הרב שלמה זלמן שרגאי

שלמה זלמן שרגאי, 1951
לידה	26 בנובמבר 1899 פלך פּיוטרקוב, פולין
פטירה	1 בספטמבר 1995 (בגיל 95) ירושלים
מדינה	ישראל ישראל
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
השכלה	פוליטיקאי, רב והוגה
עיסוק	בכיר במוסדות ציוניים שונים
מפלגה	הפועל המזרחי
ראש עיריית מערב ירושלים ינואר 1951 – אוגוסט 1952 (כשנה) → דניאל אוסטר יצחק קריב ←

שלמה זלמן שרגאי (פייבלוביץ) (כ"ד בכסלו תר"ס, 26 בנובמבר 1899– ו' באלול תשנ"ה, 1 בספטמבר 1995^[1]) היה אידאולוג ופוליטיקאי ציוני דתי, ראש עיריית מערב ירושלים בשנים 1950–1952, ממייסדיה ומנהיגיה הבולטים של תנועת "תורה ועבודה", "הפועל המזרחי" ומראשי מוסדות "המדינה שבדרך".

שרגאי נולד במשפחת פייבלוביץ הענייה בעיירה גורשקוביץ' (Gorzkowice, בפולנית: גוז'קוביצה) שליד העיר פיוטרקוב טריבונלסקי, בפלך פיוטרקוב שבפולין, בשנת תר"ס (1899). משפחתו הייתה חסידית מחסידות ראדזין ומחובבי ציון, והוא ספג בה ידיעת ואהבת ארץ ישראל ותורת ישראל. נשא לאישה את מרים לבית שפילברג בשנת תרפ"ד (1924), ובאלול באותה שנה עלה לארץ ישראל. בשנות ה-40 היה חבר הסיעה המרכזית "תורה ועבודה", בראשות משה שפירא.^[2]

מילא תפקידים רבים ומגוונים והטביע עליהם את חותמו:

• ציר לכל הקונגרסים הציוניים מאז הקונגרס ה-15 בשנת תרפ"ט (1929) בציריך ועד לקונגרס הציוני האחרון, ה-31, בירושלים בשנת תשמ"ח (1987).
• חבר הנהלת "הסוכנות היהודית" בירושלים וראש מחלקת העלייה שלה; במשך 14 שנות כהונתו בתפקיד זה העלו ארצה למעלה מחצי מיליון יהודים מכל קצוות תבל.
• ראש העיר הנבחר הראשון של ירושלים לאחר קום המדינה, בין השנים 1950–1952 וממעמדו זה הוצב במקום ה-120 והאחרון ברשימת הפועל המזרחי לכנסת השנייה ב-1951. על תקופת כהונתו כראש עיר כתב בזמנו שופט ביהמ"ש העליון ש"ז חשין: "שרגאי עמד על שלו. גילה דעתו באומץ לב, סירב להיכנע ללחץ ואיומים. החוק וטובת העיר ירושלים היו נר לרגליו ומצפונו הדריך אותו".
• מילא תפקידים ממלכתיים וצבוריים רבים, במשך כ-70 שנות פעילותו למען ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. דוד בן-גוריון, איסר הראל, הרב קוק ואישים רבים אחרים מזכירים אותו לא אחת בכתביהם, תוך ציון פעלים והחלטות חשובות וגורליות, להן היה שותף.

היה מזקני חסידי ראדזין בארץ, והיה מקורב אצל שלושת האדמו"רים האחרונים, רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר, רבי שמואל שלמה ליינר, ורבי אברהם ישכר אנגלרד. היה שותף לשחזור התכלת הרדזינאית בארץ ישראל לאחר השואה, ואף הקדיש לנושא זה מאמרים וספרים.

שרגאי היה אב לשלושה בנים ובת. נדב שרגאי, סופר וחבר מערכת עיתון "ישראל היום", הוא נכדו.

הסופרת עדי זליכוב-רלוי היא נינתו.

