PROFILPELAJAR.COM

כנסיית הגואל
Heilandskirche
	החזית המערבית של הכנסייה
	החזית המערבית של הכנסייה
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1992, לפי קריטריונים 1, 2, 4
חלק מתוך	הארמונות והגנים בפוטסדאם-ברלין
מידע כללי
סוג	כנסייה
על שם	ישו
כתובת	Sacrow
מדינה	גרמניה
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1844
תאריך פתיחה רשמי	1844
אדריכל	לודוויג פרזיוס
סגנון אדריכלי	אדריכלות נאו-ביזנטית
קואורדינטות	52°25′29″N 13°05′47″E / 52.424638888889°N 13.096472222222°E
	אתר רשמי
	(למפת גרמניה רגילה) שטוטגרט מינכן ברלין קלן ברמן המבורג פרנקפורט הנובר דיסלדורף לייפציג דרזדן נירנברג קיל בון מגדבורג ארפורט רוסטוק מיינץ פרייבורג שוורין לוקס. הולנד בלגיה צרפת דנמרק צ'כיה פולין אוסטריה שווייץ הים הבלטי הים הצפוני כנסיית הגואל

כנסיית הגואל (בגרמנית: Heilandskirche, "היילנדסקירכה") שוכנת מדרום לכפר זאקרו (Sacrow), ששולב בשנת 1939 בפוטסדאם, בירת מדינת ברנדנבורג בגרמניה. היא מפורסמת בזכות אדריכלות התחייה הרומנסקית (אנ') האיטלקית שלה עם מגדל פעמונים נפרד ובמיקומה בנוף. היא נבנתה בשנת 1844. העיצוב התבסס על רישומים של פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה. הבניין תוכנן על ידי לודוויג פרזיוס, האדריכל החביב על המלך.

המבנה הוא חלק בקבוצה של אתרים היסטוריים אדריכליים, אמנותיים ותרבותיים מהמחצית הראשונה של המאה ה-19, המכונה "המכלול התרבותי של הארמונות והגנים בפוטסדאם-ברלין". קבוצה ראשונה של אתרים מהמכלול הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1990, ובשנת 1992 נוספו לו שני אתרים בכפר זאקרו, כנסיית הגואל וארמון ופארק זאקרו.

מבט על הכנסייה ומגדל הפעמונים מהגדה הנגדית

היסטוריה

כנסיית קדומות בזאקרו

מעט ידוע על הכנסייה הראשונה בזאקרו. הכנסייה הראשונה עמדה באמצע הכפר ונבנתה מסלעים. ככל הנראה היא קרסה במהלך מלחמת שלושים השנים (1618–1648). התיאור הכתוב הראשון נמצא בכרוניקה משנת 1661, כאשר כומר מפרבר פאהרלנד (Fahrland) הסמוך הפך לאחראי על הקהילה.

בשנת 1694 הוקמה באותו מקום כנסיית מבולי עץ מעל קשתות הקריפטה של הבניין הקודם. יוהאן אנדרס מוריץ (Johann Andres Moritz), הכומר מפאהרלנד בשנים 1774–1794, כתב ביומנו תיאור מפורט של החיים בכפר ושל הבעלים המשתנים של בית האחוזה שנבנה בשנת 1774. הסופר תאודור פונטנה שילב חלקים מרישומים אלה בספר המסע שלו "טיולים דרך מארק ברנדנבורג" (Wanderungen durch die Mark Brandenburg). כפי שצוטט על ידי פונטנה, הביע האב מוריץ בשנת 1790 את סלידתו מהטיפול בקהילה הנידחת. לאחר שנפטר האב מוריץ בשנת 1794 הועברה קהילת זאקרו לאחריות כנסיית ניקולס הקדוש בפוטסדאם. לאחר 1808 היא הוחזרה לפאהרלנד.

הכנסייה הקטנה מבולי העץ לא הייתה שמישה לאחר 1813 והיה הכרח להרוס אותה בשנת 1822 משום שהייתה בסכנת התמוטטות. הקהילה קבעה להיפגש בחדר תפילה בבית ליד האחוזה של זאקרו. מצב עניינים זה נמשך עד שבניית כנסיית הגואל הסתיימה בשנת 1844.

