ערך זה עוסק בחישוב השנים שבהן חלה השמיטה. אם התכוונתם למצוות השמיטה, ראו שמיטה.
סמליל שנת השמיטה (לשנת תשע"ה) של המשרד לשירותי דתשלט בגינה פרטית בירושלים המצהיר שהפירות בה הם הפקר בשל שנת השמיטה, כך שכל אדם רשאי לקחתם
ביהדות, שנת שמיטה הוא שמה של השנה השביעית במחזור של שבע שנים. היא נקראת גם שביעית או שבת הארץ. בשנה זו מצווה עם ישראל לקיים את מצוות שמיטת קרקעות - לשבות מחלק גדול מהמלאכות בשדות חקלאיים בארץ ישראל, ולהפקיר את הפירות לכל המעוניין לקוטפם. שנת השמיטה מלווה גם במצוות שמיטת כספים ובמצוות הקהל, ובנוסף נוהג בה וידוי מעשרות. במשנה ישנה מסכת העוסקת בשנת השמיטה והלכותיה - מסכת שביעית.
בני ישראל צוו על השמיטה כבר במתן תורה. אולם השמיטה היא מצווה התלויה בארץ, כפי שנאמר ”כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם - וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַ-ה'” (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק ב'). לכן לא ניתן היה לקיים אותה לפני הכניסה לארץ ישראל. על פי המדרש, השמיטה הראשונה שישראל קיימו נעשתה בשנה ה-21 לכניסתם לארץ ישראל, מכיוון שנדרשו 14 שנה של הכרת הקרקעות, לפני שהתחילו את מחזור השמיטה[1]. על פי חשבונו של הרמב"ם היא חלה בשנת 2510 לבריאת העולם[2].
חישוב שנת השמיטה
ישנן שתי בעיות בחישוב שנת השמיטה.
היובל
הבעיה הראשונה בחישוב שנת שמיטה נעוצה במחלוקת הלכתית-עקרונית בין התנאים, איך למנות את השנים לשמיטה לאחר שנת היובל[3]. לאחר שבע שנות שמיטה (שהן 49 שנים), השנה הבאה (שהיא השנה ה-50) היא שנת היובל, וגם בה אסורה עבודת האדמה:
לדעת חכמים, לאחר שנת היובל מתחיל מניין חדש של שש שנות עבודה ושנה שביעית, כך שהשנה אחרי היובל היא הראשונה למניין החדש. לפי זה, בכל מאה שנים יש 14 שמיטות.
אולם לדעת רבי יהודה, מניין שנות השמיטה לא תלוי ביובל, ושנת היובל עצמה היא כבר השנה הראשונה למניין השמיטה הבאה. לפי זה, בכל 98 שנים יש 14 שמיטות.
קווים ירוקים אנכיים מציינים שנת שמיטה
והקווים האופקיים את המחזור השמיני של השמיטה
לפי רב יהודה השנה הראשונה של השמיטה השמינית היא גם שנת היובל (קו כחול) ולפי דעת חכמים מחזור השמיטה השמיני מתחיל לאחר שנת היובל (קו ירוק).
חורבן בית שני
הבעיה השנייה בחישוב שנת השמיטה נעוצה במחלוקת חישובית-היסטורית בין פרשני התלמוד הראשונים. המחלוקת נוגעת לשנה המדויקת של חורבן בית שני, שעל פי המסורת נחרב במוצאי שביעית - כלומר בשנה הראשונה למחזור השמיטה. המחלוקת היא מחלוקת בין פרשני התלמוד הראשונים: רש"י והרא"ש (שלחשבונם נחרב הבית בשנת ג' אלפים תתכ"ט לבריאה - 3829 לבריאה) ובין רבינו תם ושאר פרשנים ראשונים כמו הרמב"ן, הר"ן, התרומה ועוד (שלחשבונם נחרב הבית בשנת ג' תת"ל לבריאה - 3830 לבריאה).
שנת השמיטה מתחילה בראש-השנה העברי - א' בתשרי, ונמשכת שנה עד כ"ט באלול סיום השנה בלוח העברי. יש דעות שבפירות האילן השנה נמשכת עד ט"ו בשבט של השנה השמינית. בזמן שבית המקדש היה קיים, נהגה גם "תוספת שביעית" שהשתרעה על חלקים מהקיץ של השנה השישית. תוספת זו, נקבעה בתחילה שלושים יום לפני ראש-השנה, וחכמים הוסיפו מחג הפסח בשדה תבואה, ומחג השבועות במטע עצים. תוספת שביעית אינה נוהגת לאחר חורבן בית המקדש, אך אסור (מטעם שונה) לטעת עצי פרי אחרי ט"ו באב של השנה השישית.
שמיטה מעוברת
לפי התלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ב, עמוד א', לא מעברים שנת שמיטה. רש"י שם מפרש שהטעם הוא כדי שלא יתארכו האיסורים של שנת השמיטה, הרמב"ם מסביר שטעם הדבר הוא כדי שיהיו שעורים למנחת העומר וחיטים לשתי הלחם[12]. בלוח העברי הקבוע כ-37% משנות השמיטה מעוברות[13] כמו שכ-37% מכלל השנים מעוברות בהתאם למחזור העיבור. בתלמוד ירושלמי, מסכת שקלים, פרק א', הלכה ב', מופיעה התייחסות לעניין: ”אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עיברוה הרי זו מעוברת אמר רבי מנא הדא דאת אמר (=דבר זה שאתה אומר [הוא דווקא]) בראשונה שהיו השנים כתיקנן אבל עכשיו שאין השנים כתקנן היא שביעית היא שאר שני שבוע”. לדעת השרידי אש הטעם שמעברים שנות שמיטה בזמננו הוא על פי חידושו של הרמב"ם ששנים שדורשות עיבור כדי שיחול חג הפסח באביב יש לעבר גם בשנות שמיטה[14].
על בסיס מחזור שנות השמיטה ומצוות שנת היובל קיימת בקבלה תורה קוסמולוגית וקוסמוגנית המתארת את העולם כנברא ונחרב במחזורי שמיטות בני 7,000 שנה, שהם חלק ממחזור של יובל גדול בן 50,000 שנה. תורה קבלית זו הייתה מקובלת במאות ה-13 וה-14 בקרב חוג תלמידי ומפרשי הרמב"ן, וזכתה לגרסתה המפורסמת ביותר ב"ספר התמונה", המיוחס לרבי נחוניא בן הקנה.
