עד סוף המאה ה-15 הודפסו בעולם כ-30,000 מהדורות ספרים שונות המכונות דפוסי ערש (אינקונבולים), מתוכם לפחות 150 בשפה העברית[1]. 51 אינקונבולים (68 עותקים) בעברית מצויים[2] בספריית קרן ולמדונה - אוסף הספרים העבריים המפורסם של ג'ק לונצר (Jack V. Lunzer) מאנטוורפן[3]. בספרייה הלאומית נמצאים כ-120 מהדורות שונות של אינקונבולים עבריים בכ-200 עותקים (חלקם פגומים ואפילו קטעי דפים). בדפוסי עריסה יש ערך לכל עותק בפני עצמו משום שלעיתים קרובות יש שוני בין עותק לעותק באותה מהדורה.
מקובל על רוב החוקרים כי הספרים הראשונים שהודפסו בעברית הם קבוצת דפוסי רומא, שנדפסו בלי לציין את מקום הדפסה וזמנה, סמוך לשנת 1470. מדובר בכעשרה ספרים, מהם כארבעה הודפסו באותיות מרובעות זהות, ומוסכם שנדפסו סביב 1470: פירוש לספר דניאל לרבי לוי בן גרשום (הרלב"ג)[4], פירוש על התורה לרמב"ן[5], פירוש רש"י על התורה, וספר הערוך. עוד כחמישה ספרים שנויים במחלוקת האם הודפסו באותה תקופה או מעט מאוחר יותר, ביניהם ספר השרשים לרד"ק[6] וקובץ של תשובות הרשב"א[7].
הספר העברי הראשון[8], שבו מצוינים בפירוש שנת הדפסתו, מקום הדפוס ושם הדפוס, הוא פירוש רש"י לתורה שנדפס בשנת רל"ה1475 ברג'ו די קלבריה שבדרום איטליה. המדפיס היה אברהם בן יצחק בן גרשון שבא מספרד או פורטוגל. לא ידוע על ספר נוסף שהודפס בדפוס זה[9]. במקביל לספר זה הודפס גם ספר ההלכה ארבעה טורים, שהדפסתו הסתיימה קצת אחר כך, אך לאור גודלו יש להניח שהתחילו עוד לפני הדפסת פירוש רש"י.
יש טוענים כי הגליונות הראשונים שנדפסו בעברית או בכלל הם דפי סליחות מאביניון, אך טענה זו שנויה במחלוקת ורוב החוקרים דוחים אותה.
משפחת שונצינו הייתה משפחת מדפיסים עבריים מפורסמת, שייסדה והפעילה את בית הדפוס העברי הראשון שהתמיד במשך עשרות שנים. אבי המשפחה היגר במאה ה-15 מגרמניה והתיישב בעיר סונצ'ינו שבצפון איטליה. בניו הקימו בעיר בית דפוס ב-1484, והספר הראשון שהדפיסו היה מסכת ברכות, המסכת הראשונה של התלמוד הבבלי שיצאה בדפוס. ב-1488 הוציאו לאור את התנ"ך השלם והמנוקד הראשון. הם אימצו את שם העיר כשם למשפחתם ולבית הדפוס שלהם, אולם נאלצו לנדוד ברחבי איטליה והפעילו את בית הדפוס בערים שונות, בהן נאפולי ורימיני. ב-1528 עזבו את איטליה, ולאחר שהות קצרה בסלוניקי השתקעו בקונסטנטינופול ב-1530, שם המשיכו להפעיל את בית הדפוס שלהם עד אמצע המאה ה-16. בעשרות שנות פעילותם הדפיסו בני שונצינו מעל 200 ספרים יהודיים וכ-100 ספרים ביוונית, בלטינית ובאיטלקית. שמם הפך שם נרדף לדפוס איכותי, וכמה בתי דפוס ובתי הוצאה לאור יהודיים באירופה אימצו אותו.
המדפיסים ממשפחת פואה (Foa) החלו לפעול במקצועם בשנת ה'שי"א (1551) בסביונטה ליד מנטובה בצפון איטליה. המניע לתחילת עבודתם היה סגירת בתי הדפוסהעבריים בוונציה ומעבר חלק מהעובדים מוונציה לדפוס של טוביה פואה בסביונטה. תחילה, הדפוס היה בבית המגורים שלו, אך אחר-כך הוקם בית מיוחד לכך. עם עלייה במספרם של הספרים שהודפסו בעיר ניתן למקום התואר: "אשר משם תצא תורה לכל ישראל".
במאה ה-18 והמאה ה-19 פעלו בני המשפחה בוונציה ובפיזה והדפיסו 121 ספרים.
הדפוס בארץ ישראל
ספרי ערש לא הודפסו בארץ ישראל. הספרים הראשונים שהודפסו בארץ הודפסו בצפת, על ידי השותפים אליעזר בן יצחק אשכנזי מפראג ואברהם בן יצחק אשכנזי, בין השנים ה'של"ז (1577) - ה'שמ"ז (1587). אחרי סגירת בית הדפוס, לא הודפסו ספרים בארץ ישראל במשך כמעט 150 שנה.
בשנת תקצ"א (1831) עלה לארץ המדפיס רבי ישראל בק, ופתח שוב דפוס בצפת, שהדפיס מספר מצומצם של ספרים ולאחר שסבל מנזקים, ביניהם טביעת מאות עותקים של ספרים בים, ישראל בק ובית דפוסו עזבו את העיר בעקבות רעש האדמה בתקצ"ז (1837) והוא נפתח מחדש בירושלים כמה שנים אחר כך, בה פעל בסיוע כולל הספרדים והראשון לציון רבי חיים אברהם גאגין. בשנת 1842, קיבל בית הדפוס מכבש חדש ומשוכלל במתנה מאת משה מונטיפיורי, והוא ידוע בשם משאת משה ויהודית.
