רוצח סדרתי הוא אדם שביצע שלושה מעשי רצח שונים או יותר, לאורך זמן, של קרבנות שעל פי רוב לא היו מוכרים לו לפני כן. רוצחים סדרתיים פועלים לרוב מתוך דחף מיני סוטה או סדיסטי, או מתוך צורך להתגבר על רגשי נחיתות על ידי הוכחת עליונותם על הקורבן, על המשטרה ועל מוסכמות החברה.

רצח סדרתי, כעיקרון, הוא פעולה נדירה – הרוצח הסדרתי צריך להיות אדם בעל דחף לעשות מעשים שהחברה רואה אותם כחמורים ביותר, וכן מסוגל להסתיר את פעולותיו מהסביבה לאורך זמן.

המונח "רוצח סדרתי" נטבע בשנות השבעים על ידי סוכן ה-FBI רוברט רסלר או ד"ר רוברט ד. קפל (עניין זה שנוי במחלוקת) ונכנס לשימוש בעקבות גילוי פשעיהם של טד בנדי ודייוויד ברקוביץ' ("בנו של סם") באמצע עשור זה. תועלתו העיקרית של המונח היא בהבחנה בין שלושה סוגים של מעשי רצח מרובים: רצח סדרתי, רצח המוני ורצח מתפרץ.

רוצח מתפרץ מוגדר כמי שמבצע מעשי רצח מרובים במקומות שונים ולאורך תקופת זמן קצרה, העשויה לנוע בין כמה שעות לבין כמה ימים, כשהרוצח אינו שב למהלך חיים רגיל בין מעשי הרצח.

רצח המוני (או טבח) הוא מעשה רצח בו אדם או בני אדם הורגים ארבעה אנשים, או יותר, באירוע אחד ובמקום אחד, ללא פרק זמן מובחן בין הרציחות.^[1] לעיתים מתאבדים הרוצחים, דבר המונע התחקות מדויקת אחר הסיבות הישירות והמצב הנפשי שהניע אותם לפעול כפי שפעלו. רוצחי המונים שנתפסו טענו לעיתים כי לא זכרו בבירור את האירוע.

רוצח סדרתי, לעומתם, הוא מי שביצע שלושה מעשי רצח, או יותר, לאורך תקופה ממושכת, עם תקופות 'צינון' בין מעשי הרצח. רוב הרוצחים הסדרתיים עוטים בתקופת הצינון מה שהרווי מ' קלקלי (Hervey M. Cleckley) ורוