שושלת רשטראקוטה הייתה שושלת הודית מלכותית ששלטה בחלקים נרחבים של תת-היבשת ההודית בין המאות ה-6 וה-10. המידע המוקדם ביותר על שושלת רשטראקוטה הוא מלוח נחושת מהמאה ה-7 המפרט את שלטונם ממנאפור, עיר במרכז או במערב הודו. קלאנים שליטים אחרים של רשטראקוטה מאותה תקופה המוזכרים בכתובות היו מלכי העיר אצ'אלפור (אנ') ושליטי העיר קנאוג' (אנ'). קיימות מספר מחלוקות בנוגע למקורם של הקלאנים המוקדמים הללו, מולדתם ושפתם.
בתקופה זו, בין המאה ה-8 למאה ה-10, נערך מאבק משולש (אנ') על המשאבים העשירים של מישור אינדוס-גנגס (אנ'). כל אחת משלוש האימפריות הללו סיפחה את מושב השלטון בקנאוג' למשך פרקי זמן קצרים. בשיאם שלטו הרשטראקוטים של מניקהטה באימפריה עצומה המשתרעת מהדוֹאבּ (אנ')[א] של הנהרות גנגס ויאמונה בצפון ועד כף קומורין בדרום, תקופה פורייה של התפשטות פוליטית, הישגים אדריכליים ותרומות ספרותיות מפורסמות. המלכים המוקדמים של שושלת זו הושפעו מהינדואיזם והמלכים המאוחרים יותר מג'ייניזם.
במהלך שלטונם, מתמטיקאים וחוקרים ג'יינים תרמו יצירות חשובות בקאנדה וסנסקריט. אמוגהאווארשה הראשון (אנ'), המלך המפורסם ביותר של שושלת זו כתב את "קוויראג'אמרגה", יצירה ספרותית בולטת בשפת הקאנדה. האדריכלות בסגנון דראווידי (אנ') הגיעה לציון דרך בולט, הדוגמה הטובה ביותר שלה נראית במקדש קאילאסה באלורה במהאראשטרה המודרנית. תרומות חשובות נוספות הן מקדש קאשי וישוונאתה ומקדש ג'יין נאראיאנה בפטאדקל בקרנאטקה של ימינו, שניהם אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו.
היסטוריה
מקורה של שושלת רשטראקוטה היה נושא שנוי במחלוקת בהיסטוריה ההודית. נושאים אלו נוגעים למקורם של אבותיהם הקדומים ביותר של הרשטראקוטים בתקופת הקיסר אשוקה במאה ה-2 לפנה"ס, והקשר בין כמה שושלות רשטראקוטה ששלטו בממלכות קטנות בצפון ובמרכז הודו והדקאן בין המאות ה-6 וה-7. גם הקשר של הרשטראקוטים הללו מימי הביניים לשושלת המאוחרת המפורסמת ביותר, שושלת הרשטראקוטים של מניקהטה (מלקהדה (אנ') של היום במחוז קלאבוראגי, מדינת קרנאטקה), ששלטה בין המאות ה-8 וה-10 נתון במחלוקת.
המקורות להיסטוריה של רשטראקוטה כוללים כתובות מימי הביניים, ספרות עתיקה בשפת פאלי, ספרות מהתקופה בסנסקריט ובקאנדה ודיווחים של המטיילים הערבים. תיאוריות לגבי שושלת היוחסין של השושלת ("סוריה ומסה (אנ')"[ב] ו"צ'נדרה ומסה (אנ')"[ג]) והמולדת הוצעו, בהתבסס על מידע שנאסף מכתובות, סמלים מלכותיים, שמות הקלאנים העתיקים כגון "רשטריקה", כינויים, שמות הנסיכים והנסיכות של השושלת, ורמזים משרידים כגון מטבעות. החוקרים מתווכחים על אילו קבוצות אתניות/לשוניות יכולות לטעון שהן המקור לרשטראקוטים המוקדמים. האפשרויות כוללות את הקנאדיגה, הרדי, המראטהים, השבטים מחבל פנג'אב, או קבוצות אתניות אחרות בצפון-מערב הודו.
עם זאת, חוקרים מסכימים כי שליטי השושלת הקיסרית במאה ה-8 עד ה-10 הפכו את שפת הקאנדה לחשובה כמו סנסקריט. כתובות רשטראקוטה משתמשות גם בקאנדה וגם בסנסקריט (ההיסטוריונים שלדון פולוק ויאן הובן טוענים שהם נמצאים בעיקר בקאנדה), והשליטים עודדו כתיבת ספרות בשתי השפות. הכתבים הספרותיים הקדומים ביותר הקיימים בקאנדה נזקפים לזכותם של משפחת המלוכה ומשוררי החצר שלה. אף על פי שהרשטראקוטים הללו היו דוברי קאנדה הם היו בקיאים גם בשפה דקאנית צפונית.
קרישנה הראשון (אנ') (שלט 756–774), יורשו של דנטידורגה, השתלט על חלקים עיקריים של קרנאטקה וקונקן של ימינו. בתקופת שלטונו של המלך דהרובה דהראוורשה (אנ') (שלט 780–793), הממלכה התרחבה לכדי אימפריה שהקיפה את כל השטח שבין הנהר קאברי (אנ') ומרכז הודו. הוא הוביל משלחות צבאיות מוצלחות לקנאוג', מרכז הכוח בצפון הודו, שם הביס את אימפריית פאלה (אנ') של בנגל ואת שושלת פראתיהארה (אנ'), והשיג לו תהילה ושלל עצום אך לא טריטוריה נוספת. הוא השתלט גם על הצ'לוקיים המזרחיים (אנ') ועל טלטקד (אנ') שעל הגנגס. לטענת אלטקר וסן, הרשטראקוטים הפכו למעצמה כלל-הודית במהלך שלטונם.
התפשטות
עלייתו של בנו השלישי של דהרובה דהראוורשה, גובינדה השלישי (אנ') (שלט 793–814), לכס המלכות בישרה עידן של הצלחה שלא הייתה מעולם. קיימת אי ודאות לגבי מיקומה של הבירה המוקדמת של הרשטראקוטים בזמן זה. במהלך שלטונו היה סכסוך משולש בין הרשטראקוטים, שושלת פאלה (אנ') של בנגל ושושלת פראתיהארה (אנ') לשליטה על מישור אינדוס-גנגס (אנ'). בתיאור ניצחונותיו על נגאבהאטה השני, קיסר פראתיהארה ודהרמפאלה, מלך בנגל (אנ'), קיסר פאלה, הכתובת של סנג'אן מציינת שסוסי גובינדה השלישי שתו מהמים הקפואים של נחלי ההימלאיה ופילי המלחמה שלו טעמו את המים הקדושים של הגנגס.[1] מעלליו הצבאיים הושוו לאלה של אלכסנדר הגדול וארג'ונה ממהאבהארטה. לאחר שכבש את קנאוג', הוא פנה דרומה, השתלט על גוג'ראט, קוסאלה, גנגוואדי, השפיל את שושלת פלאווה של קאנצ'י, הציב שליט לפי בחירתו בוונגי (אנ') וקיבל שני פסלים כמעשה כניעה ממלך ציילון (פסל אחד של המלך ועוד אחד של שרו). הצ'ולה, הפאנדיה (אנ') והקונגו צ'ראס של קארור, כולם העלו לו מס. כפי שמגדיר זאת היסטוריון אחד, "תופי הדקאן נשמעו ממערות ההימלאיה ועד לחופי חוף מלבר". אימפריית רשטראקוטה התפרסה אז על השטחים מכף קומורין ועד קנאוג' ומבנארס ועד בהארוץ' (אנ').
