שיכוני המגורים בסגנון המודרניסטי בברלין הם שורה של שכונות דיור ציבורי גדולים שנבנו בין השנים 1913–1934 בשכונות ההיקפיות של ברלין. שיכונים אלו מהווים דוגמה בולטת של האדריכלות המודרנית והסגנון הבינלאומי, שהתעצב בשנים אלו במערב אירופה והשפיע השפעה מכרעת על אדריכלות במאה העשרים. שישה מהשיכונים הוכרזו בשנת 2008 כאתר מורשת עולמית.
האדריכלים העיקריים שהתוו את התכנון היו ברונו טאוט, אדריכל, מתכנן ותאורטיקן יליד קנינגסברג, ומרטין וגנר, אדריכל העיר ברלין. בין האדריכלים שהשתתפו בעיצוב הבתים ניתן למנות את ולטר גרופיוס, מנהל בית הספר באוהאוס ומהחשובים באדריכלי התקופה. תכנון השכונות המודרניסטי מושפע ממודל עיר הגנים - בנייה לא צפופה, שטחים פתוחים "טבעיים" גדולים וניסיון ליצור קהילה, אך ללא היצמדות לעקרונות של מפתח השיטה אבנעזר הווארד. המבנים עצמם אופייניים ברובם לסגנון הבינלאומי: פשטות צורנית; חזית נקיה מעיטורים וקישוטים; משחק הנפחים מתמקד באלמנטים השימושיים: החלונות, המרפסות וחדרי המדרגות. חומר הבניה העיקרי הוא בטון, שנחשב בתחילת התקופה לחידוש טכנולוגי. עם זאת, בניגוד לתפיסה הפוריסטית ששלטה באדריכלות המודרנית בין שתי מלחמות העולם והכתיבה שימוש כמעט בלעדי בצבע לבן או מונוכרומטי, תכנון השיכונים כלל שימוש עשיר בגוונים שונים, בהתאם לתפיסתו של האדריכל ברונו טאוט[1]. הפרויקטים נחשבים לדוגמה מרכזית ובולטת של האדריכלות המודרניסטית ושל הסגנון הבינלאומי.
מקבילה ישראלית דומה לפרויקטים ניתן למצוא במעונות עובדים שתכנן האדריכל אריה שרון בתל אביב.