בניית הכנסייה הנוכחית

במשך מאות שנים החליפו הכפר זאקרו והאחוזה שלו ידיים פעמים רבות. באוקטובר 1840 רכש פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה, את האחוזה תמורת 60,000 טאלרים והוסיף אותה לאדמותיו בפוטסדאם כעבור חודש. זמן רב לפני הרכישה שרטט המלך בניין כנסייה לזאקרו. הבניין החדש התאים למפרצון, נמל בו דייגים על נהר ההאפל יכלו לחפש מחסה עם סירותיהם בעת סערות. עבור המלך, המיקום היה סמלי למדי: הוא ראה את הספינה כמגן נגד סופות החיים. חותמת הכנסייה רומזת על כך עם הכיתוב הלטיני שלה: "S. Ecclesiae sanctissimi Salvatoris in portu sacro" (כנסיית הגואל הקדוש ביותר בנמל הקדוש).

לודוויג פרזיוס, אדריכל החצר, הפך את רישומי המלך לתוכנית בניין ומינה את עמיתו, פרדיננד פון ארנים, כמנהל הבנייה. הכנסייה משתרעת עד המים ומעניקה רושם של ספינה ממשית שעוגנת ליד שפת האגם. תכנון זה עלה שליש מעלות הבנייה הכוללת בפועל של 45,234 טאלרים ו-27 גרוש כסף. אחוזת זאקרו שימשה כבית המגורים של הכומר של הכנסייה. הבנייה החלה בשנת 1841, וההקדשה החגיגית של הכנסייה התקיימה שלוש שנים מאוחר יותר ב-21 ביולי 1844.

החל משנת 1842 תכנן אדריכל הנוף פטר יוזף לנה את השטחים מסביב לכנסייה, המפרצון, פארק אחוזת זאקרו ובית שכור בסגנון איטלקי (1843–44) מאת פרזיוס בשם "לדוקטור פאוסטוס" (Zum Doctor Faustus), שניצב רחוק יותר מזרחה. בסגנון האופייני שלו תכנן לנה שבילי הליכה רחבים ונוף רחב אל הפארקים של גליניקה ובבלסברג, של הגן החדש והעיר פוטסדאם עצמה.

לאחר ההקדשה ב-21 ביולי 1844 הייתה קהילת זאקרו קהילה עצמאית במשך ארבע שנים בלבד, ואז היא הפכה לחלק מהקהילה של כנסיית השלום בסנסוסי, ואחרי 1859 היא סופחה לקהילת בורנשדט. השינוי הסופי חל בשנת 1870, כאשר קהילת כנסיית הגואל מוזגה עם הקהילות קליין-גליניקה (לימים חלק מנאובבלסברג) ומחוז שטולפה (Stolpe, כיום ברלין-ואנזה) וכנסיית פטרוס ופאולוס בניקולסקוי (St. Peter und Paul auf Nikolskoe), והקימו ביחד את הקהילה האוונגלית של נאובבלסברג.

ב-22 בדצמבר 1941 קראה הכנסייה האוונגליסטית הגרמנית (אנ') הרשמית בעלת האידאולוגית האנטישמית לפעולה הולמת על ידי כל גופי הכנסייה הפרוטסטנטים (La') בגרמניה כדי להוציא את כל מי שאינו בן הגזע הארי שנטבלו לנצרות מכל תחומי חיי הכנסייה הפרוטסטנטיים. קהילות רבות שנשלטו על ידי נוצרים מתנועת נוצרים גרמנים (אנ') יישמו מדיניות זו. עם זאת, הקהילה האוונגלית של נאובבלסברג הגישה מחאה שנחתמה על ידי בני הקהילה במחאה נגד הרחקת הפרוטסטנטים ממוצא יהודי.

ריקבון ושיקום מאז 1961

בניית חומת ברלין באוגוסט 1961 הובילה במהלך העשורים הבאים לנזקים כבדים לכנסיית הגואל. המחסום לאורך הגבול בין הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית לבין ברלין המערבית נבנה היישר בשטח נכסי הכנסייה ומגדל הפעמונים שימש כחלק מקיר המגן של הבטון. הכנסייה שכנה בין החומה לגבול. למרות הנסיבות הללו, עדיין התקיימו טקסי דת סדירים בכנסייה עד ערב חג המולד 1961. כעבור כמה ימים, טומא פנים הכנסייה, שעמד באזור שנשלט בקפדנות על ידי חיילי משמר הגבול של גרמניה המזרחית, כמעט בוודאות על ידי חיילים אלו. בדרך זו הפכה הכנסייה למקום שלא ניתן לערוך בו טקסי דת. רשות הגבולות יצרה אפוא סיבה לאטום לחלוטין את הכנסייה, על מנת למנוע כל בריחה בחלק זה של הגבול.

