אימה, רחל, הייתה בתו של הרב דוד צבי חן (הרד"ץ) מחשובי רבני חב"ד ובנו של רבי פרץ חן מרבני משפחת חן. אביה, רבי שלום שלמה שניאורסון, היה רב ידוע מצ'רניגוב, בנו של רבי ברוך שניאור שניאורסון[1], צאצא של ה"צמח צדק", האדמו"ר השלישי של חב"ד[1]. אביה וסבה (הרד"צ חן) נפטרו בעודה צעירה, ודמויותיהם השפיעו רבות על נפשה. זלדה הייתה בת יחידה, ולפיכך בכל בוקר בשנת האבל אמרה קדיש על אביה.
בן הדוד של זלדה הוא "הרבי מליובאוויטש", רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר האחרון של חב"ד (אביו, רבי לוי יצחק שניאורסון, היה אחיו של רבי שלום שלמה, אביה של זלדה). זלדה גדלה בחצר חב"דית, ושמרה על קשר הדוק עם בן דודה.
בארץ ישראל
ב-17 במאי 1925, כשהייתה זלדה בת 11 עלתה המשפחה לארץ ישראל דרך נמל יפו באונייה "איליץ'", שהפליגה מאודסה ועליה כ-250 עולים. את הבקשה לעלייתם של הסב, ההורים וזלדה הגיש ביולי 1924 קרוב משפחתם, עו"ד ד"ר א. הילמן, דרך הרבנות הראשית לארץ ישראל וזו פנתה מיד למושל המחוז לאור הבטחת הנציב העליון לתת לרבנים הנמצאים תחת לחץ הסובייטים רישיון לעלייה. הילמן לקח על עצמו גם לדאוג למחייתו של הסב בן ה-75. המשפחה התיישבה בירושלים, שם למדה זלדה בבית הספר לבנות "שפיצר". לפי סיפוריה, היו שנות ילדותה בירושלים עגומות, בשל המצב הכלכלי הקשה במשפחה והאווירה המחמירה בבית הספר. המצב השתנה כשעברה ללמוד בסמינר למורות "מזרחי", שהיה מוסד דתי אך העניק אז גם השכלה כללית רחבה, ולדברי זלדה, היא פגשה בו צעירות לא דתיות רבות שבהמשך הלכו לקיבוציםחילוניים, אבל הקשר עמן "נשאר עבורי קשר חיים"[2]. בסמינר הושפעה רבות ממורים בעלי שם כעקיבא ארנסט סימון ופייבל מלצר, בנו של הרב איסר זלמן מלצר. בהמשך, עסקה בהוראה בירושלים. לימדה בבתי הספר "רוחמה" ו"חברת הילד". הסופר עמוס עוז, שהיה בין תלמידיה בבית הספר "חברת הילד"[3], כותב עליה בספרו "סיפור על אהבה וחושך", כי "הרעידה בי איזה מטרונום פנימי שעד אז לא זע ומאז עד עכשיו לא חדל". היא עברה לתל אביב ולמדה ציור. חלק מציוריה ורישומיה התפרסמו בספרים "צפור אחוזת קסם" ו"גני האין". ציוריה, בדומה לשיריה, משרים אוירה קסומה. מתל אביב עברה לחיפה ולימדה ילדים בעלי צרכים מיוחדים, יחד עם פרופסור נחמה ליבוביץ. בכרמל פגשה את חיים מישקובסקי, בעלה לעתיד.
ב-1950 נישאה לחיים אריה מישקובסקי, בנו של הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי ונכדו של הרב יצחק בלאזר, מראשי תנועת המוסר. הוא היה בוגר ישיבת חברון, שעבד כפקיד וכרואה חשבון. הזוג היה חשוך ילדים. השניים התגוררו בירושלים בדירה צנועה בשכונת כרם אברהם – בבית האבן הישן, שעל אודותיו כתבה מספר שירים. לאחר מחלה ממושכת נפטר בעלה ב-1970 בגיל 62[4]. היא הקדישה לו רבים משירי הקובץ השני, "הכרמל האי-נראה", שם פגשה אותו לראשונה. בשנת 1976 עברה להתגורר ברחוב הקליר, בשכונת שערי חסד בעיר[5].
שיריה של זלדה התפרסמו טיפין טיפין בבמות שונות, כגון במדורים ספרותיים של עיתונים בישראל. היא נהגה לדקלם לאורחיה שירים מזיכרונה. רק כשהייתה בת 53, לאחר 35 שנות יצירה, יצא לאור קובץ שיריה הראשון, פנאי (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). עד לשנת 2007 הודפס קובץ זה ב-14 מהדורות ובאלפי עותקים. חלק מיצירותיה נלמדות במסגרת תוכנית הלימודים של בתי הספר התיכוניים בישראל (למשל השיר מקום של אש).
בשונה מבני דורה, כגון נתן אלתרמן ולאה גולדברג, שירתה של זלדה איננה מחורזת ושקולה, אלא כתובה בסגנון חופשי. השפעת תנועת החסידות ניכרת בשיריה, המאופיינים באווירה של חתירה לקדושה ולנשגב, שאותם ביקשה למצוא בחיי היומיום, כמו ברגעי הארה והתגלות פנימית. בשיריה יש שימוש במוטיבים ובמאפיינים של הסיפור החסידי.