יורשו של גובינדה השלישי, אמוגהאווארשה הראשון (אנ') (שלט 814–878), הפך את מניקהטה (אנ') לבירתו ושלט באימפריה גדולה. מניקהטה נותרה הבירה המלכותית של שושלת רשטראקוטה עד סוף האימפריה. הוא עלה לכס המלכות בשנת 814, אך רק בשנת 821 הוא דיכא מרידות מצד וסאלים ושרים. אמוגהאווארשה הראשון כרת ברית שלום עם מלכי שושלת גנגה המערבית (אנ') בכך שנתן להן את שתי בנותיו לצורך נישואים, ולאחר מכן ניצח בווינגאוואלי את הצבא הפולש של שושלת צ'לוקייה המזרחית (אנ') וקיבל את התואר "ויראנראיאנה". שלטונו לא היה לוחמני כמו זה של גובינדה השלישי, שכן הוא העדיף לשמור על יחסי ידידות עם שכניו, שושלת גנגה, שושלת צ'לוקייה המזרחית ושושלת פלאווה עימם טיפח גם קשרי נישואין. תקופתו הייתה תקופה מעשירה לאמנויות, לספרות ולדת. אמוגהאווארשה הראשון, שנחשב למפורסם ביותר מבין קיסרי רשטראקוטה, היה מלומד מוכשר בקאנדה ובסנסקריט. ה"קוויראג'אמרגה" שלו נחשבת לנקודת ציון חשובה בפואטיקת הקאנדה וה"פראשנוטטארה רטנאמאליקה" בסנסקריט היא כתיבה בעלת ערך גבוה ותורגמה מאוחר יותר לשפה הטיבטית. בגלל מזגו הדתי, התעניינותו באמנויות ובספרות ואופיו שוחר השלום, הוא הושווה לקיסר אשוקה, ונקרא "אשוקה של הדרום".
בתקופת שלטונו של קרישנה השני (אנ') (שלט 878–914), האימפריה התמודדה עם מרד משושלת צ'לוקייה המזרחית וגודלה הצטמצם לאזור הכולל את רוב מערב רמת דקאן וגוג'ראט. קרישנה השני סיים את המעמד העצמאי של גוג'ראט והביא אותה לשליטה ישירה ממניקהטה. אינדרה השלישי (אנ') (שלט 914–929) השיב לשושלת את הנכסים שאיבדה במרכז הודו על ידי הבסת ממלכת מאלווה (אנ') ולאחר מכן פלש לאזור הדוֹאבּ (אנ')[א] של הנהרות גנגס ויאמונה. הוא גם ניצח את אויביה המסורתיים של השושלת, שושלת פראתיהארה ושושלת פאלה, תוך שמירה על השפעתו על ונגי. השפעת ניצחונותיו בקנאוג' נמשכה מספר שנים על פי כתובת לוח הנחושת משנת 930 של הקיסר גובינדה הרביעי (אנ') (שלט 930–936). לאחר רצף של מלכים חלשים שבתקופת שלטונם איבדה האימפריה את השליטה על שטחים בצפון ובמזרח, קרישנה השלישי (אנ') (שלט 939–967), השליט הגדול האחרון, חיזק את האימפריה כך שהיא השתרעה מהנהר נרמאדה (אנ') עד הנהר קאברי (אנ') וכללה את המדינה הטמילית הצפונית (טונדאימנדאלם) תוך כדי גביית מס ממלך ציילון.
הידרדרות
בשנת 972 לספירה, בתקופת שלטונו של קהוטיגה אמוגהאווארשה (שלט 967–972), תקף סייאקה (אנ'), מלך מאלווה (אנ'), המכונה "הארשה" את האימפריה ובזז את מניקהטה, בירת שושלת רשטראקוטה. אירוע זה ערער קשות את המוניטין של אימפריית רשטראקוטה וכתוצאה מכך הוביל לנפילתה.[2] ההתמוטטות הסופית הייתה פתאומית כאשר טאילאפה השני (אנ'), וסאל של שושלת רשטראקוטה ממחוז טרדאוואדי במחוז ביג'פור (אנ') של ימינו, הכריז על עצמו כעצמאי על ידי ניצול תבוסה זו. אינדרה הרביעי (שלט 973–982), הקיסר האחרון, ביצע סלקהאנה (אנ') (צום עד מוות שתורגל על ידי נזירים ג'יינים) בעיר שראוונאבלאגולה (אנ'). עם נפילת שושלת רשטראקוטה, הוואסלים שלהם והקלאנים הקשורים אליהם בדקאן ובצפון הודו הכריזו על עצמאות. אימפריית צ'לוקייה המערבית (אנ') סיפחה את מניקהטה והפכה אותה לבירתה עד 1015 ובנו אימפריה מרשימה בלב אזור רשטראקוטה לשעבר במהלך המאה ה-11. מוקד הדומיננטיות עבר לדואב של הנהרות קרישנה – גודבארי הנקרא ונגי (אנ'). הוואסלים לשעבר של הרשטראקוטים במערב דקאן עברו לשליטתם של קיסרי שושלת צ'לוקייה המערבית, והצ'ולה מטנג'ורה שדוכאו עד אז הפכו לאויביהם המושבעים בדרום.
