לאוני בטיא נולדה בקורבוואה ברחוב פריז 33, בדירת קומת קרקע חשוכה, בשכונת הפועלים "לה דפאנס".לפי ספר זיכרונותיה שנקרא לפי שם אותה שכונה "La Défense", זו הייתה דירה ש"רק חיוכם של הוריה האיר אותה". היא הייתה ילדה שנייה של מישל בתיא, מסגר-חרט ברשות החשמליות של פריז, ושל מארי מרגריט פילומן דוטרה, תופרת במקצועה. האח הבכור נקרא פייר. כפי שציין ביוגרף של השחקנית, מישל סובה, בני משפחת בתיא היו צאצאים של מיאט טייאן-רום (Miette Tailhand-Romme) מחברת מכתבים מפורסמת, אחות של ז'ילבר רום, חבר הקונבנציה הלאומית, יוצרו של לוח השנה המהפכני. תמונה קטנה של מיאט טייאן-רום מאת אנדריי ורוניחין מעידה על הדמיון המדהים בין ארלטי לאותה סבתא רבתא מ-1789.
בגלל מחלה נשימתית בגיל 4 וחצי נשלחה אצל הסבים מצד האב בעיר קלרמון-פראן. היא קיבלה עד שנת 1910 חינוך דתי בבית ספר פרטי "סנט תרז". אחר כך המשיכה את לימודיה בבית הספר הפרטי "מרטינואה" בעיירה פיטו.
מתוך שאיפה להיות מזכירה, מקצוע שנחשב אז מבוקש אצל נשים, נשלחה אחר כך ללמוד קצרנות בבית ספר המקצועי "פיז'ייה".
מלחמת העולם הרגה בשדה הקרב את אהובה הראשון, צעיר שכונה "סיאל" ("שמיים") בגלל עיניו הכחולות, ועקב מותו נדרה ארלטי נדר שלא להתחתן לעולם פן תהפוך לאלמנת מלחמה. אביה, שקודם בינתיים לתפקיד מכונאי, מת באופן פתאומי ב-2 בדצמבר 1916, כשנדרס על ידי חשמלית. בני המשפחה - האלמנה, ארלטי ואחיה, גורשו אז מביתם שנועד למגורים עבור עובדי החשמליות של פריז.
דרכה בעולם
בשנת 1917 כבשה הנערה את לבו של הבנקאי היהודי הצעיר ז'אק-ז'ורז' לוי שאירח אותה בווילה שלו בשדרות אלפונס-דה-נוויל 18 בגארש. בסביבה היו גרים גם קוקו שאנל והשחקן אנדרה ברולה. לוי עשה לה היכרות עם עולם התיאטרון, מעצבי האופנה, מסעדות הגורמה ובכלל עם החברה הפריזאית הגבוהה.
בסופו של דבר היא עזבה אותו לטובת סוחר ההאמנות פול גיום, ידידם של אמנים כמו פיקאסו, מודיליאני, סוטין. גיום המליץ על כישוריה לארמאן ברטה (Berthez), מנהל התיאטרון "תיאטר דה קפוסין". בזמן שעבדה כדוגמנית אצל רב החייטים פול פוארה היא בחרה בכינוי הבמה "ארלט" (לפי גיבורת הרומן "מונט-אוריול" של מופאסאן). ברטה הציע לשנותו ל"ארלטי" Arletty כאילו באנגלית. תחת שם זה היא התחילה להופיע במופעי הרביו של ריפ שהצטיינו בזוהר ותפאורות פאר, כמו כן באופרטות של מוריס איוון - "יס", "גאבארוש", "אזור" (1932), של ראול מורטי - "ערב סילבסטר" (Un soir de réveillon - 1932) או של ריינלדו האן (Ô mon bel inconnu - או, האלמוני היפה שלי)
בשנת 1928 הכירה ארלטי את איש העסקים ז'אן-פייר דיבוסט שנשאר לה חבר נאמן כל חייו.
