בורק בלאקמור היקנלופר (באנגלית: Bourke Blakemore Hickenlooper; 21 ביולי 1896 – 4 בספטמבר 1971) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי מאיווה, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כסגן מושל המדינה בשנים 1939–1943, לאחר מכן ועד 1945 כמושל איווה ה-29, ולאחר מכן ועד 1969 כיהן ארבע תקופות כהונה בסנאט של ארצות הברית.
ראשית חייו
בורק היקנלופר נולד בבלוקטון שבדרום-מערב איווה כילדם היחידי של זוג חוואים, מרגרט (לבית בלאקמור) ונייתן אוסקר היקנלופר. הוא למד באוניברסיטת המדינה של איווה, ולאחר מכן בקולג' המדינתי של איווה באיימז, אך רוב השכלתו נרכשה במהלך שירותו בצבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. באפריל 1917 החל היקנלפור את הכשרתו בבסיס ההכשרה לקצינים בפורט סנלינג שבמינסוטה. הוא קיבל מינוי של לוטננט משנה והוצב בצרפת.
ב-1919, לאחר שחרורו, שב היקנלופר לארצות הברית. ביוני אותה שנה הוא קיבל תואר בוגר אוניברסיטה בהנדסת תעשייה מאוניברסיטת המדינה של איווה. לאחר מכן הוא החל את לימודיו בקולג' למשפטים של אוניברסיטת איווה, ממנו הוא קיבל תואר במשפטים ב-1922.
ראשית הקריירה הפוליטית
לאחר סיום לימודי המשפטים, עסק היקנלופר בעריכת דין בסידר רפידס. בשנים 1934–1937 הוא כיהן כחבר בית הנבחרים של איווה, גוף מחוקקים שבו כיהן שנים קודם לכן סבו.
סגן מושל איווה
ב-1936 התמודד היקנלופר, ללא הצלחה, בבחירות על משרת סגן מושל איווה, ובמערכת הבחירות הוא אמר למצביעים שהם יכולים לכנותו בפשטות "היק" (Hick), בשל הקושי לבטא את שמו. הוא סיפר סיפור על כך שכילד הוא הלך לבית מרקחת בעיירת המחוז בדפורד כדי לקנות חלתית בשווי של ניקל עבור אמו. הרוקח נתן לו את החלתית, עשב מר שמשמש לבישול, בחינם, כדי להימנע מלכתוב הן את שם העשב (asafetida) והן את השם הארוך "בורק בלאקמור היקנלופר".[1]
בעת כהונתו כסגן המושל, הציל היקנלופר אישה מסידר רפידס מטביעה בנהר סידר. הפרסום הנרחב של סיפור ההצלה הוביל לתמיכה נרחבת בעדו כאשר ב-1942 הוא התמודד בבחירות על משרת המושל.
מושל איווה
כמושל שכיהן בתקופת מלחמת העולם השנייה, השתתף היקנלופר בכמה ועידות מפתח של מושלי מדינות המערב התיכון, במיוחד בוועידת המושלים הרפובליקנים שהתקיימה ב-1943. בהזדמנויות אלו הוא פגש מנהיגים במפלגה, כמו ארתור ונדרברג, תומאס דיואי, ג'ון בריקר, ונדל וילקי ואחרים, שהכירו בו ככישרון צעיר עם פוטנציאל להתקדם בפוליטיקה הלאומית. במהלך ועידת המושלים הרפובליקנים שהתקיימה בסנט לואיס באוגוסט 1944, העיר העיתון "סנט לואיס סטאר-טיימס, על "הכוכב הפוליטי העולה בן ה-48, בורק ב. היקנלופר האנרגטי, מושל איווה" שמשך את תשומת הלב של "הצעירים המבריקים" של המושל דיואי.[2]
סנאטור
ב-1944 ניצח היקנלופר בבחירות לסנאט של ארצות הברית, וגרם לסנאטור הדמוקרטי המכהן גאי מארק ג'ילט לאבד את מושבו. היקנלופר כיהן בסנאט בשנים 1945–1969, והוא היה אחד הסנאטורים ההשמרנים והבדלנים ביותר במפלגתו. הוא היה הרפובליקני הבכיר ביותר בוועדת החוץ של הסנאט, וכיהן בה לצד יושב הראש הדמוקרטי הוותיק של הוועדה ויליאם פולברייט מארקנסו. ב-1967, לקראת תום כהונתו בסנאט, פעלו היקנלופר ופולברייט יחדיו לניסוח ההסכם הקונסולרי, ההסכם הבינלאומי הראשון מסוג זה בין ארצות הברית לבין ברית המועצות.
