ג'סי וילקוקס סמית (באנגלית: Jessie Willcox Smith; 6 בספטמבר1863 – 3 במאי1935) הייתה מאיירת אמריקאית בתקופת הזהב של האיור האמריקני. היא תרמה לספרים ומגזינים במהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. סמית איירה סיפורים ומאמרים ללקוחות כמו Century, Collier's, Leslie's Weekly, Harper's, McClure's, Scribners ו-The Home' Ladies. היא איירה כשישים ספרים, ביניהם אמא אווזה ונשים קטנות.
ראשית החיים
ג'סי וילקוקס סמית נולדה ב־6 בספטמבר 1863 בפילדלפיה, פנסילבניה. היא הייתה הילדה הצעירה ביותר שנולדה לצ'ארלס הנרי סמית, מתווך השקעות, וקתרין דויט וילקוקס סמית.[1] ג'סי למדה בבתי ספר יסודיים פרטיים. בגיל שש עשרה נשלחה לסינסינטי, אוהיו לגור עם בני דודיהם ולסיים את השכלתה. היא הוכשרה להיות מורה ולימדה בגן ילדים בשנת 1883. עם זאת, סמית גילתה כי הדרישות הגופניות של עבודה עם ילדים היו מאומצות מדי עבורה. בגלל בעיות גב, היא התקשתה להתכופף להרים אותם. היא שוכנעה להשתתף בשיעורי האמנות והבינה שיש לה כישרון לרישום.[2]
השכלה וקריירה מוקדמת
בשנת 1884 או 1885, סמית למדה בבית הספר לעיצוב לנשים בפילדלפיה (קולג' מור לאמנות ועיצוב) ובשנת 1885 למדה באקדמיה לאמנויות בפנסילבניה, אצל הצייר תומאס אייקינס ותומאס פולוק אנשוץ.[3] שם סמית החלה להשתמש בצילום כמשאב באיוריה. אף על פי שההתנהגותו של אייקינס הייתה יכולה להיות קשה, במיוחד עם סטודנטיות, הוא הפך לאחד המשפיעים העיקריים עליה.
ג'סי סמית, איור לגן החרוזים, 1905
במאי 1888, בעוד סמית הייתה עדיין באקדמיה בפנסילבניה, האיור שלה ״שלוש נערות קטנות״ פורסם במגזין סנט ניקולס. האיורים היו מסלול אמנותי מרכזי שבו נשים יכלו להתפרנס באותה תקופה. יצירת איורים לספרי ילדים או לספרי משפחה נחשב לקריירה מתאימה לאמניות, מכיוון שהיא הושפעה מאינסטינקטים אימהיים, כמו גם מהאפליה המגדרית האופיינית לאותם ימים. האיור הפך לנפוץ, הן בגלל שיפור תהליכי הדפסת הצבעים והן בגלל התחייה באנגליה של עיצוב ספרים.
סמית סיימה את לימודיה בפילדלפיה ביוני 1888. באותה שנה היא התקבלה לעבודה במחלקת הפרסום של המגזין הראשון לנשים. תחום האחריות של סמית היה לסיים את הסקיצות הגסות, ולהכין פרסומות במגזין. בתפקיד זה היא איירה ספר שירה חדש: חרוזים ומקצבים לנערים ונערות מקוטב לקוטב (1892) מאת מרי ויילי סטאבר.
במהלך תקופתה במגזין לנשים, סמית נרשמה בשנת 1894 לשיעורים שלימד האוורד פייל במכון דרקסל, (אוניברסיטת דרקסל). פייל דחף אמניות רבות מדורה של סמית להילחם על זכותן לעבוד עבור בבתי ההוצאה הגדולים. הוא עבד מקרוב במיוחד עם אמנים רבים שראה כ"מחוננים". היא למדה אצל פייל עד שנת 1897.
"בנות הורד האדום"
בזמן שלמדה בדרקסל, פגשה סמית את אליזבת שיפן גרין וויולט אוקלי, שהיה להן כישרון דומה ואינטרסים הדדיים. הן פיתחו ידידות לכל החיים. האמניות האלה חלקו סטודיו ברחוב הערמונים בפילדלפיה. המורה שלהם האוורד פייל עזר למצוא להן את העבודה הראשונה של איור ספרים.
ג'סי סמית, כריכת אמא אווזה, 1914
בסוף המאה ה-19, הקריירה של סמית פרחה. היא איירה מספר ספרים, יצרה עבור כתבי-עת וכן הפיקה פרסומות. עבודותיה התפרסמו בכתב העת Scribner, ב-Harper's Bazaar, ב-Harper's Weekly ובמגזין St. Nicholas. היא זכתה בפרס על האיור ״רחיצת ילדים״.