זלדה התאפיינה בפתיחות כלפי העולם הרחב. ביתה היה פתוח לשוחרי הספרות העברית לדורותיה, לאנשים צעירים שבאו להתעניין ביצירתה, ובכלל זה, ידידים חילוניים רבים.
באמצעות עזה צבי נוצר קשר בין זלדה ליונה וולך הצעירה, ולמעשה וולך היא זו שהביאה להדפסת שיריה של זלדה[6]. במכתב אל זלדה כתבה וולך:
לזלדה שלום ונשיקות לידייך אוזרות לכתוב.
ואני כותבת לך כאן הדברים החזקים שאירעו בי שירייך. רק היום הצלחתי לקוראם בזה אחר זה ולסיים ברציפות הספר. ובכל הפעמים רטטים פיזיים הקדימו להסתכלות העור שהקדימו דמעות שהיו יורדות שהקדימו שיתוק שהיה בא ועומד. וכל זה עצר אותי בשיר מלבוא בשיר אחר... וקורים דברים מעודנים יותר וסלחי לי שאני כותבת אלו המקרים. את מעמידה עולם, זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות. ועולם זה עושה אותי טובה והיופי שאת מביאה משאיר אותי כמהה, משתאה געגועים, ואני זוכרת שאני יהודיה. והספר הזה מביא למעשים, ולא רק לקריאה רבה ולא רק ידיעה ולא רק ראייה. וצריך לכתוב שירים הרבה. כאילו האדם העד היחיד וכל הנשמות בשקיקה נוראה. באהבה, בכבוד והערצה, יונה.
— חדרים, 4, עמ' 28
וולך וזלדה הופיעו יחד בערבי הקראת שירים ב"צוותא". אולם בעקבות שירה של וולך "תפילין", ב"עיתון 77", שבו אוזכרו תשמישי קדושה בהקשר ארוטי, ולאחר חילופי דברים סוערים ומתוקשרים, נותק הקשר ביניהן.
ציפור אחוזת קסם, כתבים וציורים. עורכים: רבקה גולדברג, ראובן קסל, יונדב קפלון ירושלים, הוצאת עמותת זלדה ויצירתה, 177 עמודים, 2014
גני האין, כתבים וציורים. עורכים: ראובן קסל, רבקה גולדברג, ירושלים, הוצאת עמותת זלדה ויצירתה, 175 עמודים, 2020
ספרי השירה של זלדה, שאותם פרסמה מעל במות רבות (לא כל שיריה פורסמו), ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בתל אביב. הקבצים "פנאי", "הכרמל האי-נראה" ו"אל תרחק" ראו אור גם בכרך אחד שראה אור במספר מהדורות מ-1975. לאחר מותה קובצו כל הספרים לכרך אחד, שכותרו: שירי זלדה.
עץ זה מרכז את צאצאיה המפורסמים של משפחת שניאורסון ענף רבי ברוך שלום שניאורסון (בנו הבכור של הצמח צדק), או חוליה המקשרת בין דורות, כל ילדיו, וכן נישואים במשפחה.
לעץ האדמו"רים ראו כאן. לעץ המרכזי של משפחת שניאורסון ראו כאן.
בצבע ירוק: יחוס שרשרת הדורות, בן אחר בן, של הרבי מלובביץ' לצמח צדק, שגם נקרא על שמו.
לילי רתוק, מלאך האש: על הקשר בין יונה וולך וזלדה, עלי-שיח, 37, תשנ"ו 1996
יערה בן-דוד, אור הנר של תפילה זכה : זלדה, "הלא הר, הלא אש", אהבה ממבט שני, תשנ"ז 1997
צבי לוז, המחתרת של זלדה והעדפת האי-נראה, עלי-שיח, 49, תשס"ג 2003
אהרון קומם, "אל לב הדברים" : משבר האמונה בשירת זלדה, שלשלת שירה, תשס"ד 2004
דרור אידר, מתי התחלפו המלכויות בגבהים – עיון משווה בין שירת זלדה לשירתה של חווה פנחס-כהן, בתוך: הישן יתחדש והחדש יתקדש – על זהות תרבות ויהדות, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ה, 2005, עמ' 215–241
צבי מרק, אמונה ושירה בשירת זלדה, בתוך: על האמונה: עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית, מ. הלברטל, א. שגיא, ד. קורצוויל (עורכים), ירושלים: הוצאת כתר, 2006, עמ' 534–555
חמוטל בר-יוסף, על שירת זלדה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007
אסתר אטינגר, זלדה, שושנה שחורה, מונוגרפיה המשלבת את סיפור חייה של זלדה עם עיון מקיף בשירתה ובמקומה בעולם השירה העברית ובחברה הישראלית, תל אביב: הוצאת מפה, 2007
עמיחי חסון ונעמה שקד, הפוגה באי ירוק: מחווה לזלדה, גיליון מיוחד של כתב העת משיב הרוח, 2015
תולדות עמנו הן שירה אחת ארוכה וגדולה, זלדה בשיחה עם תלמידים, 'דחק', כרך ט', 2018
לכמה דברים מתוך ארכיונה, ראה: מבית הגנזים, שד"ב לוין, תש"ע, הוצאת קה"ת, מסת"ב 978-0-8266-0657-0 עמודים עד-עז
זלדה – שתי מעשיות לילדים (ההדירה מכתב־יד: יהושבע סמט־שינברג), בתוך 'דחק', כרך יב', 2020
