רצח סְטוֹלֶרוֹ-יַכמַן-צַ'צ'קֶס הייתה פרשת רציחות שעוררה הד רב בישראל של שנות ה-60 ולא פוענחה מעולם.
הפרשה
בין החודשים נובמבר 1962 ליולי 1963 אירעו בישראל שלושה מקרי רצח שלא פוענחו על ידי משטרת ישראל. לא היה קשר כלשהו בין שלושת הנרצחים, אולם נסיבות הרצח היו דומות, ונולדה סברה בציבור כי המדובר בסדרת רציחות.
קורבנות הרצח
הקורבן הראשון היה משה סטולרו, גיבן בן 32, בעל חנות לכלי בית, ספרים ועיתונים ברחוב דרך נגבה פינת רחוב החי"ל ברמת גן. סטולרו התגורר עם הוריו בדירה בקומה אחרת של הבניין שבו נמצאה החנות. ב־15 בנובמבר1962 בסמוך לשעה 7 בערב, כשנעל סטולרו את חנותו והיה בדרכו לעלות לדירתו בכניסה לבנין מצד רחוב החי"ל הוא נורה בחדר המדרגות בשלוש יריות מתת-מקלעעוזי ונהרג. הרוצח נמלט ולא נתפס.
הקורבן השני היה ד"ר זיגפריד יכמן, רופא ישראלי שעבד עבור שגרירות ארצות הברית. ב-2 באפריל1963, בסמוך לשעה 10:30 בערב, חזרו הרופא ואשתו מקונצרט לביתם במרכז תל אביב. בכניסה לבית נורה ד"ר יכמן מירייה בודדת בתת-מקלע עוזי ונפטר מפצעיו. הרוצח נמלט מן המקום.
הקורבן השלישי הייתה אישה בשם דבורה צ'צ'קס. בשעת לפנות בוקר 17 ביולי 1963, חדר אלמוני לבית ליד הפרדסים שבפאתי כפר סבא שבו גרה צ'צ'קס עם משפחתה וירה מספר כדורים מתת-מקלע עוזי באישה ובבעלה בשנתם. האישה נהרגה, בעלה פישל נפצע קשה, והרוצח נמלט ממקום המעשה.
תגובת הציבור לרציחות
העובדות כי שלוש הרציחות היו ללא מניע נראה לעין, כי שלושתן בוצעו בתת-מקלע עוזי, כי בשלושתן הרוצח נמלט ובשלושתן לא נמצא קצה חוט לפענוח, עוררו היסטריה בתקשורת ובציבור.
כאשר נתברר כי דבורה צ'צ'קס ביקרה בשנת 1960 את אמה החולה בברית המועצות (ביקור נדיר באותה תקופה), וכי ד"ר יכמן נתן שירותים לשגרירות ארצות הברית, החלו ספקולציות הקושרות את שלושת המקרים לענייני ריגול (יוצא הדופן היה סטולרו, שלא היה לו כל קשר "זר"). לסברה כי הרציחות היו קשורות לריגול או לעניינים חשאיים לא הובא כל ביסוס מעולם.