מחוץ להישג ידם של חברי הקהילה, הלכה הכנסייה התדרדרה משנה לשנה. בסוף שנות השבעים התברר מצד מערב ברלין של ההאפל כי הבניין נמצא בסכנה משמעותית. משטח הבדיל של הגג הפך מקוטע. על כמה מפינות הספינה גדלו צמחים. כמה אנשים במערב ברלין פתחו במסע לעצור את ריקבון הכנסייה.

חלק גדול מהקרדיט על ביצוע שימור הבניין מגיע לריכרד פון וייצזקר, באותה תקופה ראש עיריית ברלין. באמצעות משא ומתן ממושך עם גוף הכנסייה הפרוטסטנטי האחראי, הכנסייה האוונגליסטית בברלין-ברנדנבורג (Evangelische Kirche Berlin-Brandenburg) ועם רשויות גרמניה המזרחית, ובאמצעות ההבטחה לחלוק את העלויות, הוא קיבל את הסכמת המחלקה המזרח-גרמנית של הכנסייה הפרוטסטנטית של ברלין-ברנדנבורג לארגן את שיקום החלק החיצוני של הבניין. בתחילת העבודות בשנת 1984 נשמרו ואוחסנו פסליהם של שנים עשר השליחים. ריהוט עץ אחר, כמו שנים עשר הזיזים והגלריה, שהיו עדיין קיימים בתמונות שצולמו בשנת 1981, אבדו.

בנובמבר 1989 נפל מסך הברזל, ובערב חג המולד 1989 נערך שוב טקס דתי בכנסיית הגואל, לאחר כמעט שלושה עשורים. פנים הכנסייה היה עדיין חרב.

בשנת 1992, נוספו הכנסייה יחד עם הפארק ואחוזת זאקרו לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו כחלק מהאתר "הארמונות והגנים בפוטסדאם-ברלין".

הבניין שוחזר בהרחבה בשנים 1993–1995. המחקר המקדים החל בשנת 1990. האדריכלים שהוקצו לנושא שיתפו פעולה עם ועדת המונומנטים ורשות בניין הכנסיות. הם השתמשו ברישומים ישנים ובתמונות בשחור-לבן כדי לשחזר חלקי מבנה אבודים. עם זאת, הבסיסים לפסלוני השליחים מעוצבים באופן חופשי על בסיס המקורות ההיסטוריים מחוץ לגרמניה. הפסלונים הוצבו ללא ידיעה היכן הוצבו במקור.

שמונים דונם משטח הגן שתכנן לנה נהרסו כליל במהלך ביצור הגבול ופארק אחוזת זאקרו ניזוק על ידי בניית מוסכים ומלונות לכלבים, כמו גם ממשק הגבול האופייני להכשרת כלבי מכס. הפארק שוקם לאחר 1994.

בית הכומר פורק בשנת 1977. מכאן שקהילת זאקרו כיום היא חלק מקהילת פפינגשטגמיינדה (Pfingstgemeinde) הפרוטסטנטית בפוטסדאם. מאז שיקום הכנסייה זאקרו בשנת 1995, זהו אתר התפילה הקבוע שוב. נערכים שם גם קונצרטים קבועים.

תיאור המבנה

החלק החיצוני

כמו כנסיית השלום המאוחרת יותר בפארק סנסוסי, גם כנסיית הגואל השתמשה במבנים נוצריים קדומים, כמו גם בשווקים ובפורומים הרומיים, כהשראה לעיצוב הסופי. הבניין בסגנון הקדום-נוצרי היה עבור פרידריך ויליאם הרביעי זיכרון אדריכלי מהנצרות הקדומה, שקהילת המאמינים המאוחדת עוררה בו השראה. חלק מהסגנון הים תיכוני הזה היה הגג בעל השיפוע המתון, בניגוד לגגות התלולים הרבה יותר של כנסיות הכפר הגרמניות הרגילות.

בניין הכנסייה שגובהו מעל 9 מטר, אורכו 18 מטר ורוחבו 8 מטר, כולל האפסיס המזרחי שלו, מוקף בארקדה מקורה. מבחוץ הכנסייה יוצרת את הרושם החזותי של בזיליקה בת שלוש ספינות. מכיוון שהארקדה בולטת על רציף חצי מעגלי בנהר ההאפל, נראית הכנסייה לצופים מהנהר או בגדה הנגדית בוואנזה-ברלין כמו ספינה ישנה העוגנת ליד הגדה. כשמגדל הפעמונים נראה מרחוק כמו ארובה של אוניית קיטור מנהר המיסיסיפי, רושם המתחזק מההשתקפות של המבנה במים.

בעמודים המחורצים יש טבעת תימורה (אנ') (עיטור בצורת עלה תמר מסוגנן) של אבץ יצוק במקום כותרות. בכניסה הקדמית יש חריגה משורת העמודים האחידים בדמות שני עמודים רחבים של אבן חול. עליהם חקוקים פסוקים מהברית החדשה: הבשורה על פי יוחנן פסוקים 1–16 והאיגרת הראשונה אל הקורינתים פרק 13. האור נכנס אל פנים הכנסייה דרך החלון המקושת והעגול שבקומת התאורה וחלון רוזטה על הגמלון המערבי. הקירות החיצוניים, עם הלבנים הוורודות-צהובות, היו מפוספסים בלכה כחולה. הכנסייה דומה למקדש יווני מהתקופות הקדם נוצריות עם הגג משופע בכל הכיוונים.

פנים הכנסייה

אולם הכנסייה הפשוט נשלט על ידי ציורי קיר בסגנון ביזנטי באפסיס. בכיפה המצופה זהב מזוגג יושב ישו על כס המלכות אוחז בספר החיים, מוקף בארבעת השליחים, מתי, מרקוס המבשר, לוקאס ויוחנן כותב הבשורה עם סמליהם: האריה, העיט, האדם והשור. מלאכים צפים בחצי עיגול מעל ראשם. בשיא חצי המעגל נמצאת היונה המייצגת את רוח הקודש. אדולף אייבל (Adolph Eybel) הכין את הציור בשנת 1845, וביסס את עבודתו על סקיצה של הצייר הרומנטי הגרמני קרל יוזף בגאס (Carl Joseph Begas). בחצי המעגל של הבימה חוזר רצף הצבעים של אולם הכנסייה, כוכבי זהב על רקע כחול.

שולחן המזבח המקורי מעץ ארז, נהרס בכוונה בשנת 1961. מכיוון שלא ניתן היה לשחזר אותו בגלל חוסר תיעוד, עומד כעת במקומו מזבח בסגנון דומה. לספינה יש תקרה מחולקת לפנלים תוך שימוש במסגרת עץ מאובטחת. הפנלים הייחודיים מכוסים בבד כחול וכוכבים צבועים בתכלת. בין חלונות המסדרון ניצבים פסלים של שנים עשר השליחים העשויים מעץ טיליה. הם גולפו בין השנים 1840 עד 1844 על ידי יאקוב אלברטי (Jakob Alberty). הוא השתמש בפסלי השליחים שהכין פטר וישר (Peter Vischer) לקבר סבאלדוס בכנסיית זנקט סבאלדוס (אנ') בנירנברג (סביב שנת 1500) ובמודלים הגמורים של כריסטיאן דניאל ראוך לקתדרלת ברלין.

במקור הוצבו הספסלים במקביל לקירות הארוכים, אך הם מסודרים כעת בבלוקים של ארבעה לכיוון האפסיס. הגב הגבוה מאוד של הספסלים והדלתות הגבוהות באותה מידה בין שורות ספסלים מונעים הסחת דעת ושומרים על מבטם של בני הקהילה לשלושת החלקים של הפולחן: המזבח, המקום המקודש והסטנדר.

