ערך מחפש מקורות
	רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

	יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

שִׂינְג אִי צ'וּאַן

בסינית: 形意拳
באנגלית בתרגום פין-יין:
Xíng Yì Quán
באנגלית בתרגום וויד גיילס:
Hsing I Ch'üan

המורה המפורסם סוּן לוּ-טַאנְג בעמידת סַאן טִי שְה; או "מנח שלושת הגופים".
ארץ מקור	הרפובליקה העממית של סין  סין, מחוז שַאנשִׂי.
מייסד	על-פי המסורת או האגדה המייסד הוא המצביא יוּאֶה פֵיי. האב הקדמון המתועד הראשון של השיטה הוא ג'י לוֹנג-פנג, שנודע גם כג'י ג'י-קה.
סגנון	חבטה/הכאה, שימוש בחנית. במהלך הזמן נוספו טכניקות רבות הכוללות הטלות ובריחים.
התפתחה מ	שִׂין אִי לִיוּ חֶה צ'וּאַן - אגרוף [בהשאלה שיטת הלחימה] שש האחדויות של הלב והכוונה.
ספורט אולימפי	לא

שִׂינְג אִי צ'וּאַן או שינג אי (בסינית: 形意拳, בפין-יין: Xingyiquan או Xingyi, בויד-גיילס: Hsing I Ch'üan או Hsing I) היא אמנות לחימה סינית, אחת משלושת הסגנונות המכונים "המשפחה הפנימית" לצד בָּא-גוּאָה גַ'אנְג וטָאי-גִ'י צ'וּאַן. פירוש הסימנית 形 הוא: "צורה/תבנית/דמות/מראה חיצוני". פירוש הסימנית 意 הוא: "כוונה/רעיון/תשומת לב". פירוש הסימנית 拳 הוא אגרוף או טכניקת לחימה. כלומר, שיטת הלחימה של הדמות והרעיון או הצורה והכוונה. השם, המעיד על קשר בין המראה החיצוני לתחושה הפנימית, מעיד על החשיבות של שילוב הרכיבים התודעתיים בתנועת הגוף. דגש זה בשם, שניכר אף ביישומי הלחימה של שיטה זו, ממחיש את הקשר הבל-יינתק שבין החיצוני לפנימי במהלך כל שלבי הלימוד והתרגול.

מקורות השִׂינְג אִי המדויקים אינם ידועים. המסורת הסינית מייחסת את המצאת השיטה (כמו גם את המצאת סגנון טפרי העיט) למצביא הפטריוט יוּאֶה פיי (1103-1141) משושלת סוֹנג הדרומית. למרות שזו דמות היסטורית אמיתית אין שום ראיות שתצבענה על הקשר שבין המצביא לאמנויות הלחימה המתוארות. הסגנון נקרא תחילה "שׂין אי ליוֹ חה צ'וּאן" - שיטת הלחימה של שש ההרמוניות של הלב והכוונה. כיום סגנון זה עדיין קיים בקרב המיעוט המוסלמי (בני חואי) וגם בקרב "חמולת" דאי, בסין העממית. המונח "שש הרמוניות" מתייחס לשלוש ההרמוניות הפנימיות (הלב/תשוקה בהרמוניה עם הכוונה; הכוונה בהרמוניה עם הצ'י; הצ'י בהרמוניה עם הכוח) ולשלוש ההרמוניות החיצוניות (הכתפיים עם המותניים; המרפקים עם הברכיים; כפות הידיים עם כפות הרגליים). בהתאם לתפיסה זו המתרגל עובר תהליכי התאמה וכוונון עדינים, הכוללים תהליכים פנימיים הממצים ממנו את המקסימום ומביאים אותו למצב של גוף מאוחד, חזק ויציב.

