תוכניתו של אוסמן לחידוש פני העיר פריז, אשר מכונה גם "האוסמניזציה של פריז" או "הטרנספורמציה של פריז" בתקופת הקיסרות השנייה, הייתה מבצע תכנון עירוני נרחב שהובילו נפוליאון השלישי ומושל מחוז הסן, הברון ז'ורז'-אז'ן אוסמן, בין השנים 1852 ל-1870. תוכנית זו שינתה את פני רחובותיה של פריז והפכה אותה לעיר בצורתה המוכרת עד היום.

הפרויקט הקיף את כל היבטי התכנון העירוני, החל משינוי מרכז העיר ועד לקביעת אופיים והיקפם של המחוזות הסובבים את פריז. במהלכו נהרסו חלקים ישנים של העיר, ושדרות ורחובות חדשים נבנו תחתיהם, הוצאו צווים והותקנו תקנות שקבעו את מראה חזיתות הבתים, הסדירו את פעולת מערכת הביוב של העיר ומערכות המים שבה, וכוננו פארקים, גנים ציבוריים ואנדרטאות רבות רושם.

העבודות זכו למבקרים רבים בני אותו הזמן, אך ביקורתם נשתכחה במהלך מרבית המאה ה-20, בשל הצלחתה להפוך את העיר לבירה מודרנית. עם זאת, בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה הועלתה מחדש ביקורת נגד מפעלו של אוסמן, כחלק מהטלת ספק כללית בתפקידו של התכנון העירוני. גם כיום פועלו של אוסמן ניכר ומשפיע על חיי היום-יום של תושבי הכרך, כמו גם על הדימוי הרווח של פריז בתרבות הפופולרית.

באמצע המאה ה-19 נותר עיקר המרקם העירוני של מרכז פריז כפי שהיה בימי הביניים. הרחובות הצרים והמשורגים והבתים המגובבים חסמו את זרימת התנועה ויצרו תנאים היגייניים פגומים ומסוכנים לבריאות. משטרים שונים שקדמו לתקופת קיסרותו של נפוליאון השלישי, הרחיבו את העיר לעבר גבולותיה כיום, אך אף אחד מהם לא הצליח להביא לשינוי מרכז העיר.

שורשי תוכנית המודרניזציה של פריז מגיעים עד לימי המהפכה הצרפתית. בשנת 1794 גיבשה "ועדת אומנים" הצעה לפתיחה והרחבה של שדרות העיר, תוך סלילת צירים ישרים בין כיכר האומה (Place de la Nation) לאזור הלובר, מקום שמצויות בו כיום שדרות ויקטוריה. התוכנית הקדימה וצפתה את האקס היסטוריק, הציר שחוצה כיום את הגדה הימנית ממזרח למערב ומדגיש את האנדרטאות הציבוריות שפרוסות לאורכו. נפוליאון בונפרטה הורה על סלילתם של כבישים עצומים לאורך גני טווילרי – רחוב ריבולי, שהוארך בזמן הקיסרות השנייה עד לאזור כיכר שאטלה, ורחוב סן אנטואן. הרחובות החדשים היו מותאמים טוב יותר לתעבורה מאלו שתכננה "ועדת האומנים"; רחובות אלו שימשו, כמו כן, כבסיס משפטי חדש: "מתאר השעבוד" (servitude d'alignement), שמנע מבעלי נכסי דלא ניידי לשפץ או לבנות מעבר לקו גבול שנתחם על ידי המנהלה.

בסוף שנות השלושים של המאה ה-19 התחוור למושל הסן, הרוזן רמבוטו, שבעיות התעבורה וההיגיינה במחוזות הישנים והמאוכלסים יתר על המידה הופכות למטרד עיקרי; בהתאם לתאוריות שרווחו באותה תקופה, שעל פיהן מקור מחלות כגון כולרה והמגפה השחורה טמון באוויר רע ובזיהום (מיאזמה), היה חשוב "לאפשר לאוויר ולאנשים לנוע". מסקנה זו הוסקה בעקבות מגפת כולרה שפשטה בעיר בשנת 1832 וקיפחה את חייהם של 20,000 מבין 650,000 תושבי העיר, ובעקבות הופעת דיסציפלינת "בריאות הציבור" באותה התקופה. המושל רמבוטו התווה, לפיכך, רחובות חדשים במרכז העיר הימי-ביניימית, אך למנהל היו סמכויות מוגבלות, בשל חוקי מנע שהגבילו את הפקעת הרכוש. חוק חדש נחקק ב-3 במאי 1841, במטרה לפתור בעיה זו.

