תרגום השבעים (ביוונית עתיקה: Ἡ Μετάφρασις τῶν Ἑβδομήκοντα או οʹ;[1] בלטינית: Septuaginta או LXX;[2] ידוע בעברית גם כת"ע[3]) הוא השם שניתן לתרגום המקרא ליוונית קוינה במאה השלישית והשנייה לפני הספירה. בתחילה תורגמו רק חמשת חומשי התורה על ידי יהודים, ובהמשך תורגמו שאר ספרי המקרא. בראשיתו נועד התרגום לשמש את היהודים דוברי היוונית באגן הים התיכון, בייחוד באלכסנדריה. בהמשך, עם אימוצו של התרגום לחיק הנצרות, ננטש על ידי היהדות והשתמר בעיקר בכנסייה הנוצרית, שבה הוגדר כברית הישנה. הנצרות האורתודוקסית רואה בו עד היום את הנוסח המקודש היחיד. האוסף המלא של תרגום השבעים כולל כ־50 חיבורים אשר רבים מתוכם לא נכללו בקאנון המקראי ונדחו על ידי חז"ל. בין הטקסט שקיים בנוסח המסורה לבין הטקסט של תרגום השבעים יש לעיתים הבדלי נוסח, סגנון ומינוח, ולעיתים ישנם אף הבדלים בסדר העריכה של הפרקים בחיבור.
התרגום
תרגום השבעים הוא במקורו תרגום שנעשה על ידי יהודים של חמשת חומשי התורה, עבור יהודי אלכסנדריה, ששפתם באותם ימים הייתה יוונית והעיר הייתה תחת השלטון ההלניסטי של מצרים התלמיית. סיפור מפורט על התהוות התרגום נמצא במקור חיצוני הידוע בשם "איגרת אריסטיאס". סיפור זה, שגרסאות שונות שלו מופיעות גם במקורות התלמודיים, מספר על שבעים ושניים רבנים חכמי ישראל הסנהדרין שהוזמנו לאלכסנדריה על ידי מלך מצרים תלמי השני (פילדלפוס, שמלך בין השנים 285–247 לפנה"ס) כדי לתרגם את התורה, לצורך צירופה לספרייה הגדולה באלכסנדריה. על פי הסיפור, העניק המלך לשבעים ושניים הזקנים תנאי מחיה נוחים למלאכת התרגום, בהושיבו אותם באי פארוס וזימונם לארמון מדי בוקר. הסיפור באיגרת אריסטיאס אפוף כולו אווירה חגיגית, ויחסו כלפי עצם מעשה התרגום אוהד. סיפור התהוותו של התרגום, המתבסס על הספר החיצוני "איגרת אריסטיאס", מופיע גם בחיבורו של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, "על חיי משה", שבו הוא אף מספר שעד ימיו "חוגגים מדי שנה חג ועצרת באי פארוס, ואליו מפליגים לא רק יהודים אלא גם גויים בהמוניהם החולקים כבוד למקום שבו נגה לראשונה אורו של התרגום"[4].
(של חמשת חומשי תורה) גם יוסף בן מתתיהו מביא את הסיפור המופיע ב"איגרת אריסטיאס", בחיבורו "קדמוניות היהודים"[5].
בגרסה המופיעה בתלמוד הבבלי[6] התרגום מוצג כעובדה מוגמרת, שהיחס אליה מורכב[7]. הסיפור על מעשה התרגום מתואר כנס, שבו על אף שהשליט הושיב את הזקנים בחדרים שונים, תרגמו הזקנים באורח פלאי את נוסח התורה באופן זהה זה לזה. בנוסף, מסופר בתלמוד על 15 פרטים ששינו הזקנים בתרגום מטעמים שונים – אולם רק ארבעה מאותם שינויים מתוארים אכן קיימים בתרגום השבעים שבידינו. יש המשערים כי במשך השנים התגלו השינויים ומתרגמים מאוחרים תיקנו אותם תוך השוואה לנוסח העברי המקורי[8], אך בפועל, קיימים מאות הבדלים בין תרגום השבעים לנוסח המסורה[9]. גרסאות נוספות של רשימת השינויים, ללא האגדה על הפרדת החדרים, מופיעות באבות דרבי נתן ומכילתא דרבי ישמעאל. מוטיב הפרדת החדרים איננו מוכר ממקורות היסטוריים יהודיים כלל, אך מופיע במספר מקורות נוצריים, כגון כתביו של אירנאיוס מליון החל מהמאה השלישית[10][9], וכן בחיבור של אפיפניוס מסלמיס (320–403 לספירה), "על מידות ומשקלות" (אנ')[11] שם גם מזכיר תרגמו שלושים ושישה זוגות של מתרגמים בנפרד את כל ספרי המקרא, וכאשר השוו את תרגומיהם נתחוור להם שאלו הסכימו בכל פרט ופרט. דעה דומה נמצאת אצל הירונימוס ואצל קדמונים נוספים.
