PROFILPELAJAR.COM

שכונת המוגרבים (בערבית: حارة المغاربة, חארת אל־מע'ארבּה, תרגום: שכונת יוצאי המגרב) הייתה שכונת מגורים בחלק הדרום־מזרחי של העיר העתיקה בירושלים, שנוסדה בשנת 1193 על ידי בנו של צלאח א־דין כהקדש למהגרים מהמגרב.^[1] גבולותיה היו הכותל המערבי במזרח, חומת העיר העתיקה בדרום, הרובע היהודי במערב והרובע המוסלמי בצפון. השכונה נהרסה בשנת 1967 בהוראת ממשלת ישראל, וכיום שוכנת במקומה רחבת הכותל המערבי.

היסטוריה

יסוד השכונה

עוד בראשית ימי הביניים ביקרו בארץ ישראל עולי רגל מוסלמים מהמגרב.^[2] ההיסטוריון והגאוגרף מוג'יר א-דין ציין כי השכונה נוסדה בשנת 1193 על ידי בנו של צלאח א-דין, אל-אפדל איבן צלאח א-דין (אנ'), כהקדש (ווקף) עבור יוצאי המגרב. הוא ייסד שם מדרסה שנקראה "אל־אפדליה" על שמו,^[3] ועם השנים היא הפכה למסגד שייח' עיד, על שמו של אחד ממנהיגי העדה המוגרבית בן המאה ה־17. שייח' עיד נקבר בתוך המסגד, וזה הפך למוקד עלייה לרגל, בעיקר סופים. בחפירות שנערכו במקום בראשית המאה ה־21 זוהו שרידיו של השייח'. במאה ה־12 הרחיבו תורמים מוגרבים את הרובע. ב־1303 הוקמה בשבילם אכסניה מיוחדת שנקראה על שם אבו מידיאן הקדוש.^[2] באותה שנה הוקמה בו גם הזאווייה המסמודית על ידי תורם מסמודי. ב־1320 הוקמה במקום זאווייה נוספת על ידי נכדו של המלומד הסופי שעיב אבו מדין. בשכונה התגוררו צאצאי המורים שגורשו מספרד ב־1609, וזכו בזכויות מיוחדות תמורת השמירה על הר הבית ומסגדיו.^[4]

הניסיון לרכישת השכונה בידי הברון רוטשילד

בשנת 1887 (ה'תרמ"ז) ניסה הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד לקנות את בתי השכונה ולתת לתושבי השכונה בתים טובים יותר תמורתם במקום אחר. מטרת הברון הייתה לאפשר ליהודים להתפלל בכותל בצורה נאותה. מושל העיר קיבל ברצון את ההצעה שכן היא תרמה גם לרווחת תושבי השכונה, ולהקטנת הצפיפות בעיר העתיקה. עורך עיתון "הצבי" כתב כי

"כבוד פחת עירנו הואיל לקבל ברצון את בקשת נסים בכר בשם השר אדמונד די רוטשילד, אודות המקום לפני הכותל המערבי. להעניים המושלמים הערביים יבנו על חשבון השר בתים לשבתם, והמקום יפנה ויהיה פתוח ונקי כיאות למקום קדוש ונורא זה."

תיאור מפורט יותר מופיע בספרו של א.מ. לונץ:

"הברון אדמונד די רוטשילד, ביקש לקנות את כל בתי השכונה הגובלים את המקום הזה, שהם קודש למוסלמי המערב, ולהרוס עד היסוד ולעשות במקום מישור ישר ונחמד, ולהקיפו בגדר של אבנים שיהיה הקדש לעדת היהודים. הבניינים והקרקע עלו בערך 74,000 פרנק שכל אחת מ־37 החצרות המקיפות את הכותל נאמדו בסך הכל 20,000 פרנק לערך. הפחה הבין את הטובה הגדולה שיביא דבר זה למצב הבריאות בעיר בכלל, ולתושבי השכונה הזאת בפרט, ומשום כך היה כבר מוכן להשיג הסכם על כך מטעם כתב מלכות מיוחד. אולם הרעיון לא יצא לפועל משום מה."^[5]

למרות תמיכת הפשה המהלך נכשל, ונסים בכר הסביר את הדבר באיומים כי רכישת השטח בידי יהודים תוביל לפרעות מצד הערבים.^[6] בכר העיד בכתבה בעיתון "הדאר" בשנת 1928, כי תושבי השכונה נהגו להפריע למתפללים היהודים בכותל המערבי, ולהשליך אשפה לסמטה שלידו:

"הערבים היו צרים לישראל ומחללים יום יום את מקומנו הקדוש בהשליכם לשם אשפה ולפעמים גם צואה. אנחנו היינו מחויבים יום יום לנקות את החצר בשביל קדושת המקום."^[6]

השופט גד פרומקין סיפר בספרו "דרך שופט בירושלים" על המצב בסמטת הכותל בשנות ה-20: "כל יהודי שנזדמן בחייו לבקר במקום קדוש זה... בוודאי שנצבט לבו מחמת עלבון למקום, מפני ריחות החלאה והזוהמה שסביבו ומפני דלותם המנוולת של ילדי השכונה והוריהם. ומשהגעת לכותל - רבים הביזיון והסבל בשעה שאתה שופך לבך בתפילה ובתחנונים. שכן שימשה רחבה זו מקום מעבר לגרי הבתים, שלא נמנעו מלהעביר את חמוריהם גם בימי חג ומועד בשעה שאלפי יהודים נאספים לשם ועומדים צפופים בשעת תפילה".^[7]

ערב פרעות תרפ"ט 1929

ב־15 באוגוסט 1929, ט' באב, נערכה תהלוכה גדולה של נוער בית"ר ליד הכותל המערבי שנועדה למחות נגד שגרת ההתנכלויות של מוסלמים למתפללים היהודים ולהפגין ריבונות יהודית במקום. באותו יום, במוצאי הצום, התראיין הרב קוק לעיתון דואר היום (הראיון התפרסם רק ביום ראשון, 18 באוגוסט) וקרא לפנות את שכונת המוגרבים:

"אי אפשר שהמצב של המקום הקדוש הזה... יימשך לאין קץ בצורה של עלבון כזה. אי אפשר שהמקום הקדוש יהיה מוקף תמיד חצרות וסמטאות כל כך מלוכלכות ומכוערות, המשמשות קן לכל זוהמה ומחלה... מטרתנו, כאמור, היא לפנות את כל החצרות המנוולות... כיכר עלוב זה שלפני הכותל המערבי מוכרח לההפך בקרוב ליפה נוף... עם ישראל צריך לעמוד על דרישה זו בכל הכובד המוסרי והמשפטי. כל זמן שהמצב העלוב הנוכחי לא יתוקן, תהיינה תסיסות, המוכרחות לבוא לעיתים קרובות."

גם בהזדמנויות נוספות הדגיש הרב שהדרישה היהודית היא להרחיב את רחבת התפילה שליד הכותל וציפה שהמהלך יבוצע על ידי הממשלה, תוך פיצוי התושבים.^[8]

הריסת השכונה לאחר מלחמת ששת הימים

בערב 10 ביוני 1967, שלושה ימים לאחר שכבש צה"ל את העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, נאמר ל־650 תושבי שכונת המוגרבים לפנות את בתיהם תוך מספר שעות, וכי יינתנו להם בתים חלופיים. לבקשתם עוכב הפינוי עד שהתושבים סיימו לפנות את חפציהם מהבתים.^[9] רק תושבים מעטים סירבו.^[10] לאחר מכן פינו 15 קבלנים אזרחיים מירושלים את השטח והרסו את 135 בתי השכונה,^[9] כולל מסגד^[3] וזאווייה. במהלך העבודות נמצאה אישה גוססת ללא סימני פגיעה, והניסיונות להצילה נכשלו.

יוזם המהלך היה ראש העיר טדי קולק, והוא עשה כן בהמלצת דוד בן-גוריון שסייר איתו בכותל למחרת כיבוש העיר העתיקה. שר המשפטים יעקב שמשון שפירא תמך אף הוא במהלך. ממשלת ישראל הודיעה כי השכונה נהרסה בשל כך שתחת השלטון הירדני היא הפכה לשכונת עוני, והמהירות שבה התבצעה ההריסה נומקה ברבבות המבקרים היהודים שהיו צפויים לפקוד את הכותל המערבי בפרוס חג השבועות תשכ"ז, בפעם הראשונה זה 19 שנה. עשרה חודשים לאחר ההריסה, ב־18 באפריל 1968, הפקיע משרד האוצר את קרקעות השכונה לשימוש הציבור, יחד עם הרובע היהודי כולו, והציע 200 דינר ירדני לכל משפחה שפונתה מהשכונה. מהשכונה נותר שריד בודד בדמות "גשר המוגרבים" המוביל מרחבת הכותל לשער המוגרבים.

לקריאה נוספת

יעקב יניב, "שכונת המוגרבים שליד הכותל המערבי", אריאל, (עורך: אלי שילר), 180–181, תשס"ז, 114–120.

קישורים חיצוניים

שמואל בהט, "השכונה שעמדה לפני כותלנו – הריסת שכונת המוגרבים ליד הכותל המערבי", עת־מול 250, ניסן תשע"ז אפריל 2017, עמ' 1–4
שמואל בהט, "מדוע נהרסה שכונת המוגרבים שליד הכותל", מחקרי יהודה ושומרון, קובץ כ"ו מספר 1, תשע"ז, עמ' 121
ניר חסון, שכונת המוגרבים שנהרסה עבור רחבת הכותל, זוכה לתקומה דיגיטלית, באתר הארץ, 17 ביוני 2023

הערות שוליים

^ מקור מהערך באנגלית – F. E. Peters (1984). Jerusalem. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. pp. 357–359, 394–396. "one of the best documented endowments, one that embraced the entire quarter of Western muslims or Maghrebis"
^ ¹ ² יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 99-98.
^ ¹ ² ניר חסון, עדות נדירה חשפה מסגד עתיק שנהרס ב־67', באתר הארץ, 15 ביוני 2012
^ יהושע בן־אריה, עיר בראי תקופה, א, עמ' 162, 188.
^ א.מ. לונץ "ירושלים" כרך עשירי
^ ¹ ² נסים בכר בריאיון לשבועון "הדאר" בה'תרפ"ח
^ אביבה חלמיש, ירושלים בתקופת המנדט הבריטי (יחידה 10 בקורס ירושלים לדורותיה), האוניברסיטה הפתוחה, תשפ"א–2020, עמ' 103.
^ הלל כהן, תרפ"ט, המאורעות: לוח זמנים מקוצר, עמ' 17; פרק שני, עמ' 125–128.
^ ¹ ² תום שגב, 1967 – והארץ שינתה את פניה, עמוד 422
^ תום שגב, 1967 – והארץ שינתה את פניה, עמוד 423