הכניסה היחידה לכנסייה היא בצד המערבי. מעליה גלריית העוגב. בעוגב המקורי של שנת 1844 היו רק חמישה רגיסטרים עם דוושה צמודה. הוא הורחב בשנת 1907 עם צינורות נוספים, שהוסיפו לו שישה רגיסטרים ידניים ואחד המופעל על ידי דוושות. הוא הושמד על ידי ונדלים בשנת 1961. בזמן השיקום הכללי של הפנים בשנת 1990, הקהילה לא יכלה להרשות לעצמה עוגב חדש. המכשיר החדש הותקן ביוני 2009. הוא מצויד בשתי מערכות קלידים, דוושה ו-14 רגיסטרים.

מגדל הפעמונים

על חצר קדמית מלבנית עם אכסדרה בצד הצר, ניצבת הקמפנילה הגבוהה מעל ל-20 מטר (מלטינית campana = פעמון). במגדל אותה תערובת של לבנים ואריחים כמו שאר הכנסייה. בקומות יש חלונות מקושתים שבקומה האחרונה יש בלוודרה פתוחה. המגדל מקורה בגג ששיפועו מתון עם כדור ועליו צלב.

מגדל הפעמונים של כנסיית הגואל מכיל פעמון ברונזה בן 600 שנה. תאריך היציקה המסורתי שלו הוא 1406, אם כי אי אפשר להוכיח זאת. הוא הוזכר לראשונה בשנת 1661. ככל הנראה הפעמון מגיע מכנסיית האבן העתיקה. פעמון שני הוחרם לייצור כלי נשק בשנת 1917 ומחליפו זכה לאותו גורל בשנת 1944.

בקיץ 1897 שימש מגדל הפעמונים את הפיזיקאים אדולף סלאבי (Adolf Slaby) וגאורג פון ארקו (Georg Graf von Arco) כדי לנסות לשכלל את טכנולוגיית הרדיו של גוליילמו מרקוני. זה היה האתר של האנטנה הגרמנית הראשונה לטלגרף אלחוטי. ב-27 באוגוסט, הגיעה תשדורת האותות שלהם לתחנת חיל הים הקיסרי קונגסנאס (Kongsnaes) בצד הנגדי של יונגפרנזה בסמטת הברבורים בפוטסדאם, 1.6 קילומטרים משם. לוח זיכרון שהוצב בשנת 1928 על ידי הרמן הוזאוס (Hermann Hosaeus) מעל דלת הכניסה לקמפנילה מרמז לאירוע זה. באמצע הלוח, שעשוי דולומיט ירוק, נמצא אטלס התומך בכדור הארץ, מוקף ברק וכתובת הנצחה: "במקום זה בשנת 1897 הקימו פרופ. אדולף סלבי וגראף פון ארקו את האנטנה הגרמנית הראשונה לתקשורת אלחוטית."

לקריאה נוספת

Theodor Fontane: Wanderungen durch die Mark Brandenburg. Band 3: Havelland., Potsdam und Umgebung“ – Sacrow. Nymphenburger Verlagshandlung, München 1971, ISBN 3-485-00293-3, S. 223–234
Angelika Kaltenbach (Hrsg.): Die Heilandskirche am Port zu Sacrow. Strauss Edition, Potsdam 2017, ISBN 978-3-943713-27-5
Andreas Kitschke: Potsdam-Sacrow. Heilandskirche (= Peda-Kunstführer. Nr. 128). Hrsg. von der Ev. Kirchengemeinde Potsdam-Sacrow. Kunstverlag Peda, Passau 1998, ISBN 3-930102-33-1

Anke Reiss: Rezeption frühchristlicher Kunst im 19. und frühen 20. Jahrhundert: ein Beitrag zur Geschichte der Christlichen Archäologie und zum Historismus. J. H. Röll Verlag, Dettelbach 2008, ISBN 978-3-89754-274-7, S. 123 ff.

Frank Schirrmacher: Interview. Haben Sie George gesehen, Herr von Weizsäcker? Was nicht in seinen Memoiren steht: Ein Gespräch mit Richard von Weizsäcker über seine Berliner Kindheit, die literarischen Idole seiner Jugend und die Rettung eines architektonischen Juwels – der Heilandskirche in Sacrow. In: Frankfurter Allgemeine Zeitung. 30. Juni 2007 (faz.net).
Heinrich Theodor Wagener (auch Wagner geschrieben): Sacrow. In: Mittheilungen des Vereins für die Geschichte Potsdams. Band 4. Potsdam 1867, S. 1–27, das Siegel S. 22 (Scan – Internet Archive).