על רקע זה בחרה הקיסרות השנייה לאמץ תוכנית היתרי הפקעת רכוש עצומה בהיקפה, יקרה ורחבה, אך גם אפקטיבית הרבה יותר מתוכניתו המקורית של נפוליאון הראשון.

ב-2 בדצמבר 1852, זמן לא רב לאחר שנבחר לנשיא הרפובליקה השנייה בבחירות של שנת 1848, הכריז על עצמו אחיינו של נפוליאון בונפרטה, לואי נפוליאון, כקיסר נפוליאון השלישי, והחל את תקופת השלטון הריכוזי והדיקטטורי של הקיסרות השנייה.

נפוליאון השלישי שאף להפוך את פריז לעיר מודרנית. בשנות גלותו באנגליה חזה בשינויים שעברו על לונדון כתוצאה מהמהפכה התעשייתית, שהפכו אותה לעיר בירה גדולה שהעמידה לרשות תושביה גנים גדולים, רשת אספקת מים ומערכות ניקוז וביוב. כתוצאה מכך, החליט להפיח רוח חיים בתוכניותיו הישנות של מושל הסן, רמבוטו. הקיסר ביקש לשפר את תנאי המגורים של בני המעמדות הנמוכים, שבשכונות מסוימות נדחסו ביחס של 100,000 איש לקמ"ר, ובתנאים סניטריים ירודים. בנוסף, ולנוכח ההיסטוריה הרצופה במהפכות ובסילוקי משטרים בזה אחר זה מאז המהפכה הצרפתית, התכוון נפוליאון לנצל את שיפוצי העיר כדי לחזק את שליטת הריבון בבירה.

לרשות הקיסר עמדו משאבים וכוחות רבים כדי להוציא לפועל את תוכניתו השאפתנית, שאפשרו לו להתנער מכל ניסיון התנגדות, דבר שלא היה בידי המשטרים שקדמו לו. עם זאת, היה על נפוליאון למצוא את האיש שיהיה מסוגל לבצע פרויקט כה גדול. הוא מצא בברון ז'ורז'-אז'ן אוסמן, שהיה ידוע כאדם שיטתי וקפדן, את איש הביצוע הרציני אותו חיפש. נפוליאון מינה את אוסמן למושל מחוז הסן בשנת 1853, ושני האישים יצרו יחד צוות יעיל וביצועי, כשהקיסר מגבה את המושל מול כל מתנגדיו, ואילו אוסמן מגלה נאמנות מוחלטת ובכל תנאי לפטרונו.

עבודה בעלת היקף גדול כל כך דרשה שיתופי פעולה רבים ומורכבים. שר הפנים, ויקטור דה פרסיני (Victor de Persigny), שהציג את אוסמן לנפוליאון, דאג לדרכי המימון, בעזרתם של האחים פרייה. ז'אן-שארל אלפאן (Jean-Charles Alphand) עסק בתכנון הגנים והנטיעות יחד עם הגנן ז'אן-פייר ברייה-דשאן (Jean-Pierre Barillet-Deschamps). אוסמן הדגיש את התפקיד המרכזי של שירות המיפוי של פריז, שנוהל על ידי האדריכל דשן כאחראי על שרטוט השדרות החדשות בעיר, כמו גם על אכיפת חוקי הבנייה; בתחום הזה "עיצוב גרפי וגאומטריה ממלאים תפקיד חשוב יותר מאשר האדריכלות עצמה", טען אוסמן בזיכרונותיו (Baron Haussmann, Mémoires, trois tomes publiés en 1890 et 1893). אדריכלים נוספים השתתפו בתוכנית: ויקטור בלטאר (Baltard) תכנן את אזור לה-האל, תאודור באלו (Ballu) תכנן את כנסיית השילוש הקדוש (Église de la Sainte-Trinité), גבריאל דאוויו (Davioud) תכנן את התיאטראות באזור כיכר שאטלה, וז'אק איגנאס-היטורף (Jacques Ignace-Hittorff) היה אחראי על תכנון תחנת הרכבת גאר די נור ואזור כיכר האטואל.

בהשפעת רעיונות הסוציאליזם האוטופי של סן-סימון האמינו נפוליאון השלישי ומהנדסים כמישל שבלייה (Michel Chevalier) ותעשיינים כאחים פרייה, שניתן לשנות את החברה ולהפחית את העוני בעזרת התנדבות כלכלית, שלפיה על הממשל למלא תפקיד מרכזי בעסקים הכלכליים. נדרש שלטון חזק וסמכותי כדי לעודד בעלי-הון להוציא לפועל פרויקטים חשובים שמהם ירוויחו החברה בכלל והעניים בפרט. בלב המערכת הכלכלית ניצבו הבנקים, שהתרחבו וגדלו מאוד באותה עת. שיפוצי פריז תאמו במדויק מגמה פוליטית זו. מפעליו של אוסמן נקבעו ונוהלו, לפיכך, על ידי המדינה, אך הוצאו לפועל על ידי יזמים פרטיים ומומנו בעזרת הלוואות מבנקים, שגובו בידי המדינה.

