PROFILPELAJAR.COM

בול כספת צפה הונפק בהולנד בשנת 1921 כאמצעי לתשלום עבור שירות חדש שהוצע לציבור בשיתוף עם חברה פרטית. מייסד החברה המציא כספת מיוחדת שנועדה להוביל דברי דואר יקרי ערך בהפלגות ימיות ולהבטיח את שרידותם במקרה של טביעת הספינה.

הרקע לפיתוח השירות החדש

הרעיון

ממציא הכספת הצפה, קורנליס ואן בלאדרן (1875-1933,Cornelis van Blaaderen) הפליג בשנת 1910 בדרכו מאמריקה להולנד כאשר עלה במוחו לראשונה הרעיון לפתח אמצעי להצלת חפצי ערך במהלך מסעות ימיים. טביעת הטיטניק בשנת 1912 העלתה שוב את הרעיון במוחו, והוא תכנן כספת מיוחדת, בצורת גליל, בעלת יכולת ציפה. הוא הציע להתקין אותה על סיפון הספינה, ולהפקיד בתוכה את דברי הדואר יקרי הערך. במקרה של טביעה הכספת צפה על פני הים, תוך שהיא מאותתת באורות בוהקים ומשמיעה קולות רמים שיאפשרו לאתר אותה ולהציל את דברי הערך שבתוכה. ביום 13 בדצמבר 1913 רשם ואן בלאדרן בארצות הברית פטנט על המצאתו.

ניסיונות השיווק הראשונים

בשנת 1913 פנה ואן בלאדרן אל הנהלת הדואר ההולנדי וניסה לעניין אותם בהמצאתו, אולם הצעתו נדחתה. למזלו של ואן בלאדרן, אחד מידידיו היה חבר בהנהלת חברת הספנות "קו הולנד" ("Netherland Line") (אנ'), אשר הפעילה ספינות להובלת דברי דואר עבור הנהלת הדואר ההולנדי. חברת הספנות הסכימה להתקין את הכספת על סיפון אחת מאניותיה, ולארגן ניסוי בנוכחות אנשי הנהלת הדואר. הניסוי התקיים בשנת 1914, והוכיח כי ביכולת הכספת לצוף בהצלחה על פני המים ולשדר באופן בולט את מיקומה. למרות ההצלחה סירבה הנהלת הדואר לממן את המשך פיתוח הכספת ולהציע את השירות ללקוחותיה בטענה של חוסר כדאיות כלכלית.

האסונות הימיים במהלך מלחמת העולם הראשונה

ביום 7 במאי 1915 טיבעה צוללת גרמנית את האנייה הבריטית "לוסיטניה". בנוסף לאסון האנושי הנורא בו מצאו את מותם כ-1,200 מנוסעי הספינה, אבד גם מטען הדואר שהיה בספינה, אשר כלל פריטים יקרי ערך רבים שבוטחו בסכומים גבוהים. הנהלת הדואר ההולנדי וחברות הביטוח של הולנד ספגו גם הן הפסדים קשים בשנת 1915 עקב שורה של תקריות דוגמת שרפה שפרצה על סיפון האוניה "רוטרדם" (Rotterdam) ופגיעה בספינה "המלכה אמה" (Queen Emma).

במהלך מלחמת העולם הראשונה נזרעו נתיבי השייט העולמיים במיליוני מוקשים ימיים, שנועדו להטביע את ספינות האויב. בתום המלחמה נותרו מוקשים רבים שלא התפוצצו, ואלו המשיכו לפגוע ולהטביע ספינות שעברו באותם נתיבי שיט. פגיעה בספינה גרמה במרבית המקרים לאובדן המטען שנשאה על סיפונה, כולל דברי הדואר שהובילה. כתוצאה מן האירועים האלו, ורבים אחרים, החל הציבור לחשוש מלשלוח בדואר מסמכים חשובים ושאר פריטים שאין להם תחליף. הלקוחות דרשו בתוקף מן הדואר פתרון שיבטיח את ביטחונם של אותם מסמכים.

מצב זה הוביל את הנהלת הדואר ההולנדי להתעניין מחדש בפתרון שהציע ואן בלאדרן.