היקנלופר היה שותף לניסוח חוק האנרגיה האטומית של 1954, שהיה יוזמה לפיתוח אנרגיה אטומית לצורכי שלום. הוא גם היה יושב ראש הוועדה המשותפת של הקונגרס לאנרגיה אטומית. בתוקף תפקידו זה, חקר היקנלופר את מיקומו של האורניום שנעלם מהמעבדה של הוועדה לאנרגיה אטומית באילינוי, ודחף להעברתו מהתפקיד של יושב ראש הוועדה דייוויד ליליאנטאל, שטען לאי-מעורבות במקרה. אף על פי שהוועדה לאנרגיה אטומית דחתה ברוב של תשעה מול שמונה את ההחלטה להעביר את ליליאנטאל מתפקידו, מספר חודשים לאחר מכן הוא התפטר, וטען שהקריירה שלו נהרסה בשל המסתורין של היעלמות האורניום.
ב-1958 מינה הנשיא דווייט אייזנהאואר את היקנלופר כנציג ארצות הברית בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. ב-1966 מינה אותו הנשיא לינדון ג'ונסון לצוות של הקונגרס לפיקוח על הבחירות בדרום וייטנאם.
בעת כהונתו היה היקנלופר לאחד מהסנאטורים הרפובליקנים רבי העוצמה ביותר, ובשנים 1962–1969 הוא שימש כיושב ראש ועדת המדיניות של הרפובליקנים בסנאט. בתוקף תפקידו זה הוא פיתח יריבות עם עמיתו מהמערב התיכון, אוורט דירקסן מאילינוי, ששימש כמנהיג הסיעה הרפובליקנית בסנאט בשנים 1959–1969.[3] היקנלופר הצביע בעד חוק זכויות האזרח של 1957 (אנ') וזה של 1960 (Ci'),[4][5] וכן בעד התיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית וחוק זכות ההצבעה של 1965,[6][7] אך הצביע נגד חוק זכויות האזרח של 1964,[8] ולא השתתף בהצבעה על חוק זכויות האזרח של 1968 (אנ') ובהצבעה על אישור מינויו של שופט בית המשפט העליון ת'ורגוד מרשל.[9][10] דירקסן עבד בשיתוף פעולה עם הסנאטור יוברט האמפרי ממינסוטה, מצליף סיעת הדמוקרטים ולאחר מכן סגן נשיא ארצות הברית בשנים 1965–1969. דירקסן הצליח לשכנע את כל חברי סיעת הרפובליקנים למעט שישה לתמוך בצעדי החקיקה של 1964. מנגד, הצטרף היקנלופר לנוריס קוטון מניו המפשייר, בארי גולדווטר מאריזונה, ג'ון טאוור מטקסס, אדווין מקם מניו מקסיקו ומילוורד סימפסון מויומינג, בהצבעה נגד החוק שקודם על ידי עמיתיהם מהמפלגה הרפובליקנית.[8] היקנלופר טען שהתנגדותו לחקיקת חוק זכויות האזרח התבססה על החשש שחוקים כאלו יובילו למצב של "בירוקרטים שיחטטו בכל עניין בחיים האמריקאים".
