PROFILPELAJAR.COM

אסון צור הראשון התרחש ב-11 בנובמבר 1982, סמוך לשעה שבע בבוקר, מייד בתום מלחמת לבנון הראשונה. בפיגוע קרס בניין הממשל הצבאי הישראלי בצור שבלבנון ונהרגו בו 91 אנשים, מתוכם 34 שוטרי משמר הגבול, 33 חיילי צה"ל, תשעה אנשי שב"כ ו-15 עצירים לבנוניים^[1].

במשך שנים רבות יוחס האסון לתאונה של דליפת גז, אך 42 שנה לאחר האסון, ביולי 2024, קבעה ועדת החקירה בראשותו של האלוף (מיל') אמיר אבולעפיה שזהו פיגוע טרור בהכוונת איראן^[2].

הפיגוע

בניין הממשל היה צר וגבוה בן שבע קומות, וצה"ל כבש אותו עם האזור כולו כבר ביום השני למלחמה^[3]. הוא נבנה במקור כבית מלון, אך הוחרם ושימש כמפקדה של ארגוני המחבלים^[4]. במהלך ההשתלטות על הבניין הוא נפגע מאש צה"ל, והקיר הצפוני בקומה העליונה של האגף המערבי התמוטט כולו. ההחלטה למקם בו מפקדות משותפות התקבלה שלושה שבועות אחרי תחילת הלחימה, הגם שהיה רעוע וממוקם צמוד לכביש ראשי, במטרה לשפר את התיאום בין גופי הביטחון השונים^[4].

בבניין היו ממוקמות מפקדות של המשטרה הצבאית, משמר הגבול, הממשל הצבאי הישראלי בלבנון, יחידת מילואים מגדוד חרמ"ש ושירות הביטחון הכללי, והיו בו חיילים מיחידת אד"ל (יחידת הקישור ללבנון) ועצירים לבנוניים^[5]. הבניין קרס כולו עד היסוד במהירות בשני שלבים. מהיקף הפיצוץ ומנזקיו היה ברור שמוקד הפיצוץ לא היה בצד הבניין אלא התפוצצות בקומת הקרקע^[5]. בשעות אחר הצהריים הגיעו למקום הרמטכ"ל רפאל איתן ואלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי^[5]. עבודות החילוץ החלו מייד ונמשכו שלושה ימים. במהלכן פונו כל הריסות הבניין לחלוטין^[6], ו־28 פצועים חולצו בחיים מתוך ההריסות^[1]^[7].

יום למחרת האסון שודרה כתבה ארוכה של עמוס כרמלי בתוכנית ליל שישי "יומן", על עבודות החילוץ. היא כללה ריאיון במקום עם שר הביטחון אריאל שרון שבו הצדיק השר את מבצע "שלום הגליל" (שמה הרשמי של מלחמת לבנון הראשונה בתחילתה)^[8]. הכתבה עוררה סערה ציבורית, וכמה ימים אחר כך הכריזה הממשלה לראשונה על יום אבל לאומי בישראל לזכר הקורבנות. באותו יום הושמעה צפירת זיכרון^[9].

חקירת האסון

יום למחרת האסון, ב־12 בנובמבר, מינה הרמטכ"ל בהנחיית שר הביטחון ועדת חקירה לבדיקת האירוע, בראשות אלוף (מיל') מאיר זורע^[10]. לוועדה הוקצב שבוע לצורך הגעה למסקנות^[11]. הוועדה הגיעה למקום מיד ונשארה בו במהלך עבודות החילוץ. מאחר שלא הייתה עדות לפיצוץ חיצוני עלו מספר סברות באשר לסיבת האסון: הבניין היה רעוע, הוא נבנה ללא יסודות, תוכנן להיות בעל חמש קומות בלבד ועמודי התמך העיקריים בו היו דקים^[12]. לכן עלתה סברה שהציוד הרב ומספר החיילים שהיו בו גרמו לקריסה^[12]. אפשרות שמחבלים הצליחו להחדיר אליו חומרי נפץ נשללה מאחר שבמקום הייתה שמירה קפדנית, אולם סברה אחרת גרסה שמתחת לבניין הייתה מנהרה שבה הוטמן חומר נפץ לפני שצה"ל השתלט על הבניין (אך לאחר פינוי ההריסות לא נמצאה מנהרה)^[12]. לאחר שנשללו כל האפשרויות האחרות קבעה הוועדה שככל הנראה האסון נגרם משני גורמים: דליפת גז ממכלי גז שהיו בקומת הקרקע שגרמה להתפוצצות, והעובדה שהבניין היה רעוע וקרס בקלות, ולא בשל פעילות עוינת^[13]. הדו"ח הועבר לחקירת מצ"ח כדי למצוא את האשמים ברשלנות שהביאה לאסון^[14]. בעקבות האסון הפסיק צה"ל לאחסן מכלי גז במצבורי דלק במפקדות^[15].