גרין, סמית ואוקלי נודעו בכינוי "בנות הורד האדום" של שם פונדק ״הורד האדום״ בוילנובה, פנסילבניה, שם חיו ועבדו יחד במשך ארבע שנים החל בראשית המאה העשרים. הן חכרו את הפונדק, ואליהן הצטרפה אמה של אוקלי, הוריה של גרין והנרייטה קוזנס, שניהלה את הגנים והפונדק.
אליס קרטר כתבה ספר על הנשים בכותרת "בנות הוורד האדום: סיפור של אמנות ואהבה",[4] לתערוכה של עבודותיה במוזיאון נורמן רוקוול. מנהלת המוזיאון לורי נורטון מופט אמרה עליהן, "הנשים הללו נחשבו לאמניות המשפיעות ביותר על חיי הבית האמריקאי בראשית המאה העשרים. התמונות הפואטיות והאידיאליזציה שלהן באיורים, עדיין שולטות כארכיטיפים של אימהות וילדות לאורך המאה העשרים."
ג'סי סמית, כריכת הספר הקיץ של ברנדה, 1901
סמית הציגה באותה שנה באקדמיה לאמנויות בפנסילבניה וזכתה בפרס. כאשר הפסידו האמניות את המשך חוזה השכירות בפונדק בשנת 1904, שופץ עבורן בית בווסט מאונט איירי בפילדלפיה על ידי יום פרנק מיילס. הן קראו לביתן ולמקום העבודה המשותף החדש שלהן בשם "קוגלה", שנשאב מראשי התיבות של שמות המשפחה שלהן ושל חברתה לחדר של סמית, הנרייטה קוזנס.
המשך הקריירה
סמית הייתה שייכת לתנועה ״אשה חדשה״, בה האמניות היוו גורם חשוב בהפצת מסריהן ודרישתן לשוויון ושינוי מעמדן בחברה הגברית. ככל שנכנסו יותר נשים לקהילה האמנותית, שכרו המו"לים נשים כדי ליצור איורים המתארים את העולם מנקודות מבט של נשים. זאת בציפייה להגדיל את תפוצת המגזינים והספרים, שנשים היו עיקר קהל היעד שלהם באותה תקופה.
סמית העדיפה ליצור איורים לכריכות ולסיפורים, וכן איירה פרסומות שנשאו את חתימתה. על פי המוזיאון הלאומי לאיור אמריקני, סמית נחשבת על ידי רבים כ"המאיירת הגדולה ביותר של ספרי ילדים", ויצירתה הושוותה לזו של מארי קאסאט בגלל התיאור האהוב עליה של ילדים.
סמית הייתה חברה ב״מועדון הפלסטיק״ של פילדלפיה (נוסד בשנת 1897), ארגון שהוקם במטרה לקדם את "אמנות למען האמנות". חברים נוספים כללו את אלנור אבוט, ויולט אוקלי ואליזבת שיפן גרין. קבוצת הנשים שהקימה את הארגון היו סטודנטיות של האוורד פייל. הוא הוקם כדי לספק אמצעים לעידוד הדדי באופן מקצועי וליצור הזדמנויות למכור את עבודותיהן.[5]
בשנת 1903, חברת המאיירים בחרה בפלורנס סקובל שין ואליזבת שיפן גרין כחברות הראשונות שלה. סמית, אוקלי ומאי וילסון פרסטון הפכו לחברים בשנה שלאחר מכן. הם היו חברים מקורבים עד 1920, אז קיבלו חברות מלאה בארגון.
ג'סי סמית, איור מתוך הספר היידי, 1921
על פי מאמר שהודפס בניו יורק טיימס בשנת 1910, הרוויחה סמית 12,000 דולר ארצות הברית (329,271 $ נוכחיים) לשנה הפכה לפופולרית כמו כוכב מדיה. סמית הייתה ידועה במיוחד בזכות האיורים שלה וכרזות הפרסום של ילדים ונשים, שפנו למיליוני אנשים.
במהלך השנים הבאות היא המשיכה ליצור איורים למגזינים, כולל סדרה של איורים ״לאמא אווזה״ שהודפסו במגזין. אלה נעשו בשחור לבן עד אמצע שנת 1914 כאשר החלו להיות מודפסים בצבע. האיורים שלה שוחזרו בספר ״אמא אווזה״. הספר היה הצלחה מסחרית. הביוגרף אדוארד נודלמן כתב, "איור הכריכה לספר זה, בו נראים שני ילדים השוכנים תחת כנפיו של אמא אווזה, הוא אחת התמונות הכי נעימות וחמות של סמית. השלווה המוצגת בתנוחת ובביטוי של הילדים, יחד עם הדאגה החומרית של אמא אווזה, מעידה על גאונותה של סמית." לסמית היה כשרון לצייר ילדים, תוך שימוש משכנע בחלב, ועוגיות כדי להשיג מודל של ילדים רגועים.
