לשיטתו של בן-אריה, "במאה ה-19 צמחה ירושלים ועלתה בזכות הגורמים שהיו פעילים בה באותה תקופה - הכנסיות הנוצריות, המעצמות האירופיות והיישוב היהודי הקרוי 'הישן'".[1] התנועה הציונית, שראתה את ירושלים כבירת הישות היהודית הריבונית העתידית שתקום בארץ ישראל, כמדינה עצמאית, חפצה בהתחזקות האוכלוסייה היהודית בעיר ובבניין מוסדות מרכזיים, אולם מעטים היו האמצעים שבידה לממש זאת. והעיר, ובכללה היישוב היהודי שהיווה רוב בשלהי המאה ה-19, התפתחה והתרחבה מכוח מערך מגוון של תפיסות עולם ואמונות, מעורבות באינטרסים כלכליים ופוליטיים רבים ואף מנוגדים, שהיו מנת חלקם של תושבי העיר, כמו גם של רבים ברחבי תבל, וכולם השפיעו אם ברב אם במעט על התפתחותה.
"מראה העיר העתיקה, קיום תושביה, אספקת מימיה ותנאי התברואה", כולל סקירה ודיון על מבנה העיר בשנות התקופה: הרחובות, אספקת המים והתברואה, ועל התרבות והכלכלה בעיר: המסחר, המלאכה, וכן דיון על תגובתו של בנימין זאב הרצל למראה העיר כאשר ביקר בה ב-1898, וחזונו על מראיה וניהולה.
פרק שני
"השלטון העות'מאני, האוכלוסייה המוסלמית, הר-הבית והרובע המוסלמי", כולל סקירה של התנהלות השלטונות העות'מאניים בעיר, ועל אורח החיים של האוכלוסייה המוסלמית. בן-אריה מפרט בפרק זה את מצבם של אזורים קדושים לדתות המונותיאסטיות במיוחד, ומקומם בהקשר הכולל של עיר קדושה, כגון הר הבית, ויה דולורוזה, כנסיותומנזרים.
פרק שלישי
"העדות הנוצריות, הרובע הנוצרי והרובע הארמני", עוסק ברובע הנוצרי והרובע הארמני ובאורח החיים והפעילות של שלל העדות הנוצריות בעיר שכללה, החזקת מוסדות דת ואירוח עולי רגל רבים. העדות הנוצריות העיקריות בעיר והמתוארות בספרו של בן-אריה הן: העדה היוונית-האורתודוקסית, העדה הלטינית; העדות "המזרחיות": הסורית, הארמנית, הקופטית והאתיופית; והקהילות הפרוטסטנטיות, שפעיליהן כללו דוברי גרמנית ואנגלית לארצותיהם.
פרק רביעי
"הקהילה היהודית והרובע היהודי עד ליציאה אל מחוץ לחומות", מתאר את היישוב היהודי בירושלים עד ליציאה מהחומות, בסביבות 1870. בן-אריה מסביר שהתפצלות הקהילות לעדות וכוללים, הייתה פועל יוצא מהגידול באוכלוסייה היהודית והתחזקותה המשפטית והכלכלית היחסית. ומתאר, בצדן של הקהילות היהודיות, את הקהילה הקראית הקטנה.
פרק חמישי
"היישוב היהודי בעיר העתיקה בסוף תקופת השלטון העות'מאני (1914-1870)", עוסק בהתעצמות החברה היהודית בירושלים, התארגנות העדות השונות, הקמת מוסדות חינוך, כגון ישיבת עץ חיים, את התמורות ביישוב היהודי בירושלים שבין החומות: הצפיפות במעונות ברובע היהודי, ההתפשטות אל רבעים סמוכים והיציאה מחוץ לחומות אל השכונות החדשות.
"נוף ירושלים שמחוץ לחומות לפני תחילת הבנייה החדשה: האתרים ההיסטוריים, בתי הקברות, הכפרים הערביים, הצמחייה והחקלאות", מתאר את מצבם את אתרים היסטוריים כגון הר ציון, מנזר המצלבה וקברי המלכים, וכן גם את החקלאות, בתי הקברות והכפרים הערבים, בירושלים ובסביבתה.
פרק שני
"ראשית צמיחתה של ירושלים החדשה: מפעלי הבנייה הראשונים, התפתחות הדרכים, השכונות היהודיות החלוציות והעיר בכללותה עד 1882", בפרק זה השתמש בן-אריה במקורות רבים ובמחקר העדכני בתארו את מפעלי הבנייה הראשונים בעיר: סלילת דרכים והשכונות הראשונות שמחוץ לחומות שהקימו יהודים ושאינם יהודים, כגון כרם אברהם, משכנות שאננים ומגרש הרוסים, נחלת שבעה, מאה שערים. ומראה כיצד השפיעו המעצמות הזרות על תאוצת הבנייה בירושלים ועל איכותה, ממחצית המאה ה-19.
פרק שלישי
"בנייתה של ירושלים שמחוץ לחומות: השכונות ומוסדות הציבור", עוסק בבנייה היהודית במערב ירושלים משנות השמונים של המאה ה-19. בתקופה זו ניזומו ונבנו מספר שכונות, כגון מזכרת משה, בית ישראל ו"נחלת ציון", והתפתחו השכונות הוותיקות. במפנה המאות ה-19 - ה-20, הוקמו שכונות רבות, כגון זיכרון משה, שערי חסד וגבעת שאול. פריצתה של מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914, מנעה את מימושן של תוכניות בנייה של שכונות נוספות, כגון תלפיות.
פרק רביעי
"התפתחותה של ירושלים הלא-יהודית מחוץ לחומות עד למלחמת העולם הראשונה", עוסק בהקמת שלל השכונות ופעלי הבנייה הלא-יהודיים בעיר, שבהם עסקו אזרחים ומנהיגים פוליטיים מבריטניה, ארצות הברית, שוודיה, גרמניה, צרפת ואיטליה. הבנייה הרוסית הרחבה בעיר, בטאה את האינטרסים הפוליטיים של רוסיה הצארית במזרח התיכון, אך גם רגשות דתיים של המוני הצליינים הרוסים שפקדו את העיר.
פרק חמישי
"ההתפתחות הכלכלית והתרבותית של ירושלים החדשה", כללה מודרניזציה שהובאה מן המערב אל הארץ הקדושה: שכלול הדרכים ואמצעי התובלה, פיתוח הדואר והבנקאות, והתרחבות מערך התיירות ואפשרויות האיכסון בעיר.