ועדת החקירה התבססה על ממצאים בשטח שתאמו אפקט של "פיצוץ נפחי" (פיצוץ ענן גז בעל מוקד רחב מאוד). הוועדה מסרה "שעל־אף שחיפשה בדקדקנות סימנים לפיגוע חבלני, היינו סימני התפוצצות מטען חומר נפץ על כל מאפייניו, לא נמצאו כל סימנים כאלה. לעומת זאת התגלו סימנים מובהקים של פיצוץ הדף שסיבתו האפשרית היחידה היא דליפת גז ממיכלים שנמצאו במבנה, דליפה שהתלקחות אקראית מניצוץ שיכול היה להיות סיגריה, לחיצה על מתג חשמלי או הפעלת מכשיר חשמלי"^[16]. עדויות על אחסון של מכלי גז בקומת הקרקע התקבלו כבר ביום החקירה הראשון^[5]^[17], אולם במהלך התחקיר של ועדת החקירה הכחישו תחילה אנשי אפסנאות כי אחסנו בבניין מכלי גז בניגוד לנהלים^[16].

במקביל, פתחה המשטרה הצבאית בחקירת מצ"ח, שלה הוקצב זמן רב יותר, והיא העלתה אפשרות ממשית שמדובר בפיגוע^[11].

בעקבות הפיגועים נגד בסיסי הכוח הרב־לאומי בביירות באוקטובר 1983, שכללו מכוניות תופת עם מטעני נפץ של גז בוטאן כדי ליצור פצצה תרמו־בארית, אמר מאיר זורע כי לא פנו אליו לחדש את החקירה, ובכל מקרה נבדקה באופן מקיף האפשרות שמכונית תופת גרמה לאסון אך היא הופרכה^[18]. בתקופת האסון לא היו נפוצים פיגועי התאבדות, ומכוניות תופת לא התפוצצו מחוץ לאיראן, ולכן כיוון זה היה פחות מוכר ופחות סביר^[11]. בנוסף, הפלגים השיעים לא נתפסו כאיום ממשי בלבנון^[19].

תחקירים מאוחרים

כשלוש שנים לאחר האסון קיבל ארגון חזבאללה אחריות לאסון (אף שהוקם באופן רשמי ב־1984) ופרסם כביכול את זהות המתאבד, שתואר כ"שהיד" הראשון של הארגון – אחמד קציר מהכפר דיר קאנון אל־נהר שבנפת צור^[20]. מאז, חזבאללה מציין ביום האירוע, 11 בנובמבר, את "יום השהיד", והאיראנים קראו על שמו רחוב בטהרן. לפי אותם פרסומים, בתכנון הפיגוע ובשיגורו של המתאבד למשימה השתתפו כמה ממקימי הזרוע הצבאית של חזבאללה, בהם עימאד מורנייה (שהיה רק בן 19 באותה עת)^[20]. פרסום זה עורר מאז ספקות לגבי מסקנותיה של ועדת החקירה לאסון.

בתחקיר שפורסם ב"הארץ" ביוני 1998 נחשפו עדויות של אנשי ביטחון בכירים שעסקו בחקירת האסון, שהצביעו על כך שהפיצוץ היה תוצאה של פיגוע טרור מכוון. עוד נחשף כי ועדת החקירה התעלמה מחלק מהראיות, וצה"ל ושב"כ אף הסתירו מידע מהמשפחות השכולות ומהציבור, משיקולים פוליטיים, במטרה שלא לערער את התמיכה הציבורית במבצע "שלום הגליל"^[21].