פריצת הקריירה בקולנוע
הופעת הבכורה שלה בקולנוע הייתה בשנת 1930 בסרט "מתק האהבה" (La Douceur d'aimer) לצידו של ויקטור בושה. כבר מ-1931 היא הצטיינה בתפקידה הראשון האמיתי בסרט "Un chien qui rapporte ("ריטריבר")
של ז'אן שו
ארלטי הפכה במהרה למודל ולמוזה של אמנים רבים, ביניהם מארי לוראנסן, קייס ואן דונגן, מואיז קיזלינג, צוגוהרו פוז'יטה וז'אן גבריאל דומרג. ידיד קרוב שלה היה פייר דה רנייה, בנם של אנרי דה רנייה ומארי דה ארדיה, לאמיתו של דבר, בנו הביולוגי של הסופר פייר לואי.
שנת 1932 הייתה פרשת דרכים בחייה. אז היא קטפה הצלחה יוצא דופן בתיאטרון "בוף פריזיין" (Bouffes-Parisiens) באופרטה של ראול מורטי "ערב סילבסטר", לצידם של אנרי גארא, דראנם ורנה קובאל. היא שיחקה גם ב"האלמוני היפה השלי" מאת ריינלדו האן, על לברית מאת סשה גיטרי, לצידו של מישל סימון. המופע האחרון הוצג על הבמה כמעט 500 פעמים ברציפות, על אף מריבותיה התכופות עם מישל סימון.
באותם הימים היא עשתה היכרות גם עם הסופר סלין שמאוחר יותר, ב-1948 כתב עליה את התסריט "Arletty, jeune fille dauphinoise" (ארלטי, נערה מדופינה). עוד הופעה שלה הזכורה לטוב הייתה La Guerre des valses (מלחמת הוואלסים) בבימויו של לודוויג ברגר, שבה שיחקה על יד פרנאן גראווה, דאגנם ומדלן אוזרה. בעת השתתפותה בהפקה "פנסיון מימוזה, של ז'אק פדר (Feyder) לצידה של פרנסואז רוזה, פגשה ארלטי את מרסל קרנה.
קרנה העניק לה את אחד התפקידים הגדולים ביותר שלה - זה של גברת רמונד (Mme Raymonde) בסרט- Hôtel du Nord (אוטל די נור) על תסריט מאת אנרי ז'אנסון כשהפכה לאגדה בקרב העמך הפריזאי. זכרו אותה שואלת את לואי ז'ובה כשעמדו מעל שער תא השיט של תעלת סן מרטן: ”אווירה! אווירה! יש לי פרצוף של אווירה?” (?Atmosphère! Atmosphère! Est-ce que j'ai une gueule d'atmosphère).
ארלטי גילמה באותה הרוח העוקצנית את תפקידה של Marie qu'a-d'ça ("מארי שיש לה את זה") בסרט "נסיבות מקלות" של ז'אן בואייה, כשלצידה שיחק מישל סימון. גם ביטויה בסרט זה "היא לא משוגעת, הנחשית!" (במקור:הצרעה!) נכנסה להיסטוריה. ארלטי הקליטה את הלהיט של הסרט, "Comme de bien entendu ("כמובן"), את פזמונים אחרים ממופעי הרביו שלה, וכמו כן את להיטיה של ידידתה הנערצת מיסטנגט, La Java (הז'אווה) ו Mon Homme (האיש שלי). אחרי שבשנת 1936 שיחקה את לולו במחזה בעל אותו השם של אדואר בורדה, חזרה לדמות הזאת בסרט של מוריס להמן ושל קלוד אוטאן-לארה "פריק-פראק". היא יצרה עם מישל סימון צמד של פושעים קטנים המדברים ב ב"ארגו", סלנג העולם התחתון הפריזאי, ואף בעגה הקרויה "ז'אוואנית" תוך כדי פיתוי קורבנם, התכשיטן התמים המגולם על ידי פרננדל.