השלב הראשון בתוכנית היה הפקעה על ידי המדינה של קרקעות שהפריעו למימוש השיפוצים מידי בעליהם. המפונים, כ-300,000 איש, הועברו לשכונות החדשות שסופחו לפריז, בפרט לשכונת בלוויל, שם נאלצו לחיות בתנאים ירודים ובצפיפות. לאחר מכן נהרסו המבנים ובמקומם נבנו שדרות שצוידו במערכות מים, גז טבעי וביוב. בשונה מרמבוטו הסתמך אוסמן על הלוואות גדולות כדי לממן את פעילויותיו, שעלו בסביבות 50 עד 80 מיליון פרנקים מדי שנה. החל משנת 1858 הפכה "קופת עבודות פריז" (Caisse des travaux de Paris) לכלי העיקרי למימון העבודות. המדינה שיפתה את ההלוואות על ידי מכירת קרקעות, לאחר שחילקה אותן לחלקות, ליזמים שחויבו לבנות עליהן בהתאם לשורת חוקים ברורים. השיטה אפשרה לעיר להקדיש לשיפוצים תקציב שנתי כפול מהתקציב המוניציפלי.

אף על פי כן, החלו להיסדק אט אט סדקים בשיטה. ההלוואות העצומות מה"קופה" הצטברו לכדי חוב של מיליארד וחצי פרנקים עד שנת 1870, חוב שערער את אמינות המפעל בעיני הציבור. המדינאי ז'ול פרי גינה בחריפות את ההתנהלות הכספית הזו בפמפלט שפרסם בשנת 1867, "הדו"ח המופלא של אוסמן" (בצרפתית: Les comptes fantastiques d'Haussmann, משחק מילים הומופוני עם כותרת ספרו של א.ת.א. הופמן, "סיפורי הופמן").

לידי אוסמן נפלה ההזדמנות לעבוד במסגרת חוקית ורגולטורית שעוצבה במיוחד עבור שיפוציו. הצו מ-26 במרץ 1852 בנוגע לרחובות פריז, הועבר שנה לפני מינויו למושל, וכונן את הבסיס החוקי העיקרי שעליו נשען:

• הפקעות "למטרת טובת הציבור": העירייה יכלה כעת לרכוש בניינים שנמצאו לאורך השדרות המתוכננות, בעוד שבעבר יכלה לרכוש רק בניינים שניצבו ישירות באזור אתר בנייה עתידי. כך התאפשרה הריסת חלק נכבד מהאיל דה לה סיטה. לאחר 1860, העמדה התקיפה יותר של המשטר הקשתה על המשך ההפקעות.
• בעלי מבנים נדרשו לנקות ולחדש את חזיתות הבתים פעם בעשור.
• הוסדרו מפלס רחובות פריז, מתאר הבניינים וחיבורם למערכת הביוב.

השלטונות התערבו, בו בזמן, בהסדרת ממדי הבתים ואף בהיבטים האסתטיים של חזיתותיהם:

• תקנות 1859 לתכנון עירוני בפריז הרחיבו את הגובה המרבי של בניינים מ-17.55 מטרים לעשרים מטרים, ברחובות שרוחבם עלה על עשרים מטרים. הגגות נדרשו להיבנות בשיפוע בעל זווית של 45 מעלות. זאת, על מנת לשמור יחס רצוי בין גובה הבניינים הנראה לרוחב הרחוב כדי לשמור על כמות האור החודרת אל הרחובות וליצור בהם תחושה נעימה יותר עבור הולכי הרגל.
• הבנייה לאורך השדרות החדשות הייתה כפופה למערך חוקים שהסדיר את מראה המבנים. גובה הקומות במבנים סמוכים היה חייב להיות זהה, וקווי המתאר העיקריים של חזיתותיהם היו צריכים להיות דומים. הבנייה באבני מחצבה לאורך השדרות הייתה מחויבת בחוק. כבר בשנים הראשונות של יישום הצו החלה פריז לקבל את מאפייניו של ארמון עצום מידות.

תוכניות השיפוץ מהוות בבואה של התפתחות האימפריה: קשיחות מאוד עד שנת 1859, וגמישות יותר לאחר 1860. בין השנים 1852 ל-1872 נהרסו 20,000 בתים ותחתם נבנו למעלה מ-40,000 מבנים. כמה מבין הפרויקטים נמשכו גם תחת הרפובליקה הצרפתית השלישית, לאחר פיטורי אוסמן והפלת משטרו של נפוליאון.