לסיכום, לאימפריית רשטראקוטה הייתה השפעה רבה על הודו, אפילו על צפון הודו. סולימאן (851), אל-מסעודי (944) ואבן ח'ורדדבה (912) כתבו שהאימפריה שלהם הייתה הגדולה ביותר בהודו של תקופתם, וסולימאן כינה אותה אחת מארבע האימפריות הגדולות בעולם. לפי ספרי המסע של הערבים אל מסעודי ואבן ח'ורדדבה מהמאה ה-10, "רוב מלכי הינדוסטאן הפנו את פניהם לעבר מלך רשטראקוטה בזמן שהם התפללו, והם השתטחו לפני שגריריו. מלך רשטראקוטה נודע בשם "מלך המלכים" (ראג'אדהיראג'ה) שהחזיק בצבאות האדירים ביותר, ושתחום שלטונו השתרע מקונקן ועד סינד". כמה היסטוריונים קראו לתקופות אלה "עידן אימפריית קנאוג'". מכיוון שהרשטראקוטים כבשו את קנאוג', גבו מס משליטיה והציגו את עצמם כאדונים של צפון הודו, ניתן לכנות את העידן גם "עידן אימפריית קרנאטקה". במהלך התפשטותם הפוליטית למרכז וצפון הודו במאות ה-8 עד ה-10, הרשטראקוטים או קרוביהם יצרו כמה ממלכות ששלטו בתקופת שלטונה של האימפריה או המשיכו לשלוט במשך מאות שנים לאחר נפילתה או שעלו לשלטון מאוחר יותר. ידועים ביניהם היו הרשטראקוטים מגוג'ראט (757–888), שושלת ראטה (אנ') של סאונדאטי (אנ') (875–1230) בקרנאטקה של ימינו, הגהאדאוואלים מקנאוג' (1068–1223), הרשטראקוטים של ראג'סטאן (המכונה ראג'פוטנה) ששלטו מהאסטיקונדי או האטונדי (893–996), דאהל (ליד ג'בלפור), ראתורס ממנדור (ליד ג'ודפור), שושלת ראטהור (אנ') של דאנופ, שושלת רשטראודהה ממאיורגירי במהאראשטרה של ימינו והרשטראקוטים מקנאוג'. כיבוש האי ציילון על ידי ראג'אדהיראג'ה הראשון (אנ') משושלת צ'ולה בתחילת המאה ה-11 לספירה הוביל לנפילתם של ארבעה מלכים שם. לפי ההיסטוריון ק. פילאי, אחד מהם, המלך מדוואראג'ה מממלכת ג'פנה (אנ'), היה מורד משושלת רשטראקוטה.
מנהל
כתובות ורישומים ספרותיים אחרים מצביעים על כך שהרשטראקוטים בחרו בנסיך הכתר על סמך תורשה. הכתר לא תמיד עבר לבן הבכור. היכולות נחשבו חשובות יותר מגיל וכרונולוגיה של הלידה, כפי שהדגימה הכתרתו של גובינדה השלישי שהיה בנו השלישי של המלך דהרובה דהראוורשה. התפקיד החשוב ביותר תחת המלך היה השר הראשי (מהאסנדהיוויגראהי) שתפקידו הגיע עם חמישה סמלים התואמים את תפקידו, דגל, קונכייה, מניפה, מטריה לבנה, תוף גדול וחמישה כלי נגינה הנקראים פנצ'מהאשבדה. תחתיו היה המפקד (דנדנאיאקה), שר החוץ (מהאקשאפטאלאדהיקריטה) וראש ממשלה (מהאמאטיה או פורנאמטיקה). כולם היו קשורים בדרך כלל לאחד מהמלכים הווסאלים שבוודאי מילאו תפקיד בממשלה המקביל לראש ממשלה. מהאסמנתה היה קצין מלכותי בדרג וסאל או גבוה יותר. כל שרי הממשלה היו בקיאים במדעי המדינה (ראג'ניטי) והיו בעלי הכשרה צבאית. היו מקרים שבהם נשים פיקחו על אזורים משמעותיים, כמו כאשר רוואקנימאדי, בתו של אמוגהאווארשה הראשון, ניהלה את אדאתורה וישאיה.
הממלכה חולקה ל"מנדלה" או ל"רשטראות" (פרובינציות). רשטרה נשלטה על ידי "רשטראפתי" שלעיתים היה הקיסר עצמו. באימפריה של אמוגהאווארשה הראשון היו שש עשרה רשטראות. תחת רשטרה הייתה "וישאיה" (מחוז) בפיקוח של וישאיפאתי. שרים מהימנים שלטו לפעמים על יותר מאשר רשטרה. לדוגמה, בנקשה, מפקד של אמוגהאווארשה הראשון, עמד בראש מספר רשטראות, מלבד השלטון בבנאווסי (אנ') שכללה 12,000 כפרים בשטח זה, רשטראות קטנות יותר כללו: "קונדורו" (500), "בלבולה" (300), "פוליגרה" (300) ו"קונדארגה" (70). מתחת לווישאיה היה ה"נאדו" מטופל על ידי ה"נאדוגובדה"; לפעמים היו שני פקידים כאלה, אחד קיבל את התפקיד בירושה ואחר מונה מהמרכז. החטיבה הנמוכה ביותר הייתה "גראמה" או כפר שנוהלו על ידי "גרמאפאתי" או "פראבהו גאבונדה".
צבא רשטראקוטה כלל קבוצות גדולות של חיילי רגלים, פרשים ופילים. צבא קבע תמיד היה מוכן למלחמה במחנה צבאי (סטיראבהוטה קטאקה) בבירה המלכותית מניקהטה. צבאות גדולים הוחזקו גם על ידי המלכים הווסאלים שהיו צפויים לתרום להגנת האימפריה במקרה של מלחמה. הצ'יפים וכל הפקידים שימשו גם כמפקדים שתפקידיהם ניתנים להעברה במידת הצורך.
כלכלת רשטראקוטה התבססה על התוצרת הטבעית והחקלאית שלה, הכנסותיה מהייצור והכספים שהושגו מכיבושיה. כותנה הייתה הגידול העיקרי של אזורי דרום גוג'ראט, קאנדש (אנ') ובראר. מינאגר, גוג'ראט, אוג'יין, פאיתאן (אנ') וטגארה היו מרכזים חשובים של תעשיית הטקסטיל. בדי מלמלה יוצרו בפאיתן ובווראנגאל (אנ'). חוטי הכותנה והבדים יוצאו מבהארוץ' (אנ'). בדי קליקו (אנ') לבנים יוצרו בבורהאנפור (אנ') ובבראר ויוצאו לפרס, ביזנטיון, ממלכת הכוזרים, חצי האי ערב ומצרים. אזור קונקן, שנשלט על ידי שושלת סילהארה הוואסלית, ייצר כמויות גדולות של עלי בטל (אנ'), קוקוס ואורז ואילו היערות השופעים של מייסור, שנשלטו על ידי שושלת גנגה הוואסלית, היו מקור לעצים כמו אלגום, עץ, טיק והובנה. קטורת ובשמים יוצאו מנמלי תאנה (אנ') וסאימור.
הדקאן היה עשיר במינרלים, אם כי אדמתו לא הייתה פורייה כמו זו של מישורי הגנגס. מכרות הנחושת של מחוז קדאפה (אנ'), בלארי, צ'נדה, בולדהאנה, נרסינגפור, אחמדנאגר (אנ'), ביג'אפור ודהארוואד (אנ') היו מקור הכנסה חשוב ומילאו תפקיד חשוב בכלכלה. יהלומים נכרו בקדאפה, בלארי, קורנול (אנ') וגולקונדה (אנ'). הבירה מניקהטה ודוואגירי היו מרכזי סחר חשובים ליהלומים ותכשיטים. תעשיית העור והבורסקאות פרחו בגוג'ראט ובכמה אזורים בצפון מהאראשטרה. מייסור עם עדרי הפילים העצומים שלה הייתה חשובה לתעשיית השנהב.