בימי הכיבוש הנאצי בצרפת
ארלטי ב-1943, בצילום של סטודיו ארקור
ב-1941 גילמה ארלטי את "מאדם סאן ז'ן" (Madame sans gêne) בסרט בעל אותו השם של רוז'ה רישבה, את התפקיד של דומיניק בסרט "אורחי הערב" של מרסל קרנה, לצידם של אלן קוני, ז'ול ברי, מארי דיאה, והצטיינה במיוחד בתפקיד גאראנס ב "ילדן גן עדן", סרט מפורסם של מרסל קרנה, לפי תסריט מאת ז'אק פרוור, שבו שיחקה יחד עם ז'אן-לואי בארו, פייר בראסר ומריה קזארס.
באותן שנים הייתה לארלטי רומן עם אנטואנט ד'ארקור, אשתו של פרנסואה-ארל ד'ארקור, ואחר כך עם הגרמני הנס יורגן זהרינג, קצין בחיל האוויר הגרמני וחבר במפלגה הנאצית, משפטן בהכשרתו, אחד מאנשי גרינג בפריז ויועץ במועצת המלחמה של הלופטוואפה בפריז.[1] ארלטי הכירה אותו באמצעותן של ז'וזה דה שמברן, בתו של פייר לאוואל, ידידתה עוד משנת 1936. בעת הפקת הסרט "ילדי גן עדן" היא הייתה בהריון ממנו והפילה. בימי הכיבוש שיחקה ארלטי, בין היתר גם בתיאטרון "בוף פריזיין", בו גילמה את איזבל בקומדיה Voulez-vous jouer avec moa (רוצה לשחק עימי?) מאת מרסל אשאר, לצד פייר בראסר.
אחרי המלחמה
בימי שחרורה של צרפת, ביולי 1944, ביקש ממנה זהרינג לברוח איתו. אולם היא סירבה. ב-20 באוקטובר1944 נעצרה בגלל הקשר המופגן שהיה לה עם זהרינג. היא נכלאה ימים אחדים במחנה דראנסי לשעבר, אחר כך למספר שבועות ביישוב פרן ובהמשך במעצר בית למשך שמונה עשר חדשים. להערה של אחד מאנשי הביטחון (של FFI) שעצרו אותה, הגיבה, : אמנם לבי הוא צרפתי, אך התחת שלי הוא בינלאומי", משפט שידעה מאנרי ז'אנסון, או שייתכן שהייתה המצאה מאוחרת יותר.
ארלטי הפכה באותם הימים לסמל שיתוף הפעולה הנשי או ה"אופקי" עם האויב ויש אומרים כי ענתה לאחד משופטיה:
"אם רציתם שלא נשכב עם הגרמנים, לא הייתם צריכים לתת להם להיכנס", ברומזה לקריסת ההגנה הצבאית של צרפת ב-1940.
בשחרורה ממעצר הבית, יעצו לה לעזוב את פריז. היא התארחה למשך שמונה עשר חדשים בטירת לה אוסה-אן-ברי אצל ידידים שהיו חברים ברזיסטאנס. המשיכה בחשאי את הקשר עם המאהב שלה הגרמני ובילתה איתו את חג המולד 1946. כשזהרינג ביקש את ידה סירבה, לפי העיקרון שקבעה לעצמה בנעוריה.
ב-1946 החליט ועד הטיהורים להעניש אותה בגינוי מלווה באיסור עבודה למשך שלוש שנים.
ב-1949 נפרדה מזהרינג שחזר לגרמניה והתחתן בהמשך. אחרי מותו בטביעה בנהר קונגו ב-1960 נסעה לגרמניה לנחם את אלמנתו.
חזרה לשחק גם בקולנוע - ב"דיוקן של רוצח" יחד עם אריך פון שטרוהיים, Gibier de potence (בן מוות), יחד עם ז'ורז' מרשאל, 'L'Amour Madame' לצידו של פרנסוה פרייה, Le Grand Jeu (במחשק הגדול) יחד עם ז'אן-קלוד פסקל וג'ינה לולובריג'ידה, "מקסים" של אנרי ורניי, לצידם של מישל מורגן ושרל בואייה
בעת ההפקה של הסרט "Et ta sœur,(ואחותך) התוודעה לז'אן-קלוד בריאלי, שהתחיל לעת עתה את הקריירה שלו בקולנוע. מאוחר יותר פגשה מחדש את ידידותיה הנאמנות, מארי דיאה והלן פרדרייר.