כאשר מושל מחוז הסן, רמבוטו, הכין את הדרך, לראשונה בהיסטוריה של העיר, לסלילת שדרה רחבה במרכז פריז, הופתעו הפריזאים מרוחבה בן שלושה-עשר המטרים (כיום נקרא הרחוב על שמו). אך רחוב זה היה בינוני בלבד בגודלו, לעומת השדרות בנות שלושים המטרים שסלל בשנים לאחר מכן הברון אוסמן. עד ימינו מהווה רשת הרחובות של אוסמן את עמוד השדרה של העיר.

בין השנים 1854 ל-1858 ניצל אוסמן את שלטונו הרודני של נפוליאון, שהיה בשיאו באותן שנים, כדי להשיג הישגים אותם לא ניתן היה להשיג, קרוב לוודאי, באף תקופה אחרת: שינוי ליבה של פריז על ידי פינוי וסלילה של שדרות רחבות-ממדים דרך מרכז העיר.

בשל בניית הציר צפון-דרום, משדרות סבסטופול ועד שדרות סן מישל, נהרסו סמטאות ודרכים רבות ללא מוצא וקו רציף נמתח על המפה. הציר כלל כמה צמתים מרכזיים באזור שאטלה ורחוב ריבולי: האימפריה השנייה הרחיבה את הציר דרך רחוב סן-אנטואן, הרחוב שאותו תכנן נפוליאון הראשון לאורך גני הטולרי.

באותו זמן עבד ויקטור בלטאר על אזור לה האל, פרויקט שהחל רמבוטו, ואילו האיל דה לה סיטה נהרס ברובו ושונה באופן מהותי. הגשרים המקיפים את האי נבנו מחדש או שופצו ביסודיות.

אוסמן השלים את התוכנית הזו בציר שיחבר בין המעגל הראשון של השדרות, דרך רחוב דה רן (rue de Rennes) שבגדה השמאלית, וימשיך עד שדרות האופרה שבגדה הימנית. רחוב דה רן, שתוכנן במקור להגיע עד נהר הסן, מעולם לא השלים את יעדו.

אוסמן המשיך את העבודה שהחל לואי הארבעה עשר. הוא הרחיב שדרות גדולות, תכנן ובנה צירים חדשים בהיקף מרשים, כגון שדרות רישאר לה-נואר, שמחברות בין כיכר הבסטיליה ותעלת סן מרטן.

כמה מצירים אלו חיברו בין השדרות הגדולות שבנה לואי הארבעה עשר לרחובות שנעו לאורך "קיר האיכרים" (Le mur des Fermiers généraux). שדרות אוסמן ורחוב לה פאייט, שהוקמו בחלקם לפני 1870, הבטיחו גישה נוחה יותר לשכונת האופרה ממחוזות חיצוניים לעיר. שדרות וולטייר אפשרו לעקוף את מרכז העיר דרך כיכר האומה (Nation).

מאחר שבגדה השמאלית היו "השדרות הדרומיות", שעברו דרך כיכר איטליה (Place d'Italie), כיכר דנפר-רושרו (Place Denfert-Rochereau) ומונפרנאס, מרוחקות מדי ממרכז העיר, עלה רעיון ליצור ציר מזרח-מערב נוסף. אוסמן הוסיף את רחוב דז-אקול (Rue des Écoles), שתוכנן על ידי נפוליאון השלישי במסגרת הפרויקט החביב עליו: הרחבת "השדרות הגדולות" של הגדה הימנית לתוך שדרות סן ז'רמן שבגדה השמאלית.

בשנים האחרונות לכהונתו שאף אוסמן לחלק גם את הערים הסמוכות לפריז, שנספחו אליה, לרבעים (arrondissements). הוא החליט ליצור רשת של רחובות רחבים שיחברו את הרבעים השנים עשר, התשעה-עשר והעשרים: שדרות סימון-בוליבר (Av. Simon-Bolivar), רחוב דה פירנה ( rue des Pyrénées) ושדרות מישל-ביזו ( avenue Michel-Bizot). השכונות המערביות הסמוכות נהנו ממגמת הבנייה ומהתפאורה של תריסר השדרות שהתכנסו לכיכר האטואל.

צירים אחרים, כגון שדרות דומניל (avenue Daumesnil) ושדרות מלזרב ( boulevard Malesherbes), אפשרו גישה נוחה למרכז העיר מהרבעים החיצוניים.