אימפריית רשטראקוטה שלטה ברוב חוף הים המערבי של תת-היבשת, מה שאפשר את הסחר הימי שלה. אזור גוג'ראט של האימפריה הרוויח הכנסה משמעותית מנמל בהארוץ', אחד הנמלים הבולטים בעולם באותה תקופה. הייצוא העיקרי של האימפריה היה חוטי כותנה, בד כותנה, מלמלות, עורות, מחצלות, אינדיגו, קטורת, בשמים, אגוזי אריקה, אגוזי קוקוס, עצי אלגום, עצי טיק, ועצים אחרים, שמן שומשום ושנהב. היבוא העיקרי שלה היה פנינים, זהב, תמרים מחצי האי ערב, עבדים, יינות איטלקיים, בדיל, עופרת, טופז, ליבנה, דבשה, זכוכית צור, אנטימון, מטבעות זהב וכסף, ונערים ונערות זמרים (לבילוי בני המלוכה) מארצות אחרות. מסחר בסוסים היה עסק חשוב ורווחי, שהונהג על ידי הערבים וכמה סוחרים מקומיים. ממשלת רשטראקוטה גבתה מס משלוח של גאדיאנאקה זהב אחד על כל כלי השיט הזרים השטים לנמלים אחרים ואגרה של כתרנה מכסף אחד (מטבע) על כלי שיט ששטו בין נמלים מקומיים.
אמנים ובעלי מלאכה פעלו כתאגידים (גילדות) ולא כעסקים בודדים. הכתובות מזכירות גילדות של אורגים, יצרני שמן, אומנים, יצרני סלים ומחצלות ומוכרי פירות. כתובת סאונדאטי (אנ') מתייחסת למכלול של כל אנשי מחוז בראשות הגילדות של האזור. גילדות מסוימות נחשבו עדיפות על אחרות, בדיוק כפי שחלק מהתאגידים היו, והוענקו להן אמנות מלכותיות הקובעות את הסמכויות והזכויות שלהן. כתובות מצביעות על כך שלגילדות הללו הייתה מיליציה משלהן כדי להגן על סחורות במעבר, וכמו אסיפות הכפר, הן הפעילו בנקים שהלוו כסף לסוחרים ולעסקים.
הכנסות הממשלה הגיעו מחמישה מקורות עיקריים: מיסים רגילים, מיסים מזדמנים, קנסות, מיסים על הכנסה, מיסים מגוונים ומיסים מהוואסלים. מס חירום הוטל מדי פעם כאשר הממלכה הייתה תחת לחץ, כגון כאשר היא עמדה בפני אסונות טבע, או התכוננה למלחמה או התגברה על פגעי המלחמה. מס הכנסה כלל מיסים על אדמת כתר, שממה, סוגים ספציפיים של עצים הנחשבים בעלי ערך לכלכלה, מכרות, מלח, אוצרות שנחשפו על ידי מחפשים. בנוסף, מתנות מקובלות ניתנו למלך או לקצינים המלכותיים בהזדמנויות חגיגיות כמו נישואים או לידת בן.
המלך קבע את מדרגות המס בהתבסס לצורך ולנסיבות בממלכה תוך הקפדה על כך שלא יוטל נטל מופרז על האיכרים. בעל הקרקע או השוכר שילמו מגוון מיסים, לרבות מיסי קרקע, מיסי תוצרת ותשלום התקורה של תפקיד הגאבונדה (ראש הכפר). מיסי הקרקע היו מגוונים, בהתאם לסוג הקרקע, תוצרתה ומצבה ונעו בין 8% ל-16%. כתובת בנאווסי משנת 941 מזכירה הערכה מחדש של מס קרקע עקב ייבוש תעלת השקיה ישנה באזור. ייתכן שמס הקרקע היה גבוה עד 20% כדי לשלם עבור הוצאות של צבא במלחמה לעיתים קרובות. ברוב הממלכה שולמו מיסי קרקע בסחורות ובשירותים ורק לעיתים רחוקות התקבלו מזומנים. חלק מכל המיסים שהרוויחה הממשלה (בדרך כלל 15%) הוחזר לכפרים לצורך תחזוקה.
מיסים הוטלו על בעלי מלאכה כמו קדרים, רועי צאן, אורגים, יצרני שמנים, חנוונים, בעלי דוכנים, מבשלי שכר וגננים. המיסים על פריטים מתכלים כגון דגים, בשר, דבש, תרופות, פירות ומוצרים חיוניים כמו דלק היו גבוהים עד 16%. מיסים על מלח ומינרלים היו חובה אף על פי שהאימפריה לא טענה לבעלות בלעדית על מכרות, מה שמרמז שייתכן שחיפוש מינרלים ועסקי החציבה פרטיים היו נפוצים. המדינה תבעה את כל הנכסים הללו כאשר לבעליהם החוקי שנפטר לא הייתה משפחה קרובה להגיש תביעת ירושה. מיסים שונים אחרים כללו מיסי מעבורות ומיסי בתים. רק ברהמינים ומוסדות המקדש שלהם חויבו בשיעור נמוך יותר.
תרבות
דת
מלכי רשטראקוטה תמכו בדתות הפופולריות של התקופה ברוח המסורתית של סובלנות דתית. חוקרים הציעו טיעונים שונים לגבי איזו דת ספציפית העדיפו הרשטראקוטים, תוך שהם מבססים את העדויות שלהם על כתובות, מטבעות וספרות התקופה. יש הטוענים שהרשטראקוטים נטו לג'ייניזם מאחר שרבים מהמלומדים ששגשגו בחצרותיהם וכתבו בסנסקריט, קאנדה ומעטים באפאבהרמשה (אנ') ובפראקריט היו ג'יינים. הרשטראקוטים בנו מקדשי ג'יינים ידועים במקומות כמו לוקאפורה במחוז בגאלקוט (אנ') והוואסל הנאמן שלהם, שושלת גנגה המערבית (אנ'), בנה מונומנטים ג'יינים בשראוונאבלאגולה (אנ') ובקמבאדהאלי (אנ'). חוקרים משערים שהג'ייניזם היה דת העיקרית בלב ליבה של האימפריה, קרנאטקה של ימינו, שהיוותה יותר מ-30% מהאוכלוסייה ושלטה בתרבות האזור. המלך אמוגהאווארשה הראשון היה תלמידו של הג'יין אצ'אריה (אנ')[ד]ג'ינאסנה השני (אנ') וכתב בחיבורו הדתי, ה"פראשנוטטארה רטנאמאליקה", "אחרי שהשתחוותי לווראדהאמאנה (מאהאווירה), אני כותב את ה"פראשנוטטארה רטנאמאליקה". המתמטיקאי מהאוויראצ'אריה (אנ') כתב ב"גניטה סראסנגראהה" שלו, "הנתינים תחת אמוגהאווארשה מאושרים והארץ מניבה שפע של תבואה. יהי רצון שממלכתו של המלך נריפאטונגה אמוגהאווארשה, חסיד הג'ייניזם, תגדל תמיד למרחקים". ייתכן שאמוגהווארשה קיבל על עצמו את הג'ייניזם בזקנתו.
