ב-1764 הקים האציל הצרפתיאנטואן לואי דה-בוגנוויל (de Bougainville) את היישוב פורט סן לואי באי פוקלנד המזרחי. תושבי באו מהעיירה הצרפתית 'סאן-מאלו', וכינויים היה 'מלואיטים' ובספרדית 'מלווינס' וזה מקור השם בספרדית.[6] בשנה זו, 1764, הוצגה לראשונה תביעה לריבונותדה פקטו על האיים. ב-1765, שנה לאחר הקמת ההתיישבות הצרפתית סיירה באי משלחת בריטית שמיפתה את החופים, והכריזה על האיים כשייכים לכתר הבריטי. שנה לאחר מכן הקימו הבריטים יישוב על האי סאונדרס, ממערב לאי פוקלנד המערבי, שנקרא פורט אגמונט (Port Egmont)[7] הבריטים והצרפתים לא ידעו זה על זה בתחילה, וכאשר התבררה לכל צד נוכחותו של הצד השני באיים החל סכסוך הריבונות הראשון.
במקביל להתיישבות הבריטית על האיים, העבירה צרפת את הריבונות על האיים לספרד ב-1766, כחלק מהתחייבויותיה בהסכם אוטרכט, ולאור תביעותיה של ספרד לשליטה בחלקים מדרום אמריקה על פי חוזה טורדסיאס. ב-1770 גירשו הספרדים את הבריטים מפורט אגמונט. שני הצדדים היו קרובים לעימות, אך לבסוף הושג הסכם שאִפשר לבריטים לשוב לפורט אגמונט ב-1771. שני הצדדים לא ויתרו על תביעות הריבונות שלהם באיים. ואולם, ב-1774 פינו הבריטים את היישוב, בשל מדיניות צמצומים שנקטו בה; הם הותירו אחריהם דגל ושֶׁלֶט המייצגים את תביעתם לבעלות על האיים. ב-1776 הושלם תהליך הפינוי הבריטי, והספרדים שלטו באיים. ב-1777 הרסו הספרדים את שרידי פורט אגמונט, השלט הבריטי הוסר ונשלח לבואנוס איירס. ב-1811 פינו הספרדים את היחידה הצבאית ששהתה בפורט לואי, בשל המרידות נגד השלטון הקולוניאלי הספרדי. הספרדים השאירו אחריהם שלט, ובו טענתם לריבונות באיים.
ב-1829, סוחר בשם לואי ורנט (Luis Vernet) הקים מחדש את היישוב בפורט סן לואי, שנקראה בפי הספרדים פוארטו סולדד. ורנט ביקש את רשות הממשלה בבואנוס איירס לצעד זה, וזו מינתה אותו כמושל האיים מטעמה. ואולם, ורנט תיאם את צעדיו גם עם השלטון הבריטי, וזה נתן את הסכמתו העקרונית. הבריטים חזרו בהם מהסכמתם למושבה של ורנט, כאשר הסתבר להם שצעדיו של ורנט מובילים לריבונות של הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה. הבריטים מחו על תביעתו של ורנט לזכויות בלעדיות על הדיג וציד כלבי הים באזור האיים, אך השלטון בדרום אמריקה התעלם מהמחאות הבריטיות. ב-2 בינואר1833 הגיעה ספינה בריטית לאיים, ודרשה את הורדת הדגל הארגנטינאי. המפקד המקומי נכנע לדרישה זו, בגלל הכוח הבריטי העדיף, ולאור העובדה שרוב אנשיו של הכוח הארגנטינאי היו שכירי חרב בריטיים שסירבו להילחם כנגד בני עמם. עם התפנות הכוח הארגנטינאי השתלטו הבריטים על האיים.
בכל שנות הריבונות הבריטית שהחלו בשנת 1833, לא ויתרה ארגנטינה על תביעתה לריבונות באיים[8], ודרשה לציין זאת בהסכמים דיפלומטיים לאורך השנים[9]. במהלך מלחמת העולם השנייה שימשו האיים בסיס ימי חשוב של הבריטים, ותקוותן של מדינות הציר שהסכסוך על האיים יביא את ארגנטינה לתמוך בציר נתבדתה[10], למרות שארגנטינה שמרה על נייטרליות כמעט לאורך כל המלחמה ורק לקראת סופה בלחץ אמריקני הכריזה מלחמה על גרמניה, כמה שבועות לפני סיום המלחמה.
בראשית 1948 שלחה ארגנטינה ספינות מלחמה לתמרונים באזור האיים ובריטניה שלחה אוניית סיור משלה לאזור[11]. ארגנטינה דרשה מארצות הברית לסייע לה להגן על האיים מפני הפלישה הבריטית אליהם, אך נענתה בשלילה[12]. בריטניה הציעה להעביר את שאלת הבעלות על האיים לבית הדין הבינלאומי[13], אך ארגנטינה סירבה[14]. בסוף 1952 הביא הסכסוך על איי פוקלנד לעימות ביחסי אורוגוואי–ארגנטינה, בגלל מינוי קונסול של אורוגוואי באיי פוקלנד ומתן רשות למטוסים בריטיים להמריא מאורוגוואי לאיי פוקלנד[15].