המקורות ההיסטוריים האמינים הראשונים מספרים על ג'י לונג-פנג (ג'י ג'י-קה) ממחוז שַאנשִׂי, שנודע בכינוי "החנית השמימית", ולימד את אמנות הלחימה "שִׂין אִי לִיוּ חֶה". ג'י חי בסוף שושלת מינג (1600). בכתבים הקלאסיים הוא מצוטט כמי שאמר "בעתות מלחמה הגנתי על מעצמי בהצלחה רבה בעזרת חנית. עתה, כשכולם מפורקים מנשקם, איך אגן על עצמי מפני עימותים לא צפויים?". גם את התשובה לשאלה רטורית זו מספק ג'י ומתייחס לאמנות הלחימה ביד ריקה שבה התמחה בשם "ליוֹ חה" - שש ההרמוניות.

האגדה העממית המקובלת גורסת כי האמנות הגיעה כאמור מן הגנרל הסיני המפורסם יואה פיי. עם זאת, אין שום הוכחה לאגדה הזו, וישנן עוד מספר אמנויות לחימה שנטען כי נוצרו או הועברו על ידי יואה פיי.

רוב השינג-אי שהגיע למערב במהלך המאה ה-20 נלמד והועבר הלאה על ידי מערביים ששהו תקופות בטאיוואן. זאת משום שלאורך מרבית המאה ה-20, סין העממית הייתה סגורה לזרים. בין המורים הראשונים היו גַ'אנְג ג'וּן-פֶנְג ו-וַאנְג שוּ-גִ'ין. מעניין לציין ששני המורים הללו שהביאו עימם לטאיוואן את אמנויות הלחימה המכונות "פנימיות" היו חברים בארגון הדתי אִי גוּאַן דָאוֹ. כתובים שונים רואים באִי גוּאַן דָאוֹ תנועה דתית, אולם רבים מהחברים בתנועה התייחסו אליה יותר כאל פילוסופיה מאשר כאל דת. אִי גוּאַן פירושו אחיד, שאין לערערו. דָאוֹ פירושו הדרך.

לג'י לוֹנג-פנג היו שני תלמידים מפורסמים: צאוֹ ג'י-ווּ ממחוז חבּיי ומא שׂוּאה-לי ממחוז חנאן. בנקודה זו בהיסטוריה התפצלה השׂין-אי, או כפי שנודע אחר כך - השׂינג-אי, לשלושה זרמים קרובים אך שונים זה מזה: הסגנון של שׂאנשי, הסגנון של חנאן והסגנון של חבּיי - בהתאם לאזורים השונים בהם לימד ג'י תלמידים, בתקופות שונות בחייו. לאחר שלמד כתריסר שנים עם ג'י לוֹנג-פנג, הגיש צאוֹ ג'י-ווּ את מועמדותו למבחנים הצבאיים הקיסריים, התקבל והגיע למקום הראשון בדרגה העליונה. באותה תקופה התקיימו המבחנים הצבאיים בנפרד מהמבחנים האזרחיים, ודרגה זו, מעבר לכבוד העצום שהקנתה לבעליה אפשרה לו אף לתפוס מקום בהיררכיה הצבאית של סין הקיסרית. עם עלייתו ופרסומו של צאוֹ עלתה קרנה של אמנות הלחימה בה עסק והתפרסמה בכל צפון סין. תלמידים רבים נהרו ללמוד עם צאוֹ את האמנות, אך מבין כולם, המפורסמים ביותר היו האחים דאי לוֹנג-בּאנג ודאי לין-בּאנג. האחים ידועים גם בשל פיתוחה המעשי והתאורטי של השיטה, וגם בשל תלמידם המפורסם, מי שהיה אולי הלוחם הבולט של השיטה בכל הזמנים, לי לואו-ננג. הסיפורים על לי לואוֹ-ננג מרובים וכולם מדברים בשבחו. הוא למד עם מורים שונים, ביניהם האחים דאי, נדד כשומר ראש ולימד במחוזות שונים של צפון סין. אחד מתלמידיו במחוז חבּיי, גוּאוֹ יוּן-שן, נודע ביותר בזכות תנועת "אגרוף מרסק" (בּנג צ'וּאן, אחד מחמשת האגרופים בשיטה), ובכינוי "יד המחץ השמימית".