עם זאת, מלכי רשטראקוטה היו פטרונים גם של חסידי אמונות ההינדואיזם: שיוויזם, וישנויזם ושאקטיזם. כמעט כל הכתובות שלהם מתחילות בקריאה לאל וישנו או לאל שיווה. כתובות סנג'אן (אנ') מספרות על המלך אמוגהאווארשה הראשון שהקריב אצבע מידו השמאלית במקדש לקשמי (אנ') בקולהאפור (אנ') כדי למנוע אסון בממלכתו. המלך דנטידורגה ביצע את ההיראנייאגרבה (קורבן סוסים), ובלוחות סנג'אן וקמביי (אנ') של המלך גובינדה הרביעי מוזכרים ברהמינים (אנ') המקיימים טקסים כמו ראג'אסויה (אנ'), וג'אפייה ואגנישטומה. לוחות הנחושת המוקדמות של המלך דנטידורגה (753) מציגות תמונה של האל שיווה והמטבעות של יורשו, המלך קרישנה הראשון (768), נושאים את הכתובת "פראמה מהשווארה" (שם אחר לשיווה). תוארי המלכים כגון "ויראנראיאנה" הראו את נטיות הווישנויזם שלהם. על הדגל שלהם היה הסימן של נהרות הגנגס ויאמונה, אולי העתקה מהדגל של שושלת צ'לוקייה. מקדש קאילאסה הידוע באלורה ומערות חצובות אחרות שיוחסו להם מראים שההינדואיזם שגשג. אל המשפחה שלהם הייתה אלה שמה לאטנה שלבשה צורה של בז כדי להציל את הממלכה. הם בנו מקדשים עם איקונות וקישוטים שסיפקו את הצרכים של דתות שונות. המקדש בסאלוטגי נועד לחסידי שיווה ווישנו והמקדש בקרגודרי נועד למתפללי שיווה, וישנו ובהאסקרה (סוריה, אל השמש).
בקיצור, שלטון הרשטראקוטה היה סובלני למספר דתות פופולריות, ג'ייניזם, וישנויזם ושיוויזם. גם בודהיזם מצא תמיכה והיה פופולרי במקומות כמו דמבל (אנ') ובליגאווי (אנ'), אף על פי שדת זו דעכה משמעותית עד לזמן זה. דעיכת הבודהיזם בדרום הודו החלה במאה ה-8 עם התפשטות הפילוסופיה אדוואיטה (אנ') של שנקרה. הקשר האסלאמי עם דרום הודו החל כבר במאה ה-7, תוצאה של סחר בין ממלכות הדרום וארצות הערבים. במאה ה-10 כבר היו קיימים מסגדיג'ומעה באימפריה של רשטראקוטה ומוסלמים רבים חיו ומסגדים שגשגו בחופים, במיוחד בעיירות כמו קייאלפטנאם (אנ') ונאגורה (אנ'). מתיישבים מוסלמים נישאו לנשים מקומיות; ילדיהם היו ידועים בשם מפילה (אנ') ("מופלה") והיו מעורבים באופן פעיל בסחר בסוסים (אנ') ואיוש ציי ספינות הסוחר.
חברה
הכרוניקות מזכירות יותר קאסטות מארבעת הקאסטות הידועות בשיטה החברתית ההינדית, חלקן עד שבעה קאסטות. אל-בירוני, האינדולוג הפרסי / מרכז אסיה המפורסם מהמאה ה-10, מזכיר שש עשרה קאסטות, כולל ארבע הקאסטות הבסיסיות של ברהמינים (אנ'), קשטרייה, ואישיה ושודרה. הקאסטה זקאיה או להוד הייתה מורכבת מקהילות המתמחות בריקוד ואקרובטיקה. אנשים במקצועות השיט, ציד, אריגה, סנדלרות, ייצור סלים ודיג השתייכו לקאסטות או תת-קאסטות ספציפיות. הקאסטה של אנטיאג'ה סיפקה שירותים של עבודות בזויות לעשירים. הברהמינים נהנו מהמעמד הגבוה ביותר בחברה של הרשטראקוטה; רק אותם קשטריות בתת-קאסטת "סאט-קשטרייה" (קשטרייה אצילים) היו במעמד גבוה יותר.
הקריירה של ברהמינים קשורה בדרך כלל לחינוך, למערכת המשפט, לאסטרולוגיה, למתמטיקה, לשירה ופילוסופיה או למשרות אדמיניסטרטיביות שעברו בירושה. כמו כן, ברהמינים עסקו יותר ויותר במקצועות שאינם אופייניים לברהמינים (חקלאות, סחר באגוזי אריקה ותפקידי לחימה). עונש מוות, על אף שהוא היה נפוץ, לא הוטל על תתי הכתות הקשטרייה המלכותיים או לברהמינים שנמצאו אשמים בפשעים מתועבים (כיוון שהריגת ברהמין בהודו ההינדית של ימי הביניים נחשבה בעצמה לפשע מתועב). כעונש חלופי לאכיפת החוק נקטעה יד ימין ורגל שמאל של ברהמין, והותירה את אותו אדם נכה.
עד המאה ה-9, מלכים מכל ארבע הקאסטות תפסו את המעמד הגבוה ביותר במערכת המונרכית בהודו ההינדית. קבלת קשטריות בבתי ספר ודיים (אנ') יחד עם ברהמינים הייתה נהוגה, אך לא התקבלו ילדי הקאסטות של ואישה ושודרה. בעלות על הקרקע על ידי אנשים מכל הקאסטות מתועדת בכתובות. נישואים בין-קאסטות בקאסטות הגבוהות היו רק בין בנות קשטרייה בעלות מעמד גבוה ובני ברהמינים, אך היו נפוצים יחסית בקרב שאר הקאסטות. פעילויות משותפות בין-קאסטות היו נדירות והייתה הימנעות מסעודה משותפת בין בני קאסטות שונות.