המפגשים שבין השדרות הגדולות דרשו הקמתן של כיכרות בסדר גודל דומה. כיכר שאטלה, ששונתה על ידי דאוויו, מצויה בנקודת המפגש של שני צירים ראשיים שחוצים את פריז מצפון לדרום וממזרח למערב. במהלך שיפוציו של אוסמן, באזורי הצטלבויות הדרכים על-פני העיר, הוחלפו כיכרות ישנות ונבנו חדשות תחתיהן: כיכר האטואל, כיכר לאון-בלום, כיכר הרפובליקה וכיכר דה ל'אלמה.

אוסמן הוביל את בניית תחנות הרכבת גאר דה ליון (Gare de Lyon, בתכנון האדריכל פרנסואה-אלכסי סנדרייה) בשנת 1855 וגאר די נור (Gare du Nord, בתכנון האדריכל ז'אק איגנס היתורף) בשנת 1865.

אוסמן השתוקק לקשר את מסופי הרכבת של פריז עם צומתי מסילות רכבת אך נאלץ להסתפק ביצירת דרכי גישה נוחות בין המסופים לדרכים מרכזיות בעיר. מגאר דה ליון יצאו שדרות רישאר לה נואר ושדרות מז'נטה לעבר תחנת הרכבת גאר דה ל'אסט. שני צירים מקבילים - רחוב לה-פאייט ושדרות אוסמן כוננו את הציר הראשון, רחוב שאטודן (Rue de Châteaudun) ורחוב מובז' (Rue de Maubeuge) כוננו את השני – חיברו את האזור שסביב תחנות גאר דה ל'אסט וגאר די נור לתחנת סן לאזאר (Gare Saint-Lazare). בגדה שמאלית, רחוב דה רן שימש את תחנת מונפרנאס, שעמדה במקום שבו ניצב כיום מגדל מונפרנאס.

נפוליאון השלישי והברון אוסמן כיסו את העיר במבנים מפוארים ויוקרתיים. האדריכל שארל גרנייה תכנן ובנה בסגנון אקלקטי את האופרה גרנייה שברובע התשיעי, וגבריאל דוויו עיצב בצורה סימטרית שני תיאטראות בכיכר שאטלה. בית-החולים אוטל דייה, בית-הסוהר של העיר (שהפך למטה המשטרה) ומשרד המסחר החליפו את השכונות הימי-ביניימיות שעל האיל דה לה סיטה. בכל אחד מעשרים הרבעים (arrondissements) החדשים של העיר נבנה בית עירייה מקומי של הרובע.

נפוליאון ואוסמן דאגו למקם את המונומנטים שבנו בעיר בקצות הקווים המתכנסים של השדרות הרחבות, כפי שהטיב לטעון ולטר בנימין, "האידיאל האורבניסטי של אוסמן היה הפרספקטיבה המפולשת של רחובות ארוכים [...] על הרחובות נפרש, לפני השלמתם, כיסוי של אוהל, ונערך להם טקס-גילוי כמו לפסלים" (בנימין, מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגום: דוד זינגר, עמ' 43-4).

למשל, שדרות האופרה מהוות מסגרת גדולה למבנה המפואר שבקצותיהן של האופרה גרנייה, ואילו הבתים שהסתירו את קתדרלת נוטרדאם והפריעו להתבוננות בה, נהרסו ופינו את מקומם לרחבה גדולה ונקייה.

שיפוצי פריז נועדו להיות כוללים ומקיפים. ניקוי אזורי המגורים נועד לאפשר לא רק זרימת אוויר נקי יותר, אלא גם אספקת מים משופרת ופינוי יעיל וטוב יותר של הפסולת.

בשנת 1852 הגיעו מי השתייה בעיקר מהנהר "אורק" (Ourcq), שכן מנועי קיטור השתמשו גם במי נהר הסן, וההיגיינה שלהם הייתה מחרידה. אוסמן מינה את המהנדס בלגראן (Belgrand) ליצור מערכת אספקת מים חדשה לבירה, שהובילה בין השנים 1865 ל-1900 לבניית אמת מים בת 600 קילומטרים. הראשון, האקוודוקט דואי (Dhuis), הביא מים מאזור שאטו-תיירי (Château-Thierry). אקוודוקטים אלו הובילו את מימיהם למאגרים שמוקמו בתוך העיר. בתוך גבולות העיר ומול פארק מונסורי, בלגראן בנה את מאגר המים הגדול ביותר בעולם שהכיל מים מהנהר ואן (Vanne).

המקור השני, שמימיו לא נועדו לשתייה, הוביל מים מנהר אורק ומהסן, ששימשו לניקוי הרחובות ולהשקיית האזורים הירוקים.

נפוליאון השלישי ארגן מחדש גם את חלוקת הגז בפריז. בשנות החמישים של המאה הטיל אוסמן על דאוויו לתכנן מערכת גדולה של מדרכות ושבילים בגני העיר, שקיימת עד ימינו.