בשנה שלאחר מכן, היקנלופר, בהנהגתו של דיקרסן, הצביע עם סנאטורים צפוניים אחרים בעד חוק ההגירה והאזרחות, ובכך היה לו חלק בהפסקת השימוש ב"נוסחת המוצא הלאומי" של חוק ההגירה של 1924, שהתבסס על חוק מצב החירום של 1921.[11]
היקנלופר אמר פעם לעיתונאי שהוא נהנה במיוחד במסעות הבחירות שלו. בעלי הטור ג'וזף וסטיוארט אלסופ אמרו פעם בבדיחות הדעת שהשם בורק ב. היקנלופר הוא "בדיוק אותו שם שסאטיריקן אנגלי יבחר לרפובליקני מאיווה". עיתון ממיסון סיטי שבאיווה ציין בעת מותו של היקנלופר שהוא איבד תקווה לזכות בהצלחה בפוליטיקה בגלל שמו. "הקיצור שהיה בשימוש ידידיו (היק) היה אף גרוע יותר. אך היקנלופר גילה את הסוד בהתלוצצות על שם משפחתו בפומבי, וסיפר על כך יותר בדיחות מאשר יריביו הפוליטיים".
תיקון היקנלופר
תיקון היקנלופר המוצע, שהיה תוספת להצעת חוק הסיוע הבינלאומי של 1962, היה אמור לעצור סיוע לכל מדינה שהפקיעה רכוש אמריקני. התיקון כוון במיוחד כלפי קובה בהנהגתו של פידל קסטרו, שהפקיע מטעי סוכר ומזקקות בבעלות אמריקאית.[12]
התיקון הוצע בעקבות השתלטות על שלוש חברות נפט אמריקאיות בקובה ובארגנטינה. הוא גם היווה תגובה לפסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית, שלמעשה דחה את הזכות של חברת הסוכר האמריקאית להתנגד לתפיסת אחזקותיה על ידי ממשל קסטרו.
היקנלופר ראה בהצעת התיקון שלו כסיוע לאנשי עסקים אמריקאים בבית המשפט בכל מקרה בו רכושם נתפס על ידי ממשלה זרה. פסיקת בית המשפט העליון, כתב היקנלופר ב-1964, "יוצאת מנקודת הנחה שכל עניין... הקשור לחוקי מדינות זרות יהפוך למושא למבוכה בניהול מדיניות החוץ".
התיקון זכה להתנגדות גורפת מממשלו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי, שטען שהעברתו תאיים על האינטרסים הדיפלומטיים של ארצות הברית, במיוחד באמריקה הלטינית. הוא נפל בסנאט ברוב של 45 מתנגדים מול 35 תומכים.
וילי מיין, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית בשנים 1967–1975, אמר שהסנאט טעה בפסילת תיקון היקנלופר. "בהנחה שהתיקון היה נאכף במשך השנים, נראה היה שהיינו במצב הרבה יותר טוב ביחסינו עם פחות מדינות מתפתחות, ומעל לכל ספק... בנוגע למאזן התשלומים שלנו...".
מורשתו
ב-5 באוקטובר 1961 התכנסו 1,200 איש בסידר רפידס לטקס לכבוד תרומתו של היקנלופר למדינה ולאומה. הנשיאים לשעבר הרברט הובר ודווייט אייזנהאואר שלחו ברכות. רבים מעמיתיו בסנאט הגיעו לטקס באופן אישי. היקנלופר הצנוע הגיב למחוות כלפיו: "אני מקווה שכל הדברים הטובים שנאמרו עלי היו מדויקים. לידידות יש הרגל לייחס יותר אייכויות לאדם בהשוואה למציאות".
היקנלופר היה הסנאטור מאיווה שנבחר בבחירות שמשך כהונתו הייתה הארוכה ביותר עד שצ'אק גראסלי עקף את ארבעת תקופת הכהונה של היקנלופר כאשר נבחר לכהונתו החמישית ב-2004, לכהונתו השישית ב-2010 ולכהונתו השביעית ב-2016. ויליאם ב. אליסון כיהן בסנאט 35 שנים, אך כהונתו הייתה בתקופה בה הסנאטורים נבחרו על ידי בית המחוקקים המדינתי ולא בבחירות כלליות.
