PROFILPELAJAR.COM

בשנת 1901 ערך דואר הולנד ניסוי במתקן החתמה חדשני אשר היה מבוסס על צריבה של בולי הדואר בברזל מלובן במקום השימוש הרגיל בדיו. בתום תקופה של 45 ימי עבודה התברר כי מתקן ההחתמה סובל מכשלים רבים, והוחלט להפסיק את הניסוי. דואר הולנד היה היחיד שניסה באופן מסודר את הרעיון של שימוש בצריבה כאמצעי לביטול בולי הדואר, והחותמות המיוחדות שנוצרו במהלך ימי הניסוי הן נדירות ומבוקשות על ידי אספני הבולים.

הרקע להכנת חותמת הצריבה

מאז החל באנגליה השימוש בבולי דואר בחודש מאי 1840 נאלצו מנהלי הדואר להתמודד עם בעיית הזייפנים, אשר ניקו בדרכים שונות את החותמת שהוטבעה על הבולים ועשו בהם שימוש חוזר. אובדן ההכנסות הסתכם בסכומים גבוהים מאוד, ורשויות הדואר חיפשו ללא הרף דרכים יעילות לבטל את הבולים באופן בולט שלא יאפשר לעשות בהם שימוש חוזר. באפגניסטן, לשם דוגמה, ביטלו פקידי הדואר את הבולים על ידי קריעת חלק מן הבול. שיטה זו אמנם מנעה שימוש חוזר בבול, אולם היא הייתה מאוד לא יעילה, דרשה עבודה רבה של הפקידים שנאלצו לטפל בכל בול ובול, ולא הייתה מעשית במדינות בהם נשלחו כמויות גדולות מאוד של מכתבים מדי יום^[1].

מרבית רשויות הדואר בעולם בחנו מעת לעת שיטות שונות שיקשו על מחיקת החותמת מן הבולים המשומשים. ניסיונות אלו התמקדו במספר כיווני פעולה:

שיפור ספיגת הדיו בתוך נייר הבולים כך שלא ניתן יהיה לנקות את הדיו מן הבולים.
הדפסת הבולים עצמם בדיו מיוחדת, כך ששטיפת הבולים במטרה למחוק את החותמת תגרום למחיקת הבול כולו.
שיפור איכות הדיו של החותמת כך שלא ניתן יהיה למחוק אותו.

חותמת הצריבה

במחצית שנת 1901 הציע מהנדס בשם ס. ס. ון דר ולק (C C van der Valk), מעובדי משרד הדואר ההולנדי, לנסות שיטה חדשנית לפסילת בולי הדואר, אשר תתבסס על צריבת הבולים במקום הכתמתם בדיו^[2]

מכונת הצריבה

ון דר ולק המציא מכונה, לה העניק את השם "וולקנוס" (Vulcanus), אשר התבססה על חותם עשוי ברזל אותו ניתן היה לחמם באמצעות מנורת פרפין^[3]. עובד הדואר נדרש להניח את המעטפה עם הבול על מדף מיוחד, ולהצמיד אליהם את החותם הלוהט באמצעות דריכה על דוושה מתאימה. צורתו של החותם נצרבה בנייר של המעטפה והבול באופן בולט, כך שלא ניתן היה לעשות בבול שימוש חוזר^[2].

על פי הערכת הממציא צריכה הייתה המכונה לאפשר החתמה של 240 דברי דואר בדקה, כלומר ארבעה מכתבים בכל שנייה. קצב זה היה גבוה בהרבה מזה שהושג באמצעות חותמות הדיו אותן היה צריך לנקות מעת לעת, והדואר ההולנדי השתכנע שכדאי להזמין מכונה אחת על מנת לבצע ניסוי כדאיות לשיטה החדשה^[2]. יחד עם המכונה הוכנו שני ראשי צריבה, אותם ניתן היה להתקין לסירוגין בתוך המכונה^[2].

הניסוי

בתחילת חודש אוגוסט התקין הדואר ההולנדי את מכונת הצריבה בבית המיון המרכזי של העיר האג, והניסוי הרשמי החל ב-5 באוגוסט 1901. פריטי דואר נלקחו משקי הדואר הרגילים שהגיעו לבית המיון ובוטלו במכונת הצריבה במקום בחותמת הדיו הרגילה^[2].