אזורים ירוקים היו נדירים בפריז. לאחר שביקר בלונדון ונהנה מהגנים הציבוריים היפים והשופעים שלה, שכר נפוליאון השלישי את שרותי המהנדס ז'אן-שארל אלפאן (Jean-Charles Alphand), שהחליף ברבות הימים את אוסמן בתפקידו, כדי שייצור אזורים ירוקים וגנים רחבים ומפוארים. בגבולות המערביים והמזרחיים של העיר מצויים גם כיום יער בולון ויער ונסן שהקים אלפאן. במתחם ביצורי העיר שנבנו בתקופת שלטונו של לואי פיליפ, נבנו פארק דה בוט שומון, פארק מונסו ופארק מונסורי, וסיפקו לתושבים נופים יפים ומקומות התרגעות ויציאה לטבע. כמו כן נבנו בכל רובע כיכרות, ועצים ניטעו לאורך השדרות.

אמנים ואדריכלים (כשארל גרנייה) הוקיעו את המונוטוניות החונקת של האדריכלות המונומנטלית. פוליטיקאים וסופרים יצאו נגד עליית הספקולציה והשחיתות (אמיל זולא בספרו "La Curée"), וכמה האשימו בטעות את אוסמן שגרף הון כתוצאה מהשיפוצים. ביקורות רבות העלו תהיות באשר למניעי היוזמה הנועזת, ובסופו של דבר הביאו להפלת המושל.

נפוליאון השלישי זכה לביקורות רבות מבני-זמנו, שהאשימו אותו שעיסוק היתר בשאלות היגייניות וחברתיות נועד להסתיר ולהסיח את הדעת מהמטרות הכוחניות של השיפוצים, בעיקרן, חיזוק השליטה והפיקוח על הבירה: סלילת הנתיבים הרחבים נתפסה כאמצעי להקל על תנועת הצבא והמשטרה, ועיצובם הישר נועד לאפשר ירי ארטילרי על מפגינים ועל המחסומים.

היקף העבודות עצמו מראה שמטרת נפוליאון השלישי לא יכולה הייתה להיות מכוונת למטרות ביטחון בלבד: מעבר לחיזיון מנקר העיניים של השדרות, התחבורה הציבורית כללה גם בנייה של רשת תת-קרקעית מודרנית של תעלות ביוב וצינורות מי-שתייה, התוויה של תוכנית בנייה יעילה על פני הקרקע ואת המראה האדריכלי ההרמוני של השדרות החדשות.

עם זאת, נכון הדבר שנפוליאון השלישי שאף לשמור בנוקשות על הסדר הקיים. בנוסף, אוסמן לא היסס להסביר כיצד תסייע תוכנית הרחובות שלו לשמירת הסדר הציבורי בעת שהציג את הפרויקטים שתכנן בפני הוועדה של פריז או בפני בעלי קרקעות מקומיים. אמנם ישנו ממד אסטרטגי בתוכנית, אך הוא מהווה רק נדבך אחד בין אחרים; ממד זה בולט בעיקר בשאיפה ליצור חיבור בין הקסרקטינים המרכזיים של העיר.

כמו כן, המשטרה לא הייתה תחת סמכותו של אוסמן. ואולם, המנדט שקיבל החליש את תפקיד מפקד המשטרה באזור פריז (préfet de police), משום שנטל ממנו את העיסוק בבעיות ההיגיינה העירונית, התאורה וניקוי הרחובות.

למרות האידאולוגיה החברתית שהייתה מהמניעים לתוכנית השיפוצים של נפוליאון השלישי, הוקיעו רבים מבני זמנו את ההשפעה הדמוגרפית שהייתה לשינויים האורבניים של אוסמן. לואי לזאר, שפרסם בעת כהונתו של מושל הסן הקודם, רמבוטו, את "מילון הרחובות של פריז", טען בשנת 1861 בעיתון Revue municipale שפעולותיו של אוסמן מגדילות בצורה לא מידתית את האוכלוסיות התלויות במדינה לשם קיומן, משום שהוא גורם לעניים להימשך לפריז. ואכן, אוסמן עצמו האט את התקדמות כמה מתוכניות השיפוצים כדי להימנע מהצפה מסיבית של פועלים את הבירה.