בהיסטוריוגרפיה היהודית נחשב התרגום כאירוע שלילי. במגילת תענית בתרא מצוין ח' בטבת כתענית צדיקים משום שבו הושלם תרגום התורה ליוונית ו"החושך בא לעולם שלשה ימים". עובדה זאת מצוינת גם בסליחות שהתחברו לעשרה בטבת.
התפשטות התרגום השפיעה גם בעולם ההלכה, עד כדי שרבן שמעון בן גמליאל מתיר לכתוב את התנ"ך רק בעברית או ביוונית. רבי יוחנן מסביר שיסוד ההיתר בדרשת הפסוק "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם" – יפיפותו של יפת (השפה היוונית) תשכון באהלי שם (עם ישראל)[12].
מן נוסח תרגומי השבעים שבידינו נראה כי המקור העברי שהיה מונח לפני המתרגם (המצע (Vorlage)) היה שונה מנוסח המסורה; סוגיית היחס בין המקור העברי שעל פיו נערך התרגום ליוונית ובין נוסח המסורה, וזיקתם אל נוסח עברי קדמון, היא העניין המרכזי המעסיק את חוקרי המקרא בדיונם בתרגום השבעים. השינויים שחז"ל מונים במסכת מגילה כוללים י"ג שינויי מילים ששונים מן המסורה ובעקבות כך היו שחלקו על מהימנות תרגום השבעים שבפנינו[13].
מרבית השינויים בין תרגום השבעים לנוסח המסורה הוא בעיקרו בעשרת הדורות מנח עד אברהם וגם מאדם עד נח – מרבית השינויים הם בכרונולוגיה כך שלמשל נוצר הבדל של 586 שנים בתקופה שבין אדם עד נח. ויוצא שמתושלח חי אחרי המבול ארבע עשרה שנה[14]. כמו כן, קיים הבדל מצטבר של 650 בין נח לאברהם.
נוסח תרגום השבעים הועתק מכתב יד אחד למשנהו, ועוּבד פעמים רבות, וכבר במאות הראשונות לספירה היו קיימים מספר נוסחים שלו, שהעיקריים שבהם הם אלה של אוריגנס, טור 5 בהֶכְּספלה בארץ ישראל (מאמצע המאה ה־3 לספירה), של לוקיאנוס מאנטיוכיה (אנ') שבסוריה ושל הֶסיכיוס (אנ') במצרים כתב היד המקורי איננו בידינו ויש אומרים שנשרף בשרפה המפורסמת שגרמו לגיונות יוליוס קיסר ברדפם אחרי פומפיוס, כך מובא אצל פולטרכוס[15], וגליו[16] מוסיף שבאותה שרפה נשרפו יותר משבע מאות אלף ספרים וסווטוניוס[17].
B – קודקס ותיקנוס – מהמאה ה־4. זהו כתב היד השלם הטוב ביותר של תרגום השבעים ונקי, יחסית, משיבושים מלבד מספר מועט של ספרים.
S – קודקס סינאיטיקוס – אף הוא מהמאה ה־4. הוא נמצא במנזר סנטה קתרינה בסיני. תרגום חלקי כי נשרף בידי הנזירים (שהשתמשו בו כחומר בעירה), ויש בו יותר עיבודים.
בסיום מעשה התרגום שהתקדם בעקבות ההליך הקאנוני של כתבי היד היהודיים הכיל תרגום השבעים את 24 ספרי המקרא, תרגום ספרים שנכתבו בעברית ואבדו, וספרים שנכתבו במקור בשפה היוונית. סדר הספרים שונה מאלה שבנוסח המסורה, וכן גם שמם של כמה מן הספרים. כך, למשל, ספר דברים נקרא בתרגום השבעים Δευτερονομιον – (שם שנתקבל גם בלטינית: Deuteronomium), שפירושו: החוק השני (או: המשני). שם זה מזכיר את הכינוי שניתן לספר דברים בידי חז"ל[18]: "משנה תורה". שמות הספרים שבתרגום השבעים עברו בדרך כלל לתרגומים הלטיניים, ומהם למהדורות המתורגמות של התנ"ך בשפות האירופיות האחרות.
אופיו של התרגום
מחמת המעבר משפה שמית לשפה הודו־אירופית, נאלץ המתרגם להתמודד עם העברת מושגים מתרבות אחת לאחרת, ועם אוצר מילים שונה. ככל הנראה עסקו במלאכה זאת מספר מתרגמים. ריבוי המתרגמים הוביל בהכרח לרבגוניות בשיטת התרגום ובאוצר המילים. כך ייתכן למצוא מילה המתורגמת באופנים שונים בכמה ספרים.