חידוש הפעילות בתום מלחמת העולם הראשונה

קביעת שיטת ההפעלה

בשנת 1920, בתום משא ומתן ממושך, נחתם הסכם מסגרת להפעלת שירות הכספת הצפה בין החברה הפרטית שהקים ואן בלאדרן, חברת הספנות "קו הולנד", והנהלת הדואר ההולנדי. ואן בלאדרן התחייב לייצר ולספק את הכספות, חברת הספנות התחייבה להתקין את הכספות על סיפון ספינות הדואר שהפעילה, והנהלת הדואר התחייבה לפרסם ולמכור את השירות החדש לציבור הרחב.

תעריף המשלוח

נקבע כי עבור השירות של הובלת דבר הדואר בתוך הכספת הצפה יידרש השולח לשלם תוספת מחיר של כ-30 סנטים עבור כל פריט שמשקלו עד 20 גרם. הסכום הזה שנגבה על ידי הדואר ההולנדי התחלק בין השותפים למיזם, כך שהדואר קיבל שלוש-שמיניות מן הסכום וואן בלאדרן קיבל את היתרה.

בוועידה השנתית של איגוד הדואר העולמי, שהתקיימה במדריד בשנת 1920, אושרו השירות החדש והתעריף להפעלתו. נוסח האישור קבע כי:

ניתן לגבות תוספת תשלום, אשר לא תעלה על 30 סנטים לכל 20 גרם, או חלק ממשקל זה, עבור כל דבר דואר, אשר לפי בקשת השולח מובל בתוך כספת צפה המותקנת על סיפון ספינת דואר. הסכום ישמר בידי המדינה ממנה נשלח דבר הדואר

הכנת בולי הדואר להפעלת השירות

בהיותו משוכנע בהצלחת המצאתו, פנה ואן בלאדרן בשנת 1919, עוד בטרם סוכם המשא ומתן עם הנהלת הדואר ההולנדי, אל חמישה אמנים הולנדיים מובילים וביקש מהם הצעות לעיצוב בולי הדואר עבור השירות החדש.

עיצוב הבולים

ואן בלאדרן הנחה את האמנים לעצב בולים שיראו שונה לחלוטין מן הבולים הרגילים הנמכרים בבתי הדואר. על כל אחד מן הבולים נרשמו בהולנדית המילים DRIJVENDE BRANDKAST שפירושן "כספת צפה".

מתוך ההצעות שקיבל נבחרו שלוש עבודות של שניים מן האמנים:

הצעת קארל אדולף קשט

שלושה מן הבולים עוצבו על פי הצעתו של האמן קארל קשט (אנ')^[1], אשר אייר כספת צפה במי הים ובשמים מעליה מרחפים שחפים.

0.15 - כספת צפה ומעליה שחפים.
0.60 - כספת צפה ומעליה שחפים.
0.75 - כספת צפה ומעליה שחפים.

הצעותיו של לאו גסטל

ארבעה מן הבולים עוצבו על פי הצעותיו של הצייר לאו גסטל (אנ')^[1]. אחד האיורים מציג כספת צפה ועליה פנס מאיר. האיור השני מציג פנטזיה של כספת צפה בדמות האריה ההולנדי נלחם בגלי הים הסוער.

1.50 - כספת צפה עם פנס מאיר.
2.25 - כספת צפה עם פנס מאיר.
4.50 - פנטזיה - האריה ההולנדי נלחם בגלים.
7.50 - פנטזיה - האריה ההולנדי נלחם בגלים.

הדפסת הבולים

הדפסת הבולים הופקדה בידי סניף הארלם של בית העסק הוותיק יוהאן אנסחדה ובניו (אנ')^[1].

הבולים הודפסו במתכונת זהה עבור ארבע ישויות מנפיקות: הולנד, איי הודו המזרחיים ההולנדיים, קוראסאו וסורינאם.

כל אחד מן הבולים הודפס במאות אלפי עותקים. מן הבול שערכו הנקוב 0.15 הודפסו 15,700 גיליונות בני 50 בולים כל אחד, מן הבול שערכו הנקוב 0.60 הודפסו 10,400 גיליונות בני 50 בולים כל אחד, ומכל אחד מיתר הבולים בסדרה הודפסו 8,500 גיליונות בני 50 בולים כל אחד.