מאידך, מבקרים גינו כבר בשנות החמישים של המאה ה-19 את ההשפעה שתהיה לשיפוצים על ההרכב החברתי של פריז. בצורה פשטנית משהו, הם ציירו מראה של בניין קדם-אוסמני המורכב מההיררכיה החברתית הפריזאית; הבורגנות בקומה השנייה, עובדי מדינה ושכירים בקומות השלישית והרביעית, שכירים בעלי שכר נמוך בקומה החמישית, משרתים, סטודנטים ועניים תחת עליית הגג. כך ייצג ושיכן בית אחד את כל המעמדות החברתיים. מגורים משותפים אלו, שהיו ודאי שונים בכל רובע ורובע, נעלמו ברובם לאחר השלמת תוכנית השיפוצים של אוסמן. הביאו לכך שני גורמים עיקריים:

• שיפוצי מרכז העיר גרמו לעלייה בתעריפי שכר הדירה, וגרמו למשפחות עניות לעבור לרבעים החיצוניים של העיר. ניתן ללמוד זאת מנתוני האוכלוסין הבאים:

• כמה החלטות עירוניות תרמו לחוסר האיזון החברתי בין מערב פריז העשיר ובין החלק המזרחי המקופח. לפיכך, אף רובע מזרחי של פריז לא נהנה משיפוצים בהיקף המשתווה לשדרות הגדולות שנבנו סביב כיכר האטואל ברבעים השישה-עשר והשבעה-עשר. העניים התרכזו ברבעים שהוזנחו במסגרת תוכנית השיפוצים.

כתגובה לכך הציג אוסמן את היצירה המורכבת של פארק יער ונסן שאמור היה לספק לאוכלוסיית הפועלים אזור טיולים המקביל ליער בולון שבמערב. יחד עם זאת, במרבית הרבעים בעלי התנאים הסניטריים הגרועים, שאותם "ניקה" אוסמן, לא התגוררו אנשי הבורגנות. כך כונן סוג של חלוקה לאזורים שאותותיו ניכרים בעיר עד היום ועל-פיו נחלקות תפוצות האכלוס והפעילויות בפריז ובפרבריה הסמוכים: מהמרכז מערבה, משרדים ורבעי בורגנות; במזרח ובשולי העיר החיצוניים, שיכונים לעניים ותעשייה.

המערכת הכלכלית שמימנה את השיפוצים החלה לקרוס בשלהי שנות השישים של המאה ה-19. סיפוח הפרברים החיצוניים לעיר בתחילת העשור גבה מחיר גבוה: הרבעים החיצוניים החדשים של פריז דרשו שיפוצים נרחבים אף יותר מאלו שנדרשו להשלמת מרכז העיר, והתקציבים שהוכנו מבעוד מועד התגלו כנמוכים במידה משמעותית מהנדרש. בנוסף, היחלשות הסמכות של המשטר הקשתה על גיוסם של כספים חדשים, משום שמועצת המדינה (Conseil d'État) ובית הדין לערעורים (Cour de cassation) התערבו לעיתים תכופות לטובת בעלי הקרקעות.

בנוסף, אבדה סבלנותם של הפריזאים לשיפוצים ששיתקו את העיר מזה שני עשורים. כמו כן, יעילותה של רשת השדרות ברבעים החיצוניים לא הייתה ברורה כזו של שדרות מרכזיות יותר, כגון שדרות סבסטופול או שדרות סן ז'רמן.

העיתונאי ז'ול פרי (Jules Ferry) עשה שם לעצמו בסדרת מאמרים שנקראו "הדו"ח המופלא של אוסמן" (Les Comptes fantastiques d'Haussmann) שבהם גינה את השאפתנות המוגזמת שבפרויקט השיפוצים ואת המימון הלא יציב שלהם. התוכנית מומנה לא בצורה היעילה של הלוואה, אלא על ידי איגרות חוב שנמכרו ב"קופת שיפוצי פריז", מחוץ לטווח השליטה והפיקוח הפרלמנטריים.

אוסמן פוטר מתפקידו בראשית שנות השבעים של המאה ה-19, כמה חודשים בלבד בטרם נפילת הקיסרות השנייה, כך ששירת בתפקידו כמעט לאורך כל תקופת שלטונה. החובות הכבדים שהותירה תוכנית השיפוצים שלו העסיקו רבות את ממשל הרפובליקה הצרפתית השלישית.

ה"אוסמניזם", אמנות פרפקציוניסטית, לא הסתפק בהעתקת רחובות ותשתיות חדשים, אלא התערב גם בפן האסתטי של מבני המגורים. הבלוק העירוני עוצב כיחידה ארכיטקטונית הומוגנית. אין התייחסות אל הבתים כאל מבנים נפרדים, ועליהם ליצור נוף עירוני אחיד, יחד עם שאר הבתים בבלוק, ולעיתים אף עם כל הבתים שבאותו הרחוב או הרובע.

התקנות וההגבלות שכפו השלטונות ביכרו טיפולוגיה^[1] שביטאה את הסגנון הקלאסי של חזיתות הבתים הפריזאיים האופייני לתקופתו של אוסמן:

• קומת הקרקע והמרווח בין הקומות נבנו בכיוון הרחוב, עם קירות-תמך עבים.