דפוס סלומון
ערך מורחב – דפוס סלומון דפוס שני הוקם בירושלים בשנת ה'תרכ"ב (1862), בידי השותפים יחיאל ברי"ל, מיכל הכהן ויואל משה סלומון. תחילה הדפיסו בדפוס אבן, ורק ציורים וכתב עת ולא ספרים, ולאחר שהתברר כי המונופול שלכאורה ניתן לישראל בק בירושלים הסתיים מזמן, התחילו להדפיס בתרכ"ג גם ספרים. בדפוס זה יצא לאור העיתון הראשון בארץ ישראל, הלבנון. ב"ק הגיב מיד בהדפסת העיתון חבצלת, אך כבר בתרכ"ד נסגרו שני בתי הדפוס בהוראת השלטון הטורקי, והעיתונים חדלו לצאת.
דפוסו של בק קיבל רישיון מחודש בשבט תרכ"ה בעוד הכהן וסלומון עברו עם מכונת הדפוס למצרים, ורק בתרכ"ח הצליח סלומון לקבל אישור לפתוח את הדפוס בירושלים מחדש. ב-1870 התחילו להוציא מחדש את "חבצלת", בשיתוף פעולה של חתנו של בק, ישראל דב פרומקין עם מיכל הכהן.
הדפוס העברי באמסטרדם
במאה ה-17, בעקבות מלחמת 80 השנה, שרר ברפובליקה ההולנדית שזכתה לעצמאות חופש ביטוי רב, לצד סובלנות דתית שהובילה לנהירה גדולה של יהודים לעיר אמסטרדם. חופש הביטוי הוביל לפריחה של ענף הדפוס בכלל, והדפוס העברי בפרט. פותח בית הדפוס הראשון בעיר היה הרב מנשה בן ישראל. בבית דפוסו נדפסו, במשך 30 שנה, כמאה ספרים. אחריו, פתח המדפיס עמנואל בנישט בית דפוס - וזה, הדפיס מהדורות שהתחרו בדפוסים הוונציאניים. כך, עבר מרכז הכובד של הדפוס העברי מוונציה לאמסטרדם. במאה ה-18, אף היו מדפיסים ונציאנים התגאו בכך שספריהם נדפסו ב-"אותיות אמשטרדם". העיר הייתה למקום דפוסם הראשון של ספרים רבים, ביניהם מסילת ישרים לרבי משה חיים לוצאטו, ו-"שונה הלכות" לרב שלמה שלם[11].
הדפוסים במזרח אירופה
המדפיסים העליץ, היו הראשונים להדפיס בעברית בפולין. שלושת האחים מהעליץ הקימו בשנת ה'ר"ץ (1530) בית דפוס בקרקוב, בו הדפיסו בשנותיו הראשונות את התורה, הגדה של פסח, ספרי הלכה וספרי מנהג שימושיים ביידיש. בשנת ה'רצ"ז (1537) התנצרו האחים, ועקב כך הקהילות היהודיות החרימו את ספריהם. בסופו של דבר הוכרחו קהילות קרקוב, לבוב ופוזנן לקנות 3500 ספרים שנותרו במחסנים, אך לאחר הקניה השמידו את הספרים ולא השתמשו בהם. דרכיהם של האחים נפרדו, ורק אחד מהם המשיך להדפיס ספרים עבריים בפולין - את הברית החדשה בתרגום ליידיש, וספר לימוד עברית ויידיש עבור נוצרים.
בית הדפוס נוסד בשנת 1791 בידי משה שפירא, בנו של רבי פנחס מקוריץ, ונוהל על ידו ועל ידי בניו שמואל ופנחס. הדפוס נודע במיוחד במהדורות המפוארות של התלמוד הבבלי שהודפסו בו, שאפילו מתנגדים לא היססו להשתמש בהן על אף ה"זהות" החסידית של הדפוס. הדפסת התלמוד הבבלי הייתה כרוכה בעלויות גבוהות, וכדי לאפשרה קיבלו בני משפחת שפירא בשנת 1807 אישור מרבנים מחשובי הדור (בהם רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון של חב"ד) כי הזכויות להדפסתו ישמרו להם למשך 25 שנה.
דפוס ראָם (כתיב יידיש; יש לקרוא: רוֹם), המוכר יותר בשם דפוס והוצאת האלמנה והאחים ראם (לפעמים גם סתם דפוס וילנה, וגם בכתיב וילנא, ווילנא או ווילנה), הוא בית דפוסיהודי והוצאת ספרים שפעלו בווילנה מסוף המאה ה-18 עד תחילת המאה ה-20. הדפוס מפורסם בעיקר בזכות מהדורתהתלמוד הבבלי שהוציא לאור בשנים תר"מ-תרמ"ו (1880 - 1886), מהדורה המשמשת יסוד לכל הדפסות התלמוד הבבלי עד היום.
הדפוס נוסד ברישיון השלטונות הרוסים בידי ברוך בן יוסף ראם בשנת תקמ"ט (1789) בעיירה אזאר שליד גרודנו (הורודנא), והיה הדפוס העברי הראשון בליטא. ב-1799 העביר ברוך ראם את הדפוס לווילנה.