מיד עם תחילת הניסוי התברר כי התקוות שתלו במכונת הצריבה היו מוגזמות מאוד. ראש הצריבה העשוי ברזל התקרר מהר מן הצפוי, דבר שחייב לעצור ללא הרף את תהליך העבודה על מנת לחמם אותו מחדש. ניסיון לחמם את ראש הצריבה לטמפרטורה גבוהה יותר התבררה כבעייתית מאוד, כיוון שראש הצריבה הלוהט שרף את המעטפות שהיו עשויות מנייר דק, ובמספר מקרים המעטפות עלו באש^[2]. זמן קצר לאחר חתחילת הניסוי הוחלט להפסיק ולצרוב מעטפות, ולהשתמש לצורך הניסוי רק בגלויות דואר שהיו עשויות קרטון והיו פחות רגישות לחימום^[2].

ההערכה הראשונה שצפתה ביטול של 240 דברי דואר בדקה התבררה גם היא כמוגזמת, ובתקופת הניסוי הצליחו פקידי הדואר המיומנים ביותר לטפל בפחות ממאה דברי דואר בדקה^[2]. כעבור 45 ימי עבודה החליטו מנהלי הדואר להפסיק את השימוש במכונת הצריבה, ולהכריז על כישלון הניסוי. 25 בספטמבר 1901 היה היום האחרון בו נצרבו דברי דואר במכונה החדשנית^[4].

מעמד החותמת בקרב הבולאים

כאמור, חותמת הצריבה הייתה בשימוש 45 ימי עבודה בלבד, במהלכם נצרבה כמות לא ידועה של פריטים אשר לא עלתה על כמה אלפים לכל היותר. הניסוי התחיל ב-5 באוגוסט 1901, אולם ידועות גם מספר דברי דואר שנצרבו בתאריך מוקדם יותר, ככל הנראה במהלך התקנת המכונה בבית המיון בהאג^[4]. הדואר לא הודיע באופן רשמי על הניסוי בהפעלת המכונה החדשה, ורק מעטים ממקבלי המכתבים והגלויות הבחינו בזמן אמת בחותמת הצרובה על הבול. מרבית דברי הדואר שנמסרו לנמענים הושלכו ככל הנראה לפח האשפה, ורק מעטים מן הפריטים הגיעו לידי אספני הבולים.

קיומה של חותמת הצריבה זכה לפרסום מועט בספרות הבולאית, למעט מספר קטן של מאמרים שפורסמו החל משנות השלושים בעיתונות הבולאית בשפה ההולנדית. מצב זה השתנה בתחילת שנות ה-90, עם פרסום מספר מחקרים שהתבססו על לימוד הפריטים ששרדו ועל מסמכים מארכיון הדואר ההולנדי^[5].

הידע על קיומן של חותמות הצריבה, ועל האפשרות להבחין בין תוצרי שני ראשי הצריבה השונים, הוביל לביקוש של דברי דואר ששרדו מן הניסוי בשנת 1901, ומחירם בשוק הבולאים האמיר. עד כמה שידוע קיימים כיום בידי אספני הבולים כמאה דברי דואר צרובים לכל היותר^[4].

ניסיון להפעלת החותמת ברוסיה

בעקבות גילוי של דוגמה לחותמת צריבה עם שמו של היישוב דרצ'ין ברוסיה (כיום בבלארוס), הועלתה השערה כי ואן דר ואלק ניסה למכור את המצאתו לדואר הרוסי, וערך לצורך כך החתמת ניסיון ברוסיה. הדעה הרווחת בקרב חוקרי תולדות הדואר גורסת כי החותמת הרוסית היא זיוף, וכי גם אם היה נערך ניסוי עבור הדואר הרוסי, לא היו יוצרים חותמת של יישוב נידח וחסר חשיבות דוגמת דרצ'ין, אלא של אחת הערים הגדולות ברוסיה^[6].

לקריאה נוספת

Robert Macmillan, "A unique type of cancellation - the burnt-in cancellation of the Netherlands", in: Postal History - The Journal of Postal History Society, No 292, December 1999, p. 113-115

קישורים חיצוניים

Machinestempels als verzamelgebied
O.M. VELLINGA, THE POSTMARKS OF THE NETHERLANDS 1676 – 1915, pp 187-188
"Vulcanus"
Rene Hillesum, Russian "Brandstempel"

הערות שוליים

^ James Mackay, Cancellation by tearing the stamp, The Guinness Book of Stamps, 1988, p. 49-50
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ Robert Macmillan, "A unique type of cancellation - the burnt-in cancellation of the Netherlands", p 113
^ Machinestempels als verzamelgebied, p. 8
^ ¹ ² ³ Robert Macmillan, "A unique type of cancellation - the burnt-in cancellation of the Netherlands", p 114
^ Robert Macmillan, "A unique type of cancellation - the burnt-in cancellation of the Netherlands", p 115
^ Rene Hillesum, Russian "Brandstempel"