במאמר שלה באוקטובר 1917 כתבה כי "ילד תמיד יסתכל ישירות על כל מי שמספר סיפור, אז בזמן שאני מציירת אני מספרת סיפורים יפים."
היא קיבלה את תפקיד ציור השער המודפס של כתב העת Good Housekeeping מדצמבר 1917 עד אפריל 1933, והפכה לאמנית עם הטווח הארוך ביותר של עיצוב עטיפות מגזינים מאוירים. היא יצרה בסך הכל 184 איורים של סצנות משפחתיות עבור המגזין. המגזין אמר עליה, "אין ספק שאף אמן אחר אינו כשיר להבין אותנו, ולעשות עבורנו תמונות שאנחנו כמגזין שואפים אליהן."
היא הייתה אחת המאיירות בעלות השכר הגבוה ביותר באותה תקופה, והרוויחה מעל 1,500 $ לכל כריכה. סמית יצרה גם איורים לקודאק ופרוקטר אנד גמבל במהלך הקריירה שלה. היא הכינה איורים למגזיני קולייר ולספריו של צ'ארלס דיקנס, כמו "טייני טים", ו"דוד קופרפילד". סמית המשיכה ליצור איורים לאורך כל חייה, וגם הגדילה את מספר הדיוקנאות שציירה החל משנת 1925. היא מינפה טכניקה שלמדה מאייקינס בשנים מאוחרות יותר. היא השתמשה בצילום ככלי עזר בעת יצירת דיוקנאות.
סגנון אומנותי
ג'סי סמית, אמא ובת בבוקר
,
הסגנון של סמית השתנה במהלך חייה. בתחילת הקריירה שלה היא השתמשה בגבולות כהים כדי לתאר חפצים ואנשים צבעוניים בהירים. בעבודות מאוחרות היא ריככה את הקווים והצבעים עד שכמעט הם נעלמו. סמית עבדה בטכניקה מעורבת: שמן, צבעי מים, פסטלים, גואש, פחם, כל מה שהיא הרגישה שנתן את האפקט הרצוי לה. לעיתים קרובות היא כיסתה צבעי שמן על פחם, בנייר שמרקמו הוסיף אלמנט חשוב ליצירה. השימוש בצבע שלה הושפע מציירי האימפרסיוניזם הצרפתי.
עיקר עבודתה של סמית עוסקת בילדים ואהבה אימהית. סמית ניסתה כל הזמן ניסתה לשחזר את דימוי האהבה שהייתה נחוצה לה בילדותה. סמית העדיפה להשתמש בילדים רגילים במקום בשחקנים ילדים, מכיוון שהיא מצאה שלילדים מקצועיים אין את אותה נשמה, או רצון לחקור, בהשוואה לילדים חובבים. היא הייתה מזמינה את חברותיה לבקר, ולראות את ילדיהם משחקים, כדי להשתמש בהם כהשראתה.
מוות ומורשת
אף על פי שמעולם לא היה חובבת טיולים, סמית הסכימה לסייר באירופה בשנת 1933 עם איזבל קראודר, שהייתה אחייניתה של הנרייטה קוזנס. במהלך נסיעתה, בריאותה הידרדרה. לאחר מכן מתה ג'סי סמית בשנתה בביתה בקוגשיל בשנת 1935, בגיל 71.
בשנת 1936 קיימה האקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה תערוכה רטרוספקטיבית לכבוד יצירותיה.
בשנת 1991, סמית הפכה לאישה השנייה שנכנסה להיכל התהילה של אגודת המאיירים. לוריין פוקס (1979) הייתה האישה הראשונה. בקבוצה הקטנה של נשים שנחשפו, שלוש היו "בנות הוורד האדום": ג'סי וילקוקס סמית, אליזבת שיפן גרין (1994) ויולט אוקלי (1996).
סמית הורישה 14 עבודות מקוריות לאוסף "הקבינט של האיור האמריקני" של ספריית הקונגרס כדי לתעד את תור הזהב של האיור (1880–1920).
העיתונים של סמית מופקדים באוסף הארכיונים לאמנות אמריקאית במכון סמיתסוניאן.
.jpg)
_(cropped).jpg)
.jpg)
_(14750901544).jpg)