בשנת 1982, הוענק לשרגאי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן.^[3]

נפטר בשנת 1995, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. על שמו נקרא רחוב בירושלים - הרחוב שבו נמצא אתר גבעת התחמושת.^[4]

לאחר הבחירות הראשונות למועצת העיר ירושלים לאחר קום המדינה, בנובמבר 1950, קמה קואליציה נרחבת (המפד"ל, הציונים הכלליים, חרות ואגו"י) והציגה כמועמדה את שרגאי, והוא נבחר ברוב קולות מול דניאל אוסטר, ראש העיר היוצא והמועמד של מפא"י ב-10 בינואר 1951.

משנבחר ראש העירייה התייצבה כנגדו בתוקף האופוזיציה של מפא"י, שמנתה תשעה חברי מועצה. אך גם הקואליציה על שלושה עשר חבריה המורכבת שמונה מפלגות ורסיסי מפלגות לא גרמה לו הרבה נחת. לאחר שנתיים וחצי של עבודה ועקב מצבו הבריאותי התפטר מתפקידו ב-17 באוגוסט 1952. ועדת חקירה ממשלתית לענייני עיריית ירושלים, בראשותו של השופט העליון ש"ז חשין, בדו"ח שלה קובעת:

בציבור רווחה הדעה, כי מר שרגאי התפטר מראשות העיר בגלל מצב בריאותו הלקוי. דעה זו נכונה היא. אך מתוך העדויות שהובאו לפנינו הוברר לנו ללא צל של ספק, כי הוא חלה בעבודתו עקב המלחמה הבלתי פוסקת שהתנהלה בין כתלי העיריה.

שרגאי כתב במשך שנות חייו כתשעים ספרים וקבצים ואלפי מאמרים; ולאורם חונכו וגדלו אלפי חניכי תנועות הנוער הדתיות בישראל ומחוצה לה. החל מ"השומר הדתי", "ברית חלוצים דתיים" וכלה ב"בני עקיבא" ו"הפועל המזרחי". הוא אשר טבע באחד ממאמריו את הסיסמה: "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה", סיסמה שהתוותה את דרכם של חניכי "בני עקיבא" ברחבי הארץ.

בין ספריו:

• תחומים הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ב
• חזון והגשמה הוצאת מוסד הרב קוק, תשט"ז
• תהליכי התמורה והגאולה הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ט
• שעה ונצח הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ך
• במאבק על היהדות (ביידיש) הוצאת לעצטע נייעס, תש"ך
• פעמי גאולה הוצאת הסוכנות היהודית, מחלקת העלייה, תשכ"ו
• זמנים - שבתות ומועדים [תכנם ודמותם], הוצאת זמנים, תשכ"ט
• בנתיבי חסידות איזביצא ראדזין שני חלקים
• במעייני חסידות איזביצא ראדזין
• בסוגיות הדור הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ל
• בהיכל איזביצה לובלין (משנת רבי מרדכי יוסף מאיזביצא בעל "מי השילוח" בכתבי רבי צדוק הכהן ורבי יהודה לייב איגר מלובלין), בשיתוף עם אברהם ביק הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשל"ז
• ספר הציונות הדתית, עיונים מאמרים רשימות תעודות בעריכת יצחק רפאל וש.ז. שרגאי הוצ' מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ז
• עליית יהודים דתיים למדינת ישראל, ירושלים: הסוכנות היהודית לארץ ישראל - מחלקת העלייה, תשי"ח 1958.
• היהדות ההיסטורית : ייחודם של עם ישראל וארצו. ירושלים: [הוצאה עצמית], תשנ"א.