הנפקת הבולים

ביום 2 בפברואר 1921 הונפקו הבולים בהולנד,^[1] ושירות הכספת הצפה החל לפעול בקו הספנות של חברת "קו הולנד", אשר הפליג בין הולנד ובין איי הודו המזרחיים ההולנדיים. כעשרה חודשים לאחר מכן, ביום 1 בנובמבר 1921, הונפקו הבולים גם באיי הודו המזרחיים ההולנדיים וניתן היה לשלוח מכתבים בכספת הצפה גם בדרך חזרה להולנד.^[1]

מחקרים בולאים העלו כי רק כ-600 דברי דואר נשלחו באמצעות הכספת הצפה מהולנד אל איי הודו המזרחיים ההולנדיים, ורק כ-450 דברי דואר נשלחו באמצעות שירות זה בכיוון ההפוך. רבים מן הפריטים האלו נשלחו באופן יזום על ידי אספני בולים, שביקשו לייצר לעצמם דוגמה מן השירות המיוחד. דברי דואר "אמיתיים" שנשלחו באמצעות הכספת הצפה הם נדירים מאוד.

שירות כספת צפה בשוודיה

בעקבות האישור שניתן על ידי איגוד הדואר העולמי הציע בתחילת שנות העשרים גם דואר שוודיה שירות דומה של כספת צפה, אשר כונה בשם "Simmande Kassaskap" (מילולית: "כספת שוחה"). השירות הוצע בקו הספנות שפעל בין נמל גריסלהמן (אנ') שבדרום מזרח שוודיה ובין נמל אקרֶה (אנ') שבאיי אולנד. בשוודיה לא הונפקו בולים מיוחדים לשם הפעלת השירות, והתשלום בוצע בעזרת בולים רגילים. שירות זה פעל זמן קצר בלבד והופסק עקב חוסר התעניינות של הציבור.

הפסקת השירות של כספת צפה

תקוותו של ואן בלאדרן כי המצאתו תאומץ על ידי חברות ספנות אחרות והשימוש בה יורחב לכל חלקי תבל, נכזבה. הפעילות בתחילת שנות העשרים לפינוי המוקשים מנתיבי השייט הקטין משמעותית את הסיכון לספינות, והציבור הרחב לא חשש עוד לשלוח את דברי הדואר היקרים שלו בדואר רגיל. חברות הספנות הגדולות, דוגמת "לויד רוטרדם"^[2], סירבו להתקין את הכספות הצפות על סיפון הספינות שהפעילו.

ההרחבה המתוכננת של השירות גם לקווי הספנות שהובילו לסורינאם וקוראסאו שבים הקריבי מעולם לא יצאה אל הפועל, והבולים שהודפסו עבור שתי המושבות ההולנדיות נותרו במחסני הדואר ומעולם לא הונפקו לציבור כפי שהם. בשנת 1927 נוצלו הבולים המיותרים כתשתית ליצירת בולי דואר רגילים עבור שתי המושבות ההולנדיות, וזאת באמצעות הוספת הדפס רכב.

כאשר התברר כי הפרויקט כולו עומד בפני כישלון, התנער דואר הולנד מחלקו במיזם. ביום 1 בספטמבר 1923 הופסקה מכירת הבולים לציבור ושירות הכספת הצפה חדל מלפעול. ואן בלאדרן שקע בחובות כבדים, וההליכים המשפטיים סביב סגירת העסק נמשכו עד תחילת שנות השלושים.

בשנת 1924 ביטל איגוד הדואר העולמי את התעריף המיוחד להובלת דואר בכספות צפות.

מעמדם של בולי הכספת הצפה

מעת לעת מתפרסמת בעיתונות הבולאית כתבה המציינת כי אין להתייחס אל בולי הכספת הצפה כאל בולי דואר, אלא כאל בולי הכנסה. זאת מאחר שהם הודפסו על ידי חברה פרטית ושימשו, לכאורה, לא לצורך תשלום דמי המשלוח אלא לתשלום דמי הביטוח הימי של דברי הדואר.

טענות אלו אינן מקובלות כיום בעיני מרבית הבולאים, המצביעים על כך שהבולים נמכרו על ידי הדואר ההולנדי בבתי הדואר, ושילמו על שירות שזכה לאישור רשמי של איגוד הדואר העולמי. מרבית הקטלוגים הבולאים מסכימים גם הם שהמדובר בבולי דואר והם כוללים בפרסומיהם את בולי הכספת הצפה.