להלן תרשים המדגים את השושלות של שׂינג-אי צ'וּאן עד לימינו אנו. על הקורא לשים לב שמורים רבים נוספים קיימים בשושלות האמורות, אך מסיבות טכניות לא היה ניתן לכלול את כולם. בתרשים מופיעים בדורות הקדומים יותר המורים אשר השפעתם הייתה הגדולה ביותר על התפתחות ותפוצת האמנות, ובדורות האחרונים מורים ישראלים או כאלה המוכרים לקהילת אמני הלחימה הישראליים.

כיום נהוג לחלק את אמנות השׂינג-אי לשני סגנונות עיקריים: סגנון עשר החיות וסגנון חמש הפאזות / מעברים. את סגנון חמש המעברים שבים ומחלקים לשני זרמים ראשיים: זרם חבּיי וזרם שׂאנשי. סגנון עשר החיות הוא הקרוב ביותר כנראה לסגנון השׂינג-אי המקורי, או כפי שכונה "שׂין אי ליוֹ חה צ'וּאן". עשר התנועות בסגנון זה נחלקות לפי רוח הלחימה והאסטרטגיה (להבדיל מחיקוי התנועה הפיזית) של בעלי החיים ומתורגלות בשני אופנים - תרגול בודד ותרגול של תבנית מחוברת של תנועות. התרגול הבודד נחלק אף הוא לתרגול העקרונות ולתרגול טכניקות (אגרופים, בעיטות, הפלות וכו') על-פי אותו עיקרון. החיות בשיטה הן דרקון, טיגריס, קוף, סוס, תרנגול, נץ, נחש, דוב, עיט וסנונית.

עקרונות התרגול הבסיסיים הם זהים בין הזרמים, וסובבים סביב 24 כללים קבועים (שמונה שלשות של חוקים). כמו כן, כל הזרמים מתבססים על שימוש בכוונה (yi, 意) על מנת להחזיק ולהניע את מבנה הגוף החיצוני (הצורה, xing, 形) באופן אופטימלי.

התרגול הבסיסי בזרם חבּיי הוא עמידות העמוד (ג'אן ג'וּאנג), כאשר "מנח שלושת הגופים" - סַאן טִי שְה הוא הבסיסי והחשוב מכולם. עמידה זו היא השער לדרך, השורש והגרעין של האמנות, מקור כל המיומנויות. כמעט כל זרם של שִֹינְג-אִי בצפון סין מתרגל עמידת זו, המשרטטת את הראש, הטורסו ופלג הגוף התחתון על גבי אותו מישור אנכי. מטרות התרגול בעמידה דוממת הן חיזוק הגוף, לימוד המבנה הנכון, הרגעת הנפש ושמירת המרכז. לאחר מכן מנח זה יהווה את השורש למכלול התנועות של חמשת המעברים [הפאזות]. בשנת 1915 פרסם סוּן לוּ-טַאנְג ספר מהפכני בשם "הלימוד של שיטת הצורה והכוונה", בו קישר למתווה אחד את עקרונות הקוסמולוגיה והתנועה. בהוצאה הראשונה, כשהיה בן ארבעים לערך, הצטלם בעמידת סַאן טִי כאשר אצבעות היד הקדמית מורות לפנים. הוא טען שהדבר טוב לצורכי לחימה, דהיינו "הקרנת הצ'י" החוצה. כשהיה בן שישים לערך, הצטלם מחדש, הפעם עם שורש כף היד כפוף והאצבעות פונות כלפי מעלה, וטען שהדבר טוב לטיפוח

תרגול עמידות העמוד מפתח את היכולת להניע את הגוף כיחידה אחת, לשפר את הקשר שבין כוונה ומבנה ואת היכולת לשחרר כח מתפרץ מכל כיוון, לכל כיוון ומכל טווח. הדגש בעמידות לא מושם על תרגול כוחני או סיבולתי של שרירים, אלא על שימוש בכוונה על מנת להניע את הגוף מבפנים באופן מתוחכם, אשר רובו מורגש וניתן לחישה על ידי המתרגל בלבד. אמן הלחימה שואה דיאן, תלמידו של לי צון-אי המפורסם, נהג לתאר תרגול בעמידות עמוד כתנועה איטית ביותר, כך שאף על פי שלצופה מהצד נראה כאילו המתרגל הוא סטאטי לחלוטין, למעשה קיימת תנועה מזערית הניתנת לגילוי רק על ידי מגע. עבור המתרגל המתחיל, עמידות העמוד חשובות במיוחד על-מנת לפתח את המבנה הגופני הייחודי לאמנות, וללמוד להשתמש בו באופן רפוי, אך בו-בעת מחובר היטב לקרקע ויציב.