בספטמבר 1966, בעת ביקור של הנסיך פיליפ בארגנטינה חטפו לאומנים ארגנטינאיים מטוס לאיי פוקלנד והכריזו על סיפוחם לארגנטינה, אולם מעשה זה לא זכה לגיבוי ממשלת ארגנטינה[16].
ב-2 באפריל1982 פרצה המלחמה בין בריטניה לארגנטינה. למשך זמן קצר השתלטה ארגנטינה על האיים, וטענה לבעלות היסטורית עליהם. ב-14 ביוני הסתיימה המלחמה בניצחונה של הממלכה המאוחדת, והאיים חזרו לריבונות בריטית.
ארגנטינה עדיין רואה את האיים כחלק משטחה ותובעת ריבונות עליהם. אף כי היחסים בין ארגנטינה לבריטניה חזרו להיות תקינים, ממשלת ארגנטינה מקפידה לחזור על תביעתה לריבונות באיים בכל פגישה רשמית בין נציגים ארגנטינאים לנציגים בריטיים. הממשלה המקומית באיי פוקלנד אוסרת על אזרחים ארגנטינאים לבקר באיים מאז תום המלחמה.
בתחילת 2010, בעקבות הודעה של חברת נפט בריטית על התחלת קידוחים באזור, הוחרפו היחסים בין ארגנטינה לבריטניה, והארגנטינאים אף איימו כי יפעילו כח צבאי ימי למניעת הגעתן של ספינות בריטיות לאזור[17].
ביוני 2012 הודיעה ממשלת איי פוקלנד כי תושבי האי יערכו משאל עם במחצית הראשונה של 2013, כדי לקבוע האם להישאר טריטוריה בריטית. במשאל עם, שנערך ב-10–11 במרץ2013, החליטו תושבי איי פוקלנד ברוב מוחץ להישאר תחת ריבונות הממלכה המאוחדת. מתוך 1,517 מצביעים נספרו רק שלושה שהצביעו נגד[18].
בדיון והצבעה של ועדת האו"ם במרץ 2016 בנוגע לגבולות המדף היבשתי של ארגנטינה, הוחלט להרחיב בכ-35% את השטח הימי של הנ"ל כך ששטח זה כולל גם את השטח הימי סביב איי פוקלנד[19].
שטח האיים הוא כ-12,000 קמ"ר. שני האיים המרכזיים הם אי פוקלנד המזרחי, ששטחו 6,680 קמ"ר, ואי פוקלנד המערבי, ששטחו 5,280 קמ"ר. בין שני האיים מפריד מצר היםמצר פוקלנד. האיים מאופיינים לרוב בפני שטח גבעתי, עשבייה נמוכה, ואקלים אוקיאני-גשום.
פאונה ופלורה
איי פוקלנד הם חלק מהאזור האנטארקטי, עם קשרים חזקים לחי והצומח של פטגוניה. ציפורי היבשה מהוות את רוב העופות של פוקלנד. מיני העופות האנדמיים היחידים באיי פוקלנד הם ברווז ספינת הקיטור חסרת המעוף של פוקלנד ודברי קוב. 63 מינים מתרבים באיים, כולל 14 תת-מינים אנדמיים. היונק היבשתי האנדמי היחיד של האיים, הוורה, ניצוד עד הכחדה על ידי מתיישבים אירופאים.
את האיים פוקדים יונקים ימיים, כמו כלב הים הפיל הדרומי וכלב הים הדרום אמריקאי, וסוגים שונים של לווייתנים.
באיים אין עצים ויש להם צמחייה עמידה לרוח המורכבת בעיקר ממגוון של שיחים ננסיים. יותר מ-400 מינים של חזזיות ופטריות תועדו. כמעט כל שטח היבשה של האיים משמש כמרעה לצאן. מינים שהובאו על ידי האדם כוללים איילים, ארנבים, חולדות חומות וחתולים. כמה מהמינים הללו פגעו בחי והצומח המקומיים, ולכן הממשלה ניסתה להכיל, או לעיתים לחסל את אוכלוסיות השועלים, הארנבות והחולדות. כמה מיני ציפורים הושמדו מהאיים הגדולים יותר. מידת ההשפעה של האדם על פוקלנד אינה ברורה, מכיוון שיש מעט נתונים ארוכי טווח על שינוי בתי גידול.
אוכלוסייה
במפקד אוכלוסין מ-2021 נמנו באיים 3,541 תושבים, זאת לעומת 2,478 תושבים במפקד של 2006. בנוסף להם, יותר מ-1,700 אנשי סגל הבסיס הצבא הבריטי הממוקם באי. רובם הגדול של התושבים (2,974 במפקד האוכלוסין של 2021) מתגורר בבירה, סטנלי, היישוב העירוני היחיד[20]. שאר התושבים גרים בחוות ובכפרים קטנים. האוכלוסייה צעירה יחסית: 79% מתושבי האיים הם בני פחות מ-55.
Carlos Escudé y Andrés Cisneros, dir., Historia general de las relaciones exteriores de la República Argentina, Obra desarrollada y publicada bajo los auspicios del Consejo Argentino para las Relaciones Internacionales (CARI), GEL/Nuevohacer (Buenos Aires), 2000. (טקסט מלא)
.svg)
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
