שוד קברים היא פעולה של חשיפת קבר או קריפטה במטרה לגנוב חפצי אמנות או חפצים אישיים. אדם העוסק בשוד קברים הוא "שודד קברים" או "פושט על קברים". לעיתים, מטרת שוד הקברים היא חטיפת הגופות עצמן והוצאתן מן הקבר, ולאו דווקא במטרה לגנוב חפצים אחרים. שוד קברים הוא מעשה חסר כבוד, אשר פוגע בכבוד המתים, ובכבוד השבט שאותו שודד משתייך אליו. בעולם העתיק שודדי קברים שנתפסו נגזרו לגזר דין מוות ושדידת קבריהם של לוחמים אשר נפלו בקרב נחשב לאחד מן הפשעים הכי גדולים שאדם יכול לבצע.
ביזה מוחקת את הזיכרון של העולם העתיק והופכת את יצירות האמנות הנעלות שלו לקישוטים על המדף. המנותקים מן ההקשר ההיסטורי, ובסופו של דבר מנותקים מכל משמעות.[1]
שודדי קברים בעידן המודרני, הם לעיתים קרובות אנשים בעלי הכנסה נמוכה, המוכרים את מרכולתם בשוק השחור. ממצאים מסוימים עשויים לעשות את דרכם לידי מוזיאונים או חוקרים, אולם רובם מגיעים לאוספים פרטיים.
ההשפעה על הארכאולוגיה
סין
חליפות קבורה סיניות העשויות מירקן נחשבו למיתוס במשך שנים רבות עד שבשנת 1968 נתגלו שתי חליפות כאלה. כעת מאמינים שרוב חליפות הקבורה הללו הוסרו מזמן על ידי שודדי קברים ולכן לא נמצאו במשך שנים רבות.
מצרים
קברים מצריים עתיקים הם אחת הדוגמאות הנפוצות ביותר של שוד קבר או קריפטה. רוב הקברים שנמצאו בעמק המלכים במצרים, נשדדו תוך 100 שנים מתאריך אטימתם. כמו רוב הממצאים הללו, אתרי הקבורה העתיקים נתגלו כשהם בתנאים ירודים וחסר בהם מידע עבור ההיסטוריונים והארכאולוגים כדי לקבוע אם הקבר נשדד. הפרעונים במצרים נהגו לשמור על תיעוד של הפריטים היקרים בקברים שלהם, אולם מכיוון שהמידע הזה חסר, לא ניתן לדעת מה אבד בוודאות. במרוצת השנים רבים ממנהלי מחלקת העתיקות המצרית, כדוגמת גסטון מספרו, הצליחו להשיב ארונות קבורה ומומיות של פרעוני מצרים שנשדדו לידי המדינה. מציאת הארונות והמומיות העניקה הסבר מדוע קברים רבים בעמק נמצאו ריקים. אם משום שנשדדו, או משום שכוהנים מצרים העבירו אותם למקום אחר כדי להגן עליהם.
מקרה ייחודי של שוד קברים התרחש בקברו של תות ענח' אמון, שהתגלה על ידי הארכאולוג האנגליהווארד קרטר בשנת 1922. על אף שהקבר נשדד פעמיים בסמוך לאטימתו,[2] וקרטר שיער כי כ-60% מהתכשיטים בו נשדדו. עדיין נותרו בו כ-200 תכשיטים וחפצי יוקרה.[3] היות שמדובר במלך שנפטר בצעירותו ומלך כעשור בלבד, השפע שנותר הוא יוצא דופן. זאת מכיוון שמקבריהם של מלכים בעלי היסטוריה ארוכה יותר נגנבו חפצי ערך במספרים גדולים, ואילו בקברו של המלך הצעיר, נותר עושר ארכאולוגי רב.
צפון אמריקה
שוד קברים בצפון אמריקה מתרחש בדרך כלל באתרי קבורה אינדיאנים. זהו תהליך שקורה במשך 200 השנים האחרונות. שוד קברים זה היה נפוץ במאה ה-18 בגלל הרעיון לפי האינדיאנים לא נחשבים לעם, אלא לפראי אדם, ולכן לא כיבדו את רכושם ואזורי הקבורה שלהם. גופותיהם וחפציהם נמכרו או נבזזו.
מרכז אמריקה
מוזיאוני הזהב והירקן בסן חוסה, קוסטה ריקה הם חסרי משמעות מבחינה מדעית מכיוון שכל הפריטים הנמצאים בהם, מגיעים מביזה. מייקל ג'יי סנאסקיס אומר ”רק למוזיאון הלאומי יש תוכנית מחקר פעילה עם תערוכות דידקטיות המבוססות על חפירות מדעיות משלה”[4]
שודדי קברים מוכרים לעיתים קרובות חפצים של המאיה והאצטקים בשוק השחור בו מחירם גבוה. הקונים (אוצרי מוזיאונים, היסטוריונים, וכו ') לא סובלים מן ההשלכות על כך שברשותם סחורה גנובה. והם מאשימים את שודדי הקברים מהמעמד הנמוך.
היום הסחר בעתיקות הפך לתעשייה מתייעלת והמהירות בה הממצאים הארכאולוגיים נכנסים לשוק גדלה. למרות החוקים שנחקקו באזורים אלה, בשל עוני קיצוני, שוד קברים ממשיך לגדול מדי שנה.
מזרח אירופה
מעשי שוד קברים בוצעו בקברי אחים של יהודים שנספו בשואה במזרח אירופה: אוקראינה, ליטא, לטביה ועוד. חילול הקברים היהודיים נעשה במטרה לגנוב חפצי ערך ולהשתמש בחול לצרכים אישיים. הכומר הצרפתי פטריק דבואה הוא הראשון שהפנה את תשומת הלב הבינלאומית לתופעה של בוזזי הקברים היהודיים.[5]
ישראל
שוד מערות קבורה ועתיקות בישראל מתרחש בכ-300 אתרי עתיקות בתחומי ישראל ובמאות אחרים מעבר לקו הירוק. הנזקים מוערכים במליוני דולרים ונגנבים בעיקר שרידים מתקופת התנ"ך, התקופה הרומאית והתקופה הביזנטית. כאשר השודדים מחפשים בעיקר זהב, מטבעות וחפצי קרמיקה.[6]
הקברים מן התקופות הללו עשירים בכלי זכוכית ותכשיטים, לצד כלי חרס. וכן קיימת פגיעה בקברי שיח' מוסלמיים על ידי חבורות המחפשות מטמוני זהב מהתקופה העות'מאנית. ביזת המטבעות, בעיקר מימי הבית השני ומרד בר כוכבא, פוגמת ביכולתו של הארכאולוג לקבוע את תאריכי השכבות ותקופות החיים באתר.[7]
דוגמה לשוד כזה התרחשה בשנת 2011 בה נתגלתה בטייבה מערת קבורה מתקופת הרומאים, שהייתה מוסתרת בצלע ההר הצפוני של היישוב צור נתן, לאחר שבמשך השנים סברו כי מדובר בבאר ישנה. המערה נמצאה על ידי פקחי רשות העתיקות רק לאחר שנחפרה ונבזזה.[8]