עם ידידיה הקרובים נמנה גם מבקר התיאטרון והמסעדות פול שמבריון.
ערוב ימיה
לוחית זיכרון על הבית שבו התגוררה ארלטי החל משנת 1969 ועד יום מותה
ב-1966 איבדה את אחיה ואת ידידה המסור, ז'אן-פייר בראלי. באותה תקופה באופן פתאומי איבדה חלקית את ראייתה ונאלצה להפסיק את השתתפותה במחזה "Les Monstres sacrés" מאת קוקטו ב"תיאטר דז אמבסדר". פרשה מן הבמה וממסכי הקולנוע ועסקה בדיבוב סרטים תיעודיים.
החל משנת 1984 פעלה במסגרת איגוד האמנים העיוורים ותמכה ביושבת ראש האיגוד, מרגריט טירליר, אותה הכירה בתיווכה של הזמרת רנה לבא. ארלנטי נבחרה ליושבת ראש לשם כבוד של האיגוד
ארלטי הלכה לעולמה ב-23 ביולי 1992 בגיל 94 בדירתה בפריז, ברחוב רמיזא. לפי צוואתה גופתה נשרפה במשרפת בית הקברות פר לשז ואפר גופתה נקבר אחר כך בקבר המשפחתי בבית הקברות דה פובל ביישוב הולדתה קורבוואה.
ספרים
1972, 1961 - La Défense ספר זיכרונות
1987 - Je suis comme je suis - זיכרונות בצורת שיחה עם המזכיר והידיד שלה, מישל סובה (Souvais)
2006 - Michel Souvais, Arletty, confidences à son secrétaire, מישל סובה - "ארלטי, וידויים למזכיר שלה"
הנצחה
1981 - לזכרה הקימה השחקנית פאני ואלון את ה"פרס ארלטי". עד יום מותה עמדה ארלטי בראש הטקס להענקת הפרס.
עם זוכות הפרס נמנות זאבו ברייטמן, איזבל קארה, דומיניק בלאן.
בחבר השופטים של הפרס ישבו, בין היתר, פייר ארדיטי, ז'ראר דפרדיה, ז'אקי סרדו, מישלין פרל ורובר אוסן
לוחית זיכרון הוצבה על הבית שבו התגוררה החל משנת 1969 ועד מותה
1995 - לרגל מלאות מאה שנה לקולנוע - הונפק על ידי הבנק של צרפת מטבע לאספנים בשווי 100 פרנק עם תמונתה של ארלטי, לצד מטבעות דומים לזכרם של עוד כמה אנשי קולנוע חשובים
פילמוגרפיה
1942: - L'Amant de Bornéo (המאהב מבורנאו)- סטלה לוזאנז'
1942: Les visiteurs du soir אורחי הערב - דומיניק
1942: La Loi du 21 juin 1907 (בחוק מ-21 ביוני 1907)
1945: Les Enfants du paradis (ילדי גן העדן) - קלוד רן, המכונה גאראנס (Claire Reine, dite Garance)
1947: La Fleur de l'âge
1948: Madame et ses peaux-rouges (Buffalo Bill et la bergère) -העלמה פסקל
1949: Portrait d'un assassin (דיוקן של רוצח)- מרתה
1950: Georges Braque (ז'ורז' בראק)
1951: Gibier de potence (בן מוות) - גברת אליס
1952: L'Amour, Madame (האהבה, גברת) - עצמה
1953: The Father of the Girl (אבי הנערה) - אדית מארס
1954: Flesh and the Woman - Le Grand Jeu - בלאנש
1954: L'Air de Paris -בלאנש לה גארק Blanche Le Garrec
1931 - La Viscosa - קומדיה מאת ריפ, תלבושות מאת מאדאם רזימי, תיאטר דו פאלה ורואיאל