לעמידות העמוד מתווסף תרגול "חמשת האגרופים" המבוסס על "חמש המעברים" של הקוסמולוגיה הסינית. תרגול זה מפתח את 5 הכוחות הבסיסים הנחוצים בזמן לחימה. חמשת האגרופים הם פי-צ'ואן, דזואן-צ'ואן, בנג-צ'ואן, פאו-צ'ואן והנג-צ'ואן. אף על פי שהתרגול נראה פשוט כלפי חוץ, למעשה טמונים בו פרטים רבים ואבחנות דקות ודרוש לימוד ואימון של שנים רבות כדי להגיע להבנה מלאה של התרגול ולניצול מלא של הפוטנציאל הגלום בו. בזמן תנועה יש להקפיד לשמור על 6 ההרמוניות. "חמשת האגרופים" נחשבים ללב השיטה, ומכניקת הגוף של מרבית התרגולים האחרים מבוססת עליהם באופן כזה או אחר.

בכל הסגנונות ובכל בתי הספר התרגול מתמקד בתרגול בודד (דאן ליאן) החוזר על עצמו פעמים רבות למשך זמן ממושך. רק בשלב מתקדם עוברים לתרגול תבניות מורכבות יותר. מתרגלי שׂינג-אי מגיעים מהר מאוד למצב שבו הגוף כולו נע כיחידה אחת ברגע נתון וממוקד אחד. השיטה מאופיינת במספר קטן יחסית של טכניקות בעיטה עם עדיפות לבעיטות נמוכות וקצרות. הטכניקות נושאות אופי של הכאה ומהלומות (Striking) והדגש על הפקת כוח מרבי דרך עיקרון השימוש בכוח גוף מלא. הטכניקות נחשבות לאגרסיביות יחסית והמתרגל יעדיף לעיתים לחדור דרך חזית היריב, תוך ניצול פרצה קטנה, במהלומה מנצחת. ככלל, תנועת לוחם שׂינג-אי תיראה קטנה מאוד, תוך ניצול זוויות תקיפה מדויקות וחיסכון מקסימלי באנרגיה. עם זאת, כפי שמשתמע מהשם, הלחימה והתנועות החיצוניות הן רק מפגן של מצב הכוונה והמיקוד הפנימי. העיקרון הבסיסי, החוזר בכל הסגנונות ובתי הספר הוא שהכוונה (אי) שולטת ומובילה את התנועה החיצונית (שׂינג) של הגוף.

לאחר לימוד ממושך ומעמיק של חמש המעברים ממשיך התלמיד ללימוד תריסר החיות, הנחשבות לצורות שונות או למפגנים שונים של אותן חמש תנועות/אנרגיות בסיסיות. כל "חיה" אמנם מתבססת על תנועה אחת מרכזית אך גם על אופי מסוים המתבטא בצורת קרב ובתנועה שונה. כל חיה מייצגת איכות מסוימת של תנועה. החיות כאמור הן: דרקון, טיגריס, קוף, סוס, טואו (צב/רץ המים), תרנגול, נץ, טאי (ציפור מיתולוגית), סנונית, נחש, עיט, ודוב. השאיפה הבסיסית היא ללמוד את כל תריסר החיות ולהתמחות בהן, אולם, לעיתים התלמיד יטמיע ויתמקד במספר מועט של חיות. הדבר נובע מהתאמה גופנית, וכתוצאה מכך מנטלית, בין אופי התנועה המיוחסת לחיה ובין יכולת המתרגל. בשינג-אי אין "מחקים את החיה" עצמה כבסגנונות אחרים, אלא את אסטרטגיית הלחימה של החיה, מאפייניה הנפשיים ועקרונות תנועה המזכירים את תנועתה בלבד.