משפחות משותפות היו הנורמה, אך הפרדות משפטיות בין אחים ואפילו אב ובנו נרשמו בכתובות. לנשים ולבנות היו זכויות על רכוש וקרקע, שכן ישנן כתובות המתעדות את מכירת הקרקע על ידי נשים. מערכת הנישואים המאורגנים מראש נקטה במדיניות קפדנית של נישואים מוקדמים לנשים. בקרב הברהמינים, בנים נישאו בגיל 16 או מתחת והכלות שנבחרו עבורם היו בנות 12 ומטה. מדיניות גיל זו לא ננקטה בקפדנות על ידי קאסטות אחרות. סאטי (מנהג שבו אלמנתו של מת הייתה מציתה את עצמה על מדורת ההלוויה של בעלה) היה נהוג, אך הדוגמאות המעטות שצוינו בכתובות היו בעיקר במשפחות המלוכה. שיטת גילוח ראשי האלמנות הייתה נדירה, שכן הכתובות מציינות שאלמנות הורשו לגדל את שיערן אך נמנעו מלקשט אותו. נישואים מחדש של אלמנה היו נדירים בקרב הקאסטות העליונות ומקובלות יותר בקרב הקאסטות הנמוכות.
באוכלוסייה הכללית גברים לבשו שתי פיסות בד פשוטות, בגד רופף מלמעלה ובגד שנלבש כמו דוטי לחלק התחתון של הגוף. רק מלכים יכלו ללבוש טורבן, מנהג שהתפשט להמונים הרבה יותר מאוחר הריקוד היה בידור פופולרי וכתובות מדברות על נשים מלכותיות שהוקסמו על ידי רקדנים, גברים ונשים כאחד, בארמון המלך. דוואדאסי (אנ') (נשים שהיו "נשואות" לאל או למקדש) נכחו לעיתים קרובות במקדשים. פעילויות פנאי אחרות כללו צפייה בקרבות בין בעלי חיים מאותו מין או ממין שונה. כתובת אטאקור (אבן גיבור (אנ'), "וירגאל") נוצרה עבור כלבו האהוב של בוטוגה השני, מלך שושלת הגנגה המערבית שמת בלחימה עם חזיר בר במהלך ציד. יש תיעוד של שמורות ציד עבור בני המלוכה. אסטרונומיה ואסטרולוגיה היו מפותחים היטב כמקצועות לימוד, והיו אמונות תפלות רבות כמו שלכידת נחש בחיים מוכיחה את צניעותה של אישה. זקנים שסבלו ממחלות חשוכות מרפא העדיפו לשים קץ לחייהם בטביעה במים הקדושים של אתר צליינים או בשריפת פולחנית.
שפת קאנדה הפכה לבולטת יותר כשפה ספרותית בתקופת שלטון הרשטראקוטה, כאשר הכתב והספרות הציגו צמיחה ויצירתיות יוצאי דופן. תקופה זו סימנה למעשה את סוף עידן השפות פראקריט וסנסקריט הקלאסיות. משוררי חצר ובני מלוכה יצרו יצירות מצטיינות בקאנדה ובסנסקריט במגוון צורות ספרותיות כמו פרוזה, שירה, רטוריקה, האפוסים ההינדואים ותולדות חייהם של טירתנקרות (אנ') הג'יינים. סופרים דו-לשוניים כמו אסאגה (אנ') זכו לתהילה, וחוקרים ידועים כמו מהאוויראצ'אריה (אנ') כתבו על מתמטיקה טהורה בחצרו של המלך אמוגהאווארשה הראשון (אנ').
"קוויראג'אמרגה (אנ')" (850) מאת המלך אמוגהאווארשה הראשון (אנ') הוא הספר הזמין הקדום ביותר על רטוריקה ופואטיקה בקאנדה, אם כי ניכר מספר זה שסגנונות מקומיים של חיבורים בקאנדה כבר היו קיימים במאות הקודמות. "קוויראג'אמרגה" הוא מדריך למשוררים (קווישיקשה) שמטרתו לתקנן את הסגנונות השונים הללו. הספר מתייחס לכותבי פרוזה ושירה קאנדה מוקדמים כמו דורוויניטה, אולי המלך מהמאה ה-6 של שושלת גנגה המערבית.
הסופר הג'ייני אדיקאווי פמפה (אנ'), הנחשב כאחד מסופרי הקאנדה המשפיעים ביותר, התפרסם בזכות "אדי פוראנה (אנ')" (941). כתוב בסגנון צ'מפו (אנ') (סגנון מעורב פרוזה-חרוזים), זהו תולדות חייו של הג'יין טירתנקרה הראשון רישאבהאנאתה (אנ'). היצירה הבולטת הנוספת של פמפה הייתה "ויקראמארג'ונה (אנ')" (941), הגרסה של המחבר לאפוס ההינדי, מהאבהארטה, עם ארג'ונה כגיבור. המכונה גם פמפה בהראטה, זהו הספד של פטרונו של הסופר, המלך אריקסרי משושלת צ'לוקייה מוומולאוואדה (אנ') (וסאל של שושלת רשטראקוטה), המשווה את מעלותיו של המלך לאלו של ארג'ונה. פמפה הפגין שליטה כזו בקאנדה הקלאסית, עד שחוקרים במשך מאות שנים כתבו פרשנויות רבות ליצירתו.
סופר ג'ייני בולט נוסף בקאנדה היה סרי פונה (אנ'), שהמלך קרישנה השלישי היה הפטרון שלו ונודע בזכות "שנטיפוראנה", התיאור שלו על חייו של שנטינאתה, הטירתנקרה הג'ייני ה-16. הוא זכה בתואר "אובהאייה קוויצ'אקראוואתי" (משורר עליון בשתי שפות) בשל שליטתו בקאנדה ובסנסקריט כאחד. אדיקאווי פמפה וסרי פונה מכונים "אבני החן של ספרות קאנדה".
בית מ"קוויראג'אמרגה" הקלאסיקה בקאנדה מהמאה ה-9, המשבח את האנשים על כישוריהם הספרותיים
גם יצירות פרוזה בסנסקריט היו פוריות בתקופה זו. תאוריות ואקסיומות מתמטיות חשובות הוצעו על ידי מהאוויראצ'אריה (אנ'), יליד גולבארגה (אנ') במדינת קרנאטקה של ימינו, שהשתייך למסורת המתמטית של קרנאטקה וזכה לפטרונות של המלך אמוגהאווארשה הראשון. תרומתו הגדולה ביותר הייתה "גניטה סראסנגראהה", חיבור בן 9 פרקים. סומאדוואסורי משנת 950 כתב בחצרו של המלך אריקסרי השני משושלת צ'לוקייה מוומולאוואדה, וסאל של המלך קרישנה השלישי (אנ') (שלט 939–967). הוא היה המחבר של "ישאסטילאקה (אנ')" וחיבורים אחרים בסגנון צ'מפו. המטרה העיקרית של כתיבת הצ'מפו הייתה להפיץ עקרונות ואתיקה של ג'ייניזם. החיבור "ניטיווקיאמריטה" שלו סוקר את הנושא של ארתאשסטרה (אנ')[ה] מנקודת המבט של מוסר הג'ייניזם בצורה ברורה ומסודרת. אוגראדיטייה, סגפן ג'ייני מ"הנסוגה" שבמחוז מייסור של ימינו כתב חיבור רפואי בשם "קליאנאקראקה". הוא נשא נאום בחצר המלכות של אמוגהאווארשה הראשון המעודד התנזרות ממוצרים מן החי ואלכוהול ברפואה.