1932 אפריל Xantho chez les courtisanes - אופרטה מאת מרסל לאטס, מילים מאת ז'אק רישפן, בתיאטר דה נובוטהThéâtre des) (Nouveautés
1932 ספטמבר - Azor אזור - אופרטה מאת גסטון גאגבארוש, מילים מאת ראול פראקסי, מקס אדי, לצידו של קובאל, גאבארוש ומרנאק, התזמורת של מרסל קאריוון, בתיאטר דה בוף פריזיין
1932 דצמבר - Un soir de réveillon - אופרטה מאת ראול מורטי, מאת פול ארמון ומרסל ז'רבידון, בתיאטר דה בוף פריזיין
1933 - Ô mon bel inconnu - אופרטה מאת ריינלדו האן, מילים מאת סאשה גיטרי, בתיאטר דה בוף פריזיין
1934 אוקטובר - La Revue des Variétés מאת ריפ, בימוי של אדמון רוז, בתיאטר דה וארייטה
1935 פברואר- Les Joies du Capitole אופרטה מאת ראול מורטי, מילים מאת ז'אק בוסקה ואלבר וילמץ - בתיאטר דה לה מדלן, אחר כך בתיאטר מושודייר, ותיאטר דה ל'אטואל
1935 אוקטובר - La Revue des Nouveautés רוויו מאת ריפ בתיאטר דה נובוטה
1936 - אפריל - L'École des veuves (בית ספר האלמנות) מאת ז'אן קוקטו ב-אולם A.B.C
1936 - Fric-Frac מאת אדואר בורדה בתיאטר דה לה מישודייר
1937 - Crions-le sur les toits:Le Paradis-Palace מחזה מאת טריסטאן ברנאר, בתיאטר דה לה מדלן
1938 - Cavalier seul מחזה מאת ז'אן נואן (Nohain) ואנדרה ז'ילואה בתיאטר דו ז'ימנאז
1943 מאי-?Voulez-vous jouer avec moâ - מאת מרסל אשאר, בימוי פייר בראסר, בתיאטר דה בוף פריזיין
1950 - La Revue de l'Empire - רוויו מאת אלבר וילמץ, דד ריסל, אנדרה רוסן, מוזיקה מאת פול בונו (Bonneau), מוריס איוון, פרנסיס לופז, אנרי בורטר, בימוי של מוריס להמן, ולאון דויטש - בתיאטר דה ל'אמפיר
1952 - Les Compagnons de la marjolaine מאת מרסל אשאר, בימוי איב רובר, בתיאטר אנטואן
1954-1955 - ז'יז'י מאת קולט, בימוי ז'אן מייר בסיור קרסאנטי ותיאטר דה סלסטן
1959 - מרץ - אורפאוס בשאול - La Descente d'Orphée מאת טנסי ויליאמס, בימוי רמון רולו, בתיאטר דה ל'אתנה (כיום תיאטר ל'אתנה לואיס ז'ובה)
1960 נובמבר- L'Étouffe-Chrétien מאת פליסיין מארסו, בימוי - אנדרה ברסאק, לצידו של פרנסיס בלאנש, בתיאטר דה לה רנסאנס
1962 - Un otage מאת ברנדן בהן, בימוי ז'ורז' וילסון, תיאטר דה ל'אודיאון
1966 ספסטמבר - Les Monstres sacrés מאת ז'אק קוקטו, בימוי אנרי רולאן, בתיאטר דז אמבסדר
להיטים
1939 Comme de bien entendu (כמובן) לחן של ז'ורז' ואן פאריס, מילים מאת ז'אן בואייה - מתוך הסרט "נסיבות מקלות" Circonstances atténuantes - שרו ארלטי, מישל סימון, דורוויל ואנדרקס
1959 - גרסת כיסוי של השיר משנת 1920 Mon homme מאת מוריס איוון, מילים מאת אלבר וילמץ וז'. שארל
לקריאה נוספת
2016 ...David Alliot Arletty - Si mon coeur est français
.svg){kind=logo}