בחלק מזרמי שינג-אי נוספו בדורות האחרונים "שמונה משפטי גונג" (בה דזה גונג, 八字功). מדובר בשמונה רצפי תנועות קצרים, אשר להם יישומים של מצבי קרב, אשר נועדו לפתח את הכוחות הבסיסיים של חמשת האגרופים בדרכים מקוריות אשר לא מצויות בתרגולים אחרים. צורתם ותרגולם של שמונת משפטי הגונג עשוי להשתנות בין זרמים שונים, אך אלה הם תמיד שמותיהם: ג'אן, יון, דינג, לינג, קואה, גואו, ג'יה, וטיאו. לעיתים תהיה לזרם מסוים שתי גרסאות של אותו משפט גונג - אחת המיועדת יותר לפיתוח מכניקת גוף, ואחת לתרגול לחימה פרקטית. כמו עם שאר התרגולים באמנות, גם לגבי שמונת משפטי הגונג מושם הדגש על תרגול בודד החוזר על עצמו. עם זאת, נהוג לתרגל את משפטי הגונג גם באמצעות סדרות ייעודיות.

ההתפתחות של שינג אי (מתוך שין אי ליו חה צ'ואן) הושפעה מאוד מלחימה בחנית. מדובר בחנית סינית ארוכה וגמישה, העשויה מעץ הנקרא "באי לה" (女楨, Ligustrum Lucidum) הגדל בסין. בלחימה נהוג היה השימוש בחניתות שאורכן 3.5 מטרים. בתרגול אורך החניתות יכול להגיע עד לחמישה מטרים. קיימות גם חניתות יותר קצרות ותרגולים ייעודיים עבורן. אף על-פי שבעת המודרנית אין עוד נלחמים בני אדם עם חניתות, תרגול החנית בשינג-אי עשוי לסייע רבות לאמן הלחימה להבין את המכניקה הייחודית של אמנות זו, ולפתח כוח רב שיסייע לו או לה בתרגול, וכן בשימוש באמנות במצבי מצוקה.

החנית היא הנשק "המקורי" היחיד בשינג אי המודרני (השינג אי החל מתקופתו של לי לואו-ננג). אולם, כלי נשק רבים נוספים הוספו ולומדו על ידי מורים לשינג-אי לאורך השנים. אותם מורים השתמשו במכניקת הגוף והאסטרטגיה של שינג-אי כדי להתאמן ולהילחם באמצעות אותם כלי נשק, ובאופן זה הכניסו את כלי הנשק הללו לזרמים שלהם, דוגמת חרב פיפיות ישרה (ג'יאן), חרב סינית מעוקלת (דאו) ועוד. נשק מפורסם שהיה בשימוש מורים לשינג-אי בעבר הוא זוג דוקרני מתכת דמויי עטים המכונים "עטי המלומד". עטים אלה נרתמים לאצבעו של אוחזם באמצעות חישוק מתכת קטן.

בישראל מלמדים את האמנות מספר מורים (את שיוכם של כל אחד מהמורים לשושלת ההיסטורית של שינג אי ניתן לראות בתרשים השושלת המצוי מעלה).

מדיה וקבצים בנושא שינג אי צ'ואן בוויקישיתוף

• מאמר שׂינג-אי צ'ואן - באתר של אבּי מוריה (הקישור אינו פעיל)
• שׂינג-אי צוּאן - באתר של בית הספר הישראלי לטאי צ'י (הקישור אינו פעיל)
• שׂינג-אי צוּאן- באתר של שיפו יונתן בלושטיין (הקישור אינו פעיל)
• שׂינג-אי צ'וּאן - באתר של ערן גורנר
• תרגום לעברית של הטקסטים הקלאסיים של שינג אי צ'ואן (הקישור אינו פעיל)
• פרקים מתורגמים מספר על שינג אי צ'ואן והדמויות ההיסטוריות הקשורות באמנות זו (אנגלית).