שמו של היקנלופר הופיע על פתקי הצבעה באיווה 19 פעמים, כולל בחירות מקדימות ובחירות כלליות, מתוכן הוא ניצח ב-17 מערכות בחירות. שתי הפעמים בהן הוא נוצח היו בניסיונו להיבחר כתובע המחוזי של מחוז לין ב-1932 וניסיונו הראשון להיבחר כסגן המושל ב-1936. הוא נוצח גם בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית ב-1938 לסגן המושל, אך המועמד שנבחר, הארי ב. טומפסון, פרש מהמרוץ, וועידת המפלגה המדינתית בחרה בהיקנלופר במקומו. מאז הוא לא נוצח בשום מערכת בחירות, כולל מערכת הבחירות האחרונה שלו לסנאט שהתקיימה ב-1962.
העיתון סידר רפידס גאזט תיאר את היקנלופר כמי שהיה לו "חוש הומור שנון, [שהיה] מגן נלהב על מערכת היזמות הפרטית, תומך של כלכלת המגזר החקלאי שהייתה בלתי מוגבלת על ידי שליטת הממשלה, ומתנגד להוצאת כספים מופרזת... אכן, היה לו שיא מעורר קינאה שישמש השראה לכל תושבי איווה בעלי שאיפות פוליטיות".
עמיתו של היקנלופר בסנאט, הדמוקרט ממיסיסיפי ג'ון ק. סטניס, אמר שהוא ראה בהיקנלופר "כאחד מהאנשים בעלי הערך הרב ביותר שהיו בסנאט. מעולם לא ראיתי אותו הולך עד הסוף בשום עניין מבלי לחשוב היטב עליו, ומעולם לא ראיתי אותו מאבד את סבלנותו, אף על פי שראיתי אותו עומד תחת לחץ רב...".
חיים אישים
לאחר תום כהונתו בסנאט פרש היקנלופר יחד עם רעייתו לבית בצ'בי צ'ייס שבמרילנד שבו הוא חי מאז הגיעו לוושינגטון ב-1945. בחודש בו הוא נפטר הוא תכנן לעבור לדירה אחרת. לאחר שהוא התלונן על כאבי בטן, נפטר בורק היקנלופר ב-4 בספטמבר 1971, בסוף השבוע של יום העבודה, כאשר היה בביקור אצל ידידים בשלטר איילנד שבניו יורק.
היקנלופר ורעייתו, ורנה בנש, שנפטרה תשעה חודשים לפניו, נטמנו בבית הקברות סידר ממוריאל שבסידר רפידס. לזוג נולדו בן ובת. נכדו של אחיו הוא ג'ון היקנלופר, לשעבר מושל קולורדו ובהווה סנאטור מטעמה.[13]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ The Hickenlooper, TIME, Feb. 21, 1944.
- ^ Hickenlooper, Bourke Blakemore, 1896-1971, Person Authority Record, The National Archives and Records Administration.
- ^ "Everett Dirksen and the 1964 Civil Rights Act". lib.niu.edu.
- ^ "HR. 6127. CIVIL RIGHTS ACT OF 1957".
- ^ "HR. 8601. PASSAGE OF AMENDED BILL".
- ^ "S.J. RES. 29. APPROVAL OF RESOLUTION BANNING THE POLL TAX AS PREREQUISITE FOR VOTING IN FEDERAL ELECTIONS".
- ^ "TO PASS S. 1564, THE VOTING RIGHTS ACT OF 1965".
- ^ 1 2 "HR. 7152. PASSAGE".
- ^ "TO PASS H.R. 2516, A BILL TO PROHIBIT DISCRIMINATION IN SALE OR RENTAL OF HOUSING, AND TO PROHIBIT RACIALLY MOTIVATED INTERFERENCE WITH A PERSON EXERCISING HIS CIVIL RIGHTS, AND FOR OTHER PURPOSES".
- ^ "CONFIRMATION OF NOMINATION OF THURGOOD MARSHALL, THE FIRST NEGRO APPOINTED TO THE SUPREME COURT".
- ^ "TO PASS H.R. 2580, IMMIGRATION AND NATIONALITY ACT AMENDMENTS".
- ^ Cynthia Clark Northrup, Elaine C. Prange Turney, Encyclopedia of Tariffs and Trade in U.S. History: The encyclopedia
- ^ "The Spot: Denver politics are about to take center stage and what's coming in 2019 for marijuana". The Denver Post. 2018-12-06.