האשמת לוי נויפלד
בה בעת יצא מביתו סטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים בשם לוי נויפלד ונעלם מבלי להותיר עקבות. הסטודנט בן התשע עשרה, שכפעוט ניצל מהשואה עם אחיו יהודה והיה תלמיד מצטיין, סבל ממצוקות נפשיות והיה בטיפול נפשי. חוקרי המשטרה העלו סברה כי הסטודנט הנעלם הוא הרוצח בשלושת המקרים ופתחו במצוד אחריו שנקרא "מבצע שדה" (פירוש שם המשפחה נויפלד ביידיש הוא "שדה חדש"). המבצע היה רחב היקף והשתתפו בו כאלף שוטרים.[1] העיתונות קיבלה סברה זו וראתה בנויפלד את הרוצח, כאילו הועמד לדין והורשע. המשוררת זלדה יצאה להגנתו עוד טרם נוקה מהחשדות נגדו, ובפעם היחידה בחייה שלחה מכתב ל"הארץ", שבו כתבה: "איני מכירה את האיש הזה ומעולם לא ראיתי את פניו, אולם משהו מזכיר לי את ההוללות האפלה של משפט לינץ'. בטרם שפט השופט, העיד העד, החליטו כולם כי לוי נויפלד רצח אישה, רופא ונכה. והרי ספק אם שפך האיש טיפת דם אחת".[2]
ב־3 במאי1964 מצאו ילדים מטיילים את שרידי גופתו של לוי נויפלד בחורבה בשכונת עין כרם שבירושלים, ולידה מכתב התאבדות ובקבוק רעל. התברר כי הסטודנט, שסבל ממצוקות נפש, שם קץ לחייו. לפי ממצאי הבדיקה הפתולוגית נקבע כי מותו של נויפלד קדם לשתי הרציחות האחרונות מתוך השלוש. בעקבות המקרה כתבה זלדה על נויפלד את השיר "בחיק העשבים בכה",[3] שכהקדמה לו ציטטה מ"הארץ" כי "מן המכתבים שנמצאו במזוודה שהייתה מונחת ליד הגופה הסיקה המשטרה שנויפלד התאבד. בכך הגיע לסיומו אחד המצודים הנרחבים ביותר שמשטרת ישראל ערכה אי־פעם" (1/6/64); "המשטרה מסירה כל חשד מלוי נויפלד" (11/6/64).[4] נויפלד נקבר בבית העלמין קריית שאול.
התעלומה
במשך למעלה מארבעה עשורים שחלפו מאז לא נתגלתה כל ראיה חדשה או קצה חוט שיוביל לפענוח, והתעלומה נשארה בעינה. בריאיון למקומון "ידיעות תל אביב" באוקטובר 2012 חשף אברהם צ'צ'קס, בנה של דבורה, את העובדה שכאשר הוריו חיו בברית המועצות, אביו פישל פעל באחד מארגוני הבריחה משם. הוא המשיך לעבוד עבור המודיעין הישראלי גם לאחר עלייתם ארצה. דבורה ביקרה בברית המועצות זמן קצר לפני הרצח, ולדברי אברהם ככל הנראה הק.ג.ב עלה על עקבותיהם. לפי גרסה זו המתנקש היה אמור להרוג את פישל צ'צ'קס. צ'צ'קס סיפר בראיון שלפני גיוסו שוחח עם דוד בן-גוריון על הנושא. הוא אמר לו שהמתנקש הרוסי כבר עזב את הארץ.[5] בראיון שקיים העיתונאי אפרים גנור עם ראש השב"כאיסר הראל על הפרשה, הוא אמר שבאותן שנים היו סוכני קג"ב בארץ, אך לא ייתכן שסוכן נכנס לארץ וביצע התנקשויות עבור שולחיו בלי שהשב"כ או המוסד עלו על עקבותיו.[6]
בתרבות
"אל תירו בנשיא" (1980) - סיפרו הראשון של אמנון דנקנר, משלב בעלילת הריגול מקרה רצח דומה למקרה הרצח של דבורה צ'צ'קס.[דרוש מקור]
"המפצחות" - פודקאסט עלילתי-בלשי עוסק בפרשת רצח בדיונית בהשראת רצח סטורלו-יכמן-צ'צ'קס. שמות הקורבנות שונו אך פרטים רבים נשארו כמעט זהים.[7]
לקריאה נוספת
אלי הוד (עורך), ספר אירועים, כרך א, ירושלים: משטרת ישראל – אגף כוח אדם – יחידת היסטוריה, 1999. (נדפס שוב: "אניגמה: רצח מהעבר", מראות המשטרה: ביטאון משטרת-ישראל, 176 (מרץ–אפריל 2000), עמ' 32–33)