ב־2007, בספר "נקודת האל־חזור", טען רונן ברגמן שחקירת מצ"ח מצאה כמה ראיות המצביעות על גורם אחר לאסון – פיצוץ מכונית תופת^[22]:

שלושה עדי ראייה ראו מכונית מסוג פיג'ו נוסעת במהירות גבוהה אל תוך הבניין, לפני הפיצוץ. שניים מהם, לבנונים שנפצעו בפיצוץ, סיפרו על כך לרופא שטיפל בהם בבית החולים של צור.
במרחק עשרות מטרים מהזירה, נמצא מנוע של מכונית פיג'ו שמספרו הראה שהיא נרכשה בלבנון ולא הייתה בשימוש צה"ל.
בין ההריסות נמצאה רגל אדם שלא הייתה שייכת לאף אחד מן החללים.
שחזור של הפיצוץ שערכו מומחי רפא"ל העלה שייתכן מאוד שמדובר במכונית תופת.

בספרו טען ברגמן שעל החוקרים הופעל לחץ שלא להגיע למסקנות נחרצות, והדבר ניכר בפירוט המסקנות בדו"ח חקירת המשטרה הצבאית. צה"ל החליט שלא לפרסם דו"ח זה של מצ"ח ולדבוק בגרסה הרשמית, שלפיה מדובר בתאונה של פיצוץ בלוני גז. השב"כ מכחיש את קיום הדו"ח עד עצם היום הזה^[23], אף כי שופט בית המשפט המחוזי בחיפה יצחק דר העיד^[22] גם הוא על קיום הדו"ח ושהוא היה אחד ממחבריו כשהיה חוקר במשטרה הצבאית החוקרת.

דובי איכנולד, שהיה מפקד יחידת משטרה צבאית בצור בעת האסון, והיה בין הניצולים מן הבניין שקרס, כתב על חוויותיו תחת ההריסות ולאחר החילוץ בכתבה שפורסמה במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות ב־26 באוקטובר 2012^[24]. בכתבה גם הוא ציין שהתקיימה חקירת מצ"ח, בראשות סא"ל ליאון בכר, אשר העלתה כי מכונית תופת מסוג פיג'ו היא שגרמה לקריסת הבניין, ולא פיצוץ גז. הוא גם חזר על הממצא שלפיו למחבל המתאבד שנהג במכונית נערכה הלוויית שהיד בכפרו.

מאמר שפרסם המזרחן שמעון שפירא בכתב העת של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ב־15 באוקטובר 2020, תיאר בפירוט את מעורבותם של עימאד מורנייה ואחמד קציר בפיגוע ואת השתלשלות האירועים^[25].

בנובמבר 2022 פנו 2 גמלאי שב"כ, ניצולי הפיגוע, לראש השב"כ וביקשו ממנו לבצע בדיקה מחודשת עם כל הממצאים שהם אספו במשך השנים. לאחר שבדק את פנייתם פנה לרמטכ"ל ולמפכ"ל ובהודעה משותפת הודיעו צה"ל, השב"כ והמשטרה על הקמת צוות שיבחן מחדש אם לפתוח בבדיקה רשמית מחודשת באשר לנסיבות האירוע^[26]. ביוני 2023 הודיע צוות הבדיקה כי ממצאים חדשים מחזקים את החשד שהפיצוץ נגרם מפיגוע חבלני. בעקבות זאת תוקם ועדה חדשה, בראשות אלוף (מיל') אמיר אבולעפיה, לחקר נסיבות האסון^[27].

ביולי 2024^[11] צוות החקירה קבע שמכונית תופת מסוג פיג'ו 504 עם 50 ק"ג חומר נפץ ומספר בלוני גז נכנסה דרך פתחו הראשי של הבניין, עד למרכזו של המבנה, והתפוצצה בקרבת ארבעה עמודים, שנפילתם גרמה לקריסת המבנה כולו^[19]. ועדת אבולעפיה חקרה כיוונים נוספים שלא הייתה לגביהם מודעות בשנות השמונים, כמו צבע וריח הפיצוץ. הוועדה התבססה על הממצאים שאספה ועדת זורע, כמו גם על חקירת המצ"ח, על עדויות המכון לרפואה משפטית מהרוגי האירוע, על תמונות שצולמו במקום, ועל דו"ח של מומחי הנדסה שניתחו את מבנה הבניין.

הנצחה

טקס אזכרה ממלכתי לציון האסונות בצור נערך לראשונה בהר הרצל בירושלים בשנת 2017, 35 שנים לאחר האסון הראשון. הטקס אורגן ביוזמת ילדיהם של הרוגי ונפגעי האסון. בטקס השתתפו שרים בממשלה ובכירים בצה"ל ובמשמר הגבול^[28].

בשנת 2021, מועצת העיר טבריה החליטה על הקמת אנדרטה ומצפור לזכר חללי האסון^[29].