• לקומה השנייה, "האצילית", היו מרפסת אחת או שתיים; הקומות השלישית והרביעית נבנו באופן דומה אך עם פיתוחי אבן מסוגננים פחות סביב החלונות.
• קומה חמישית בעלת מרפסת מתמשכת ייחודית ונטולת עיטורים.
• עליית גג בעלת זווית של 45º לאורך הגג.

החזית האוסמנית מאורגנת סביב קווים אופקיים שלעיתים קרובות נמשכים ברצף מבית אחד לשכנו: מרפסות וכרכובים מתיישרים בקו אחיד ללא בליטות או גומחות הנראות לעין. למרות החשש שייווצר מראה אחיד מדי ברבעים שלמים של העיר, שימש רחוב ריבולי כמודל עבור רשת השדרות החדשה של פריז. עבור חזיתות הבתים, התפתחות טכנולוגיות ניסור האבן והתובלה (בעזרת קיטור) אפשרו את השימוש בגושי אבן עצומים לשם ציפוי המבנים באבן פשוטה. על חזיתות הרחוב הדבר הותיר רושם "מונומנטלי", שפטר את המבנים מהצורך בקישוט; פסלים ופיתוחי אבן אחרים הפכו לנפוצים רק לקראת סוף המאה ה-19.

השינויים שערך הברון אוסמן בפריז הביאו לשיפור ממשי באיכות החיים בבירה. נפסקו המגפות, השתפרה תנועת התחבורה, והבניינים החדשים נבנו טוב יותר וביתר יעילות מאשר קודמיהם. השיפוצים שנערכו בתקופת הקיסרות השנייה הותירו רושם כה עמוק בהיסטוריה האורבאנית של פריז שכל האופנות והמגמות שבאו אחריהם נאלצו להגיב אליהם, לאמצם, להתנגד להם, או לנסות ולשפר חלקים מתוכם.

ניתן לראות בתקנות העירוניות של שנות השמונים המוקדמות של המאה ה-19 את סוף העידן ה"אוסמני הטהור", שכן בהן הופרה האחידות של הרחוב הקלאסי נוסח אוסמן. תקנות אלו אישרו בניית חזיתות לא-אחידות ואדריכלות בגובה הגג החורגת מהמקובל; אדריכלות זו התפתחה במידה ניכרת לאחר התרופפות נוספת בתקנות בחוקים העירוניים משנת 1902. עם זאת, תקופה זו, שאותה ניתן לראות כעידן "פוסט-אוסמני", דחתה רק את הפשטות של האדריכלות של תקופת נפוליאון, מבלי לבקר את עצם התכנון של הרחובות והאיים של העיר.

התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, מאידך, עם צורכי הדיור החדשים שנוצרו בה, וכינונה של הרפובליקה הצרפתית החמישית כמאה שנה לאחר עידן נפוליאון השלישי, פתחו תקופה חדשה בהיסטוריה העירונית של פריז. העידן החדש דחה את הרעיונות האוסמניים ככלל, ואימץ במקומם רעיונות שביטאו אדריכלים כגון לה קורבוזיה. לה קורבוזיה הציג גישה אורבנית מודרניסטית שבאה לבטל את רציפות המבנים לאורך הרחוב ולפתח סוג חדש של מרחב עירוני הכולל מגדלי מגורים ענקיים המפוזרים במרחבים פתוחים עם גינות וכבישים. תוכניתו הקיצונית ביותר מבחינה זו הייתה "Ville Contemporaine", משנת 1922, שתוכננה לשנות לחלוטין את מרכז פריז לסביבה המגלמת את ההפך המוחלט מהתפישה האורבנית של אוסמן. תוכנית זו לא יצאה אל הפועל אך היא מסמלת דפוס חשיבה של תכנון עירוני שרווח גם בשנות ה-50 וה-60, ובעיקר בשנות ה-70 של המאה ה-20, תקופת שלטונו של ז'ורז' פומפידו כנשיא צרפת.

• תוכנית וואזן

• ולטר בנימין, "פריס, בירת המאה התשע-עשרה", בתוך:מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגום: דוד זינגר, עמ' 32-46.
• חיים שמיר, המהפכה הפריסאית של הברון אוסמן בינוייה מחדש של עיר אירופאית גדולה, זמנים 2 (1980), עמ' 44-54

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אדריכלות אוסמנית

• "פריז לפני ואחרי אוסמן" - פרויקט בעיתון "לה-פיגארו" שמשווה תצלומים ישנים עם מראות עדכניים של העיר

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל פריז
	ההיסטוריה