התרגום בספר אסתר מוסיף במספר מקומות את שם ה', אף על פי שבנוסח המסורה אינו מופיע כלל; מטרתו להוסיף למגילה אופי דתי.
בדרך כלל לא חששו המתרגמים מהאנשת האל (אנתרופומורפיזם), אולם במקרים קיצוניים גם הם הרחיקו הגשמה. כך הפסוק ”ותמונת ה' יביט” (במדבר י"ב, ח), מתורגם 'כבוד ה' יביט'; ו”ויראו את אלהי ישראל” (שמות כ"ד, י) מתורגם "ויראו את המקום שם עמד אלהי ישראל".
בתרגום השבעים משולבים מדרשיחז"ל, ויש אף מדרשים המשולבים בו אשר אינם מצויים אצל חז"ל. גם התרגום לספר משלי כולו נושא אופי מדרשי.
במקומות אחדים מחליף המתרגם את שמות המקומות העתיקים בשמות בני זמנו, כך בתרגום הפסוק ”ארם מקדם ופלשתים מאחור” (ישעיהו ט', יא), "ארם" מתורגם 'סוריה' ו"פלשתים" 'יוונים'.
כאשר החלו לחקור את תרגום השבעים, היו בין החוקרים שהביעו הערכה יתרה למקור הטקסט (המצע) של תרגום השבעים, אשר שונה במידה ניכרת מזה של נוסח המסורה, עד כדי כך שחלק מהחוקרים ביטלו את חשיבותו של נוסח המסורה. ואולם כאשר התגלו מגילות מדבר יהודה הסתבר כי ישנם נוסחים נוספים על נוסח המסורה ואין אף נוסח שמתאים בדיוק לתרגום השבעים – ומכאן שהגם שהמצע של תרגום השבעים היה שונה מזה של המסורה, אין זה מכריע לטובתו ולעיתים שחזור הטקסט אינו אפשרי או שקשה לעמוד על מקור השינוי.
הבדל מעניין נוסף הקיים בין נוסח המסורה למקורו של תרגום השבעים נמצא בתרגום לפסוקים בבראשית: ”גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך” (מ"ט יט-כ). האות מ"ם במילה "מאשר" צריכה פירוש (ועיין פירושו של אבן עזרא), מלבד העובדה שלשאר השבטים הפניה אינה כוללת אותיות השימוש. בתרגום השבעים לעומת זאת נכתב ”גד... עקבים. אשר שמנה...” – כלומר, האות מ"ם שייכת למילה עקבם (כתיב חסר) ובנוסח המסורה היא עברה אל המילה הבאה[19].
תרגום השבעים מסייע במידה רבה לשחזר את מבנה ספר ירמיהו, משום שסדר הפרקים בו שונה וקצר בכשביעית מזה של נוסח המסורה. מגילת ירמיהו ממערה מס' 4 בקומראן דומה למדי למצע העברי של תרגום השבעים, ולכן הניחו החוקרים כי זאת היא הגרסה המקורית של ספר ירמיהו, שבשלב מאוחר יותר הורחבה לכדי הספר הקיים בנוסח המסורה.
סקירת העיבודים
ההבדלים הרבים בין נוסח המסורה לתרגום השבעים הביאו לכך שמתרגמים עיבדו אותו כדי שיתאים לנוסח המסורה; המעבדים היהודים הידועים הם: קאיגה καιγε (אנ') – תיאודוטיון ועקילס, ששמו להם למטרה את האחדת הנוסח והתאמת התרגום לנוסח המסורה שכבר התפשט אז, וברוח זאת יש להבין את הנאמר במסכת קידושין[20]: ”המתרגם פסוק בצורתו – הרי זה בדאי, והמוסיף עליו – הרי זה מחרף ומגדף”. המעבדים הנוצריים הקדומים, ביססו את הגותם במידה רבה על תרגום השבעים; הידועים שבהם הם אוריגינס, סימכוס (Symmachus)[21] ולוקיאנוס מאנטיוכיה. נמצאו גם עיבודים של תרגום השבעים במערות מדבר יהודה.
עקילס והמגילות מקומראן לא תרגמו את השם המפורש, אלא כתבוהו בעברית משום קדושתו. התרגום הקרוי קייגה־תיאודוטיון, שמחברו אנונימי וחי כנראה בסביבות 50 לספירה, נקרא כך משום שכל מילת 'גם' מתורגמת על ידו – καιγε, כלומר – 'לפחות' על פי הכלל הפרשני (שרבי עקיבא השתמש בו בתדירות גבוהה) שכל מילת 'גם' בתורה באה לרבות. תאודוטיון, שחי בסוף המאה ה־2 לספירה, התבסס על התרגום הקרוי 'קייגה תיאודוטיון', והעתיק ממנו מילים רבות שלא ידע לתרגמן, בצורת תעתיק יווני ללא תרגום.