טריוויקרמה היה מלומד ידוע בחצרו של המלך אינדרה השלישי. היצירה הקלאסית שלו היא "נלאצ'מפו" (915), הקדומה ביותר בסגנון צ'מפו בסנסקריט. האגדה מספרת שהאלה סראסווטי עזרה לו במאמציו להתחרות עם יריב בחצר המלך. ג'ינאסנה השני (אנ') היה המרצה הרוחני והגורו של אמוגהאווארשה הראשון. תאולוג, תרומותיו הן "דהאוולה" ו"ג'איאדהאוולה" (נכתב עם תאולוג אחר ויראסנה (אנ')). הכתבים הללו נקראים על שם מלך הפטרון שלהם. תרומה נוספת מג'ינאסנה הייתה "אדיפוראנה", שהושלמה מאוחר יותר על ידי תלמידו הריוואמסה.
הרשטראקוטים תרמו רבות למורשת האדריכלית של הדקאן. היסטוריון האמנות אדם הארדי מחלק את פעילות הבנייה שלהם לשלוש אסכולות: אלורה, סביב בדאמי, איהולה ופטאדקל, ובסירוואל ליד גולבארגה.[3] התרומות של רשטראקוטה לאמנות ולארכיטקטורה באות לידי ביטוי במקדשי המערות המרהיבים החצובים באלורה ואלפנטה, אזורים שבהם התיישבו גם נזירים ג'יינים, השוכנים במהאראשטרה של ימינו. אתר אלורה היה במקור חלק ממכלול של 34 מערות בודהיסטיות שנוצרו ככל הנראה במחצית הראשונה של המאה ה-6 ופרטיה המבניים מראים השפעה של שושלת פנדיה (אנ'). מקדשי מערות של הינדים הם מתקופות מאוחרות יותר.
הרשטראקוטים שיפצו את המערות הבודהיסטיות הללו והקדישו מחדש את המקדשים החצובים בסלע. אמוגהאווארשה הראשון דגל בג'ייניזם ויש חמישה מקדשי מערות ג'ייניים באלורה המיוחסים לתקופתו. היצירה הנרחבת והמפוארת ביותר מבין יצירות הרשטראקוטה באלורה היא יצירת של מקדש קאילאסה המונוליתי, הישג נפלא המאשר את מעמד ה"בלהארה" כ"אחד מארבעת המלכים העיקריים של העולם". בקירות המקדש יש פסלים מופלאים מהמיתולוגיה ההינדית כולל רוואנה, שיווה ופרוואטי בעוד שבתקרות יש ציורים.
פרויקט מקדש קאילאסה הוזמן על ידי המלך קרישנה הראשון לאחר ששלטון רשטראקוטה התפשט לדרום הודו מהדקאן. לפי אדם הארדי הסגנון האדריכלי בו נעשה שימוש הוא "קרנאטה דראווידה". הוא אינו מכיל אף אחד ממגדלי השיקהארה (אנ') הנפוצים בסגנון נגארה (אנ') והוא נבנה באותם קווים כמו מקדש וירופאקשה בפטאדקל שבקרנאטקה. על פי היסטוריון האמנות וינסנט סמית', ההישג במקדש קאילאסה נחשב לשלמות אדריכלית של המקדש החצוב המונוליתי וראוי להיחשב לאחד מפלאי העולם. לדברי היסטוריון האמנות פרסי בראון, כהישג של אמנות, מקדש קאילאסה נחשב ליצירה ללא תחרות של אדריכלות סלע, מונומנט שתמיד הלהיב והדהים את המטיילים.[4]
אדריכלות בסגנון דראווידי. מבט מלמעלה של מקדשי נוואלינגה בקוקנור (אנ'), קרנאטקה
אף שכמה חוקרים טענו שהאדריכלות באלפנטה מיוחסת לשושלת קלאצ'ורי (אנ'), אחרים טוענים שהיא נבנתה בתקופת רשטראקוטה. חלק מהפסלים כגון נטאראג'ה וסדאשיווה מצטיינים ביופי ובאומנות אפילו של פסלי אלורה. הפסלים המפורסמים באלפנטה כוללים את "ארדהנארישווארה" ו"טרימורטי סדאשיווה". האחרון, פסל שלושת הפנים של לורד שיווה, הוא בגובה 8 מטר ונחשב לאחד מיצירות הפיסול המשובחות ביותר בהודו. אומרים שבעולם הפיסול, מעטות יצירות האמנות המתארות אלים מאוזנים באותה מידה.
בקרנאטקה המקדשים המפורסמים ביותר שלהם הם מקדש קאשי וישוונאתה ומקדש ג'יין נאראיאנה בפטאדקל, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.[5] מקדשים ידועים נוספים הם מקדש פראמשווארה בקוננור, מקדש בראהמדווה בסוואדי, מקדשי סטאווה, קונטיגודי השני, מקדשי ג'דאראגודי ואמביגראגודי באיהולה (אנ'), מקדש מאליקארג'ונה ברון, מקדש אנדהאקשווארה בהולי (אנ'), מקדש סומשווארה בסוגאל (אנ'), מקדשי ג'ייניים בלוקאפורה, מקדש נאוולינגה בקוקנור (אנ'), מקדש קומאראסוואמי בסנדור, מקדשים רבים בשיריוואל בגולבארגה (אנ'), ומקדש טריקוטשווארה בגאדג (אנ'), אשר הורחב מאוחר יותר על ידי שושלת צ'לוקייה המערבית (אנ'). מחקר ארכאולוגי של מקדשים אלה מראה שלחלקם יש את התוכנית דמוית כוכב שמאוחר יותר הייתה בשימוש נרחב על ידי אימפריית הויסלה (אנ') במקדש הויסלשוורה בהלבידו (אנ') ובמקדש צ'נאקשווה בבלור (אנ'). אחת המסורות העשירות ביותר בארכיטקטורה ההודית התגבשה בדקאן בתקופה זו, שאדם הארדי מכנה סגנון קרנאטה דראווידה בניגוד לסגנון הדראווידי המסורתי.
