגדול. בשנת 1982, היא הייתה בין "הנשים האגדיות" באזור הרי צפון-מזרח, תוכנית בחסות מושל פנסילבניה אד רנדל. הנשים הכלולות בקבוצה זו מתוארות כדלקמן: "נשים שעשו היסטוריה - נשים שנלחמו נגד סטריאוטיפים, דעות קדומות ושפע מכשולים, והפכו לחלק ממורשת פנסילבניה."[8]
האגודה ההיסטורית של מחוז ויין בהונסדייל בפנסילבניה קיימה תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיה בשנת 1996.
בתחילת 2011 נערכה תערוכת יחיד של יצירתה בגלריה הופ הורן בסקרנטון, פנסילבניה.
חלק מהציורים מהתערוכה הגיעו מאוסף האגודה ההיסטורית של מחוז ויין, פנסילבניה.
^Edward T. James; Janet Wilson James; Paul S. Boyer. Notable American Women, 1607–1950: A Biographical Dictionary. Harvard University Press; 1 January 1971. ISBN 978-0-674-62734-5. pp. 258–259.
^Carol Kort; Liz Sonneborn. A to Z of American Women in the Visual Arts. Infobase Publishing; 1 January 2002. ISBN 978-1-4381-0791-2. p. 36.
^Laura R. Prieto. At Home in the Studio: The Professionalization of Women Artists in America. Harvard University Press; 2001. ISBN 978-0-674-00486-3. pp. 145–146.
_The_Homecoming_1885.jpg)