• מרדכי אליאב, יצחק רפאל (עורכים), ספר שרגאי: פרקים בחקר הציונות הדתית והעלייה לארץ ישראל (אות הוקרה לש.ז. שרגאי בהגיעו לגבורות), ירושלים: מוסד הרב קוק (מפרסומי המכון לציונות דתית על שם הרב י"ל הכהן מימון), תשמ"ב 1981.
  • ש. דניאל, 'מסכת-חייו של רבי שלמה-זלמן שרגאי', 280-323.
  • יצחק גולדשלג, 'רבי שלמה זלמן שרגאי: משנתו הציונית-הדתית ויצירתו הספרותית', עמ' 324-331 (עמ' 327-331: רשימת כתביו של שלמה זלמן שרגאי).
• משה הלינגר, 'מסורת ומודרנה במשנת "תורה ועבודה": אוניברסליזם נוסח משה אונא לעומת פרטיקולריזם נוסח שלמה זלמן שרגאי', בתוך: אליעזר דון-יחיא, בין מסורת לחידוש: מחקרים ביהדות, ציונות ומדינת ישראל: ספר זיכרון ליהושע קניאל, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ה, עמ' 117–145. (גרסה אנגלית הופיעה בתוך Review of Rabbinic Judaism 11,1, 2008)
• דב שוורץ, "ואף על פי כן סוב תסוב הגאולה": הגיגיו של שלמה זלמן שרגאי לנוכח השואה כביטוי של תודעה ציונית דתית', בתוך: דינה פורת (עורכת), שואה ממרחק תבוא: אישים ביישוב הארץ-ישראלי ויחסם לנאציזם ולשואה, 1933–1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשס"ט, עמ' 164–180.
• מנחם ברש-רועי, בסודם של "יקירי-ירושלים": מעשים, חוויות, זכרונות, ירושלים: ר. מס בשיתוף עיריית ירושלים – המחלקה לתרבות, תש"מ–תשנ"ה 1995, "שלמה זלמן שרגאי", כרך ה, עמ' 128 ואילך.

• שלמה זלמן שרגאי, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
• רשימת הפרסומים של שלמה זלמן שרגאי, בקטלוג הספרייה הלאומית
• רשימת המאמרים של שלמה זלמן שרגאי באתר רמב"י
• דוד תדהר (עורך), "שלמה זלמן שרגאי (פייבלוביץ)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1796
• ד. דיוקנאי, ראשים בישראל: שלמה זלמן שרגאי, או: הנצח – זו ירושלים... המסוּכסכת, מעריב, 9 במאי 1952, המשך
• שרגאי, כזקן הצירים בקונגרס הציוני, מברך את שמחה דיניץ, עם היכנסו לתפקיד יו"ר ההנהלה הציונית. "מעריב", 14 בדצמבר 1987

מפרי עטו:

• שלמה זלמן שרגאי (1899-1995), דף שער בספרייה הלאומית
• לחידוש פני הציונות, דבר, 29 בדצמבר 1964, המשך
• שלמה זלמן שרגאי, שאלות ותשובות בעניני כשרות ושבת מאת חייל בצבא־רוסיה, ירחון סיני קב, עמ' צ', ניסן–אייר תשמ"ח, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)

ירושלים ראשי עיריית ירושלים (החל מ-1878)
האימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית	יוסף אל-ח'אלידי (1878–1879) • סלים אל-חוסייני (1882–1897) • פיידי אל-עלמי (1906–1909) • חוסיין אל-חוסייני (1909–1917)
המנדט הבריטי המנדט הבריטי	עארף א-דג'אני (1917–1918) • מוסא כאזם אל-חוסייני (1918–1920) • ראע'ב נשאשיבי (1920–1934) • חוסיין אל-ח'אלידי (1934–1937) • דניאל אוסטר (1937–1938) • מוסטפא אל-ח'אלידי (1938–1944) • דניאל אוסטר (1944–1945) • ועדה מנדטורית (1945–1949)
ירדן ראשי העיר המזרחית	אנואר אל-ח'טיב (1948–1950) • עארף אל-עארף (1950–1951) • חנא עטאללה (1951–1952) • עומר וואעארי (1952–1955) • ועדה עירונית (1955–1957) • רוחי אל-ח'טיב (1957–1967)
ישראל ראשי העיר המערבית	דניאל אוסטר (1949–1950) • שלמה זלמן שרגאי (1951–1952) • יצחק קריב (1952–1955) • גרשון אגרון (1955–1959) • מרדכי איש-שלום (1959–1965) • טדי קולק (1965–1967)
ישראל ראשי עיריית ירושלים המאוחדת	טדי קולק (1967–1993) • אהוד אולמרט (1993–2003) • אורי לופוליאנסקי (2003–2008) • ניר ברקת (2008–2018) • משה ליאון (2018 ואילך)