שפה
כתובת בקאנדה עתיקה מהמאה ה-9 במקדש נוואלינגה בקוקנור (אנ'), קרנאטקה
עם סיומה של שושלת גופטה בצפון הודו בתחילת המאה ה-6, החלו להתרחש שינויים גדולים בדקאן מדרום לרכס וינדיה ובאזורים הדרומיים של הודו. שינויים אלו היו לא רק פוליטיים אלא גם לשוניים ותרבותיים. חצרות המלוכה של תת-היבשת ההודית (מלבד טמילאקם (אנ')[ו]) יצרו קשר בין השימוש הגובר בשפת הקאנדה המקומית לבין התרבות הסנסקריטית המתרחבת. כתובות, כולל אלה שהיו דו-לשוניות, מדגימות את השימוש בקאנדה כשפה המנהלית העיקרית בשילוב עם סנסקריט. ארכיונים ממשלתיים השתמשו בקאנדה לרישום מידע פרגמטי הנוגע להענקות קרקע. השפה המקומית יצרה את הספרות ה"דסי" (הפופולרית) בעוד שהספרות בסנסקריט הייתה יותר "מרגה" (רשמית). מוסדות חינוך ומקומות להשכלה גבוהה (גהאטיקה) לימדו בסנסקריט, שפתם של הברהמינים המלומדים, בעוד שקאנדה הפכה יותר ויותר לשפת הדיבור של ביטוי אישי של קרבה אדוקה של מתפלל לאל פרטי. החסות שקיבלה קאנדה מג'יינים אוריינים ועשירים הובילה בסופו של דבר לשימוש בו בתנועות הדבקות הדתית בהודו של מאות שנים מאוחרות יותר.
ספרות וכתובות מתקופה זו מראים שקאנדה לא הייתה פופולרית רק באזור קרנאטקה של ימינו אלא התפשטה צפונה יותר לדרום מהאראשטרה של ימינו ועד לצפון דקאן עד המאה ה-8. "קוויראג'אמרגה", העבודה על פואטיקה, מתייחסת לאזור כולו שבין הנהר קאברי (אנ') לנהר גודבארי כ"ארץ קאנדה". ההשכלה הגבוהה בסנסקריט כללה את המקצועות ודה, ויאקראנה (דקדוק), ג'יוטישה (אסטרונומיה ואסטרולוגיה), סאהיטיה (ספרות), מימאנסה (פרשנות של כתבי הקודש), דהרמאשסטרה (חוק), פוראנות (טקס) וניאיה (לוגיקה). בחינה של כתובות מתקופה זו מלמדת שסגנון הכתיבה ה"קוויה" (הקלאסי) היה פופולרי. המודעות ליתרונות ולפגמים בכתובות של הארכיונאים מצביעה על כך שאפילו הם, למרות היותם משוררים בינוניים, למדו ספרות קלאסית סטנדרטית בסנסקריט. כתובת בקאנדה של המלך המלך קרישנה השלישי (אנ') (שלט 939–967), שנכתבה במשקל קאנדה פיוטי, נמצאה רחוק בג'בלפור במאדהיה פרדש של ימינו. "קוויראג'אמרגה", עבודה על פואטיקה בקאנדה מאת אמוגהאווארשה הראשון (אנ'), מראה שחקר השירה היה פופולרי בדקאן בתקופה זו. "נלאצ'מפו" הכתובה בסנסקריט של טריוויקרמה, היא אולי הקדומה ביותר בסגנון הצ'מפו מהדקאן.
לקריאה נוספת
Altekar, Anant Sadashiv (1934) [1934]. The Rashtrakutas And Their Times; being a political, administrative, religious, social, economic and literary history of the Deccan during C. 750 A.D. to C. 1000 A.D. Poona: Oriental Book Agency. OCLC3793499.
Chopra, P.N.; Ravindran, T.K.; Subrahmanian, N (2003) [2003]. History of South India (Ancient, Medieval and Modern) Part 1. New Delhi: Chand Publications. ISBN81-219-0153-7.
De Bruyne, J.L. (1968) [1968]. Rudrakavis Great Poem of the Dynasty of Rastraudha. EJ Brill.
Dalby, Andrew (2004) [1998]. Dictionary of Languages: The Definitive Reference to More Than 400 Languages. New York: Columbia University Press. ISBN0-231-11569-5.
Hardy, Adam (1995) [1995]. Indian Temple Architecture: Form and Transformation-The Karnata Dravida Tradition 7th to 13th Centuries. Abhinav Publications. ISBN81-7017-312-4.
Houben, Jan E.M. (1996) [1996]. Ideology and Status of Sanskrit: Contributions to the History of the Sanskrit language. Brill. ISBN90-04-10613-8.
Kamath, Suryanath U. (2001) [1980]. A concise history of Karnataka : from pre-historic times to the present. Bangalore: Jupiter books. LCCN80905179. OCLC7796041.
Karmarkar, A.P. (1947) [1947]. Cultural history of Karnataka : ancient and medieval. Dharwar: Karnataka Vidyavardhaka Sangha. OCLC8221605.
Keay, John (2000) [2000]. India: A History. New York: Grove Publications. ISBN0-8021-3797-0.
Majumdar, R.C. (1966) [1966]. The Struggle for Empire. Bharatiya Vidya Bhavan.
Masica, Colin P. (1991) [1991]. The Indo-Aryan Languages. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN0-521-29944-6.
Reu, Pandit Bisheshwar Nath (1997) [1933]. History of the Rashtrakutas (Rathodas). Jaipur: Publication Scheme. ISBN81-86782-12-5.
Pollock, Sheldon (2006) [2006]. The Language of the Gods in the World of Men: Sanskrit, Culture, and Power in Premodern India. Berkeley: University of California Press. ISBN0-520-24500-8.
Rao, Seshagiri, L.S (1988) [1988]. "Epic (Kannada)". In Amaresh Datta (ed.). Encyclopaedia of Indian literature – vol 2. Sahitya Akademi. ISBN81-260-1194-7.
Rice, E.P. (1982) [1921]. Kannada Literature. New Delhi: Asian Educational Services. ISBN81-206-0063-0.
Rice, B.L. (2001) [1897]. Mysore Gazetteer Compiled for Government-vol 1. New Delhi, Madras: Asian Educational Services. ISBN81-206-0977-8.
Sastri, Nilakanta K.A. (2002) [1955]. A history of South India from prehistoric times to the fall of Vijayanagar. New Delhi: Indian Branch, Oxford University Press. ISBN0-19-560686-8.
Sen, Sailendra Nath (1999) [1999]. Ancient Indian History and Civilization. New Age Publishers. ISBN81-224-1198-3.
Singh, Upinder (2008) [2008]. A History of Ancient and Early Medieval India:From the Stone Age to the 12th Century. India: Pearsons Education. ISBN978-81-317-1120-0.
Thapar, Romila (2003) [2003]. Penguin History of Early India: From origins to AD 1300. New Delhi: Penguin. ISBN0-14-302989-4.
Vaidya, C.V. (1979) [1924]. History of Mediaeval Hindu India (Being a History of India from 600 to 1200 A.D.). Poona: Oriental Book Supply Agency. OCLC6814734.
Warder, A.K. (1988) [1988]. Indian Kavya Literature. Motilal Banarsidass. ISBN81-208-0450-3.