עקילס הכין את העיבוד שלו לתרגום השבעים בסביבות שנת 125 לספירה, והחוקרים מזהים אותו עם אונקלוס שנזכר במסכת מגילה[22]. אולם התרגום היווני של עקילס מדויק יותר מהתרגום הארמי של אונקלוס. עקילס היה, ככל הנראה, תלמידו של רבי עקיבא ולפי תורת רבו שדרש כל אות וכל תג בתורה, דאג עקילס לתרגם במדויק כל מילה וכל מרכיב במילה. לעיתים ניתן לראות בתרגומו מגמתיות להתרחק מהקשרים נוצריים, כגון במילה 'משיח', שבשונה מהתרגומים האחרים שתרגמו 'כריסטוס', הוא בחר תרגום אחר כדי להימנע מההקשר הנוצרי. ככל המשתמע מהתלמוד הירושלמי, עקילס הוא אונקלוס[23].
סימכוס (או סומכוס) חי בסוף המאה ה־2. לא ברורה השתייכותו הדתית וקיימות מספר השערות בדבר. לפי מקורות קדומים אחדים[24], שהתקבלו על־ידי מקורות מודרניים אחרים, הוא היה שומרוני שהתגייר ולאחר מכן התנצר, אך כפר גם ברבים מעיקרי האמונה הנוצרית[25]; עיבודו פחות מדויק מזה של עקילס. אוריגינס, מאבות הכנסייה, שחי באמצע המאה ה־3, חיבר את ההכספלה – חיבור בעל 6 טורים מקבילים ובהם נוסח המקרא בעברית, התעתיק היווני שלו וארבעה תרגומים יווניים, מתוכם אחד שמקורו לא ברור, עקילס, סימכוס וקייגה־תיאודוטיון. עיבוד נוסף הוא זה של הֶסיכיוס (אנ'), שמוצאו ממצרים בשנת 300 לספירה. מעבד אחר הוא לוקיאנוס מאנטיוכיה (אנ') (מת ב־312), והוא מסתמך בדרך כלל על העיבוד של אוריגינס.
בנוסף לתרגום זה קיימים מספר רב של תרגומים ליוונית, חלקם ניתרגמו ישירות מהמקור העברי על מנת לשמר את נוסחו וחלקם הם עיבודים לתרגומים קיימים בשפה היוונית כאשר הנוסח העברי המקורי לא עמד למול עיני המתרגמים. הוצאה ביקורתית של תרגום השבעים יצאה על ידי מספר חוקרים בגטינגן[26].
חיים שלי, תרגום השבעים לנביאים ראשונים, תרגום לעברית של נוסח B [ותיקנוס], הוצאת שלי, תל אביב, 1983; בחסות החברה לחקר המקרא בישראל ובתמיכת קרן עמו"ס שליד נשיא המדינה.
(תרגום לעברית של תרגום השבעים, בהשוואה לנוסח המסורה, עם שחזור המצע העברי המשוער, מבוא ואפארט ביקורתי; פרטי הספר באתר ההוצאה; תוכן עניינים, מבוא; הצגת קטע באתר "ספרים google")
Gilles Dorival, Marguerite Harl, Olivier Munnich, La Bible grecque des Septante; du judaïsme hellénistique au christianisme ancien, Éditions du Cerf, 1988. ISBN 2204028215 (368 עמודים) (בצרפתית)
^מצד אחד הלגיטימיות של מעשה התרגום מוצגת ככורח שלאחר מעשה - 'כשהתירו רבותינו יונית, לא התירו אלא בספר תורה, ומשם מעשה דתלמי המלך', אך מצד שני ר' חייא בר אבא מהלל את התרגום בכך שהוא מכנה אותו 'יפיותו של יפת', יפיותו של יפת תהא באהלי שם (תלמוד בבלי מגילה ט, ע"א-ע"ב).
^הרב שי עילם, בית יער הלבנון, בהערות למסכת מגילה דף ט ע"א
^ 12משה סימון שושן, The Tasks of the Translators: The Rabbis, the Septuagint, and the Cultural Politics of Translation, Prooftexts 27, no. 1, 2007, עמ' 15
^"בפעם הראשונה, כשפילדלפוס כתב לכהן הגדול, הוא שלח אליו רק את ספר התורה מכוסה ומגולל, וכשזה חזר וביקשו שנית, הוא שלח אליו את שבעים ושניים הזקנים, והם תרגמוה. ותרגום זה של תורת משה הונח בספריה המפורסמת של ברוכיה בעיר אלכסנדריה", הנומולוגיה לר' עמנואל אבוהב תרגם משה אורפלי עמ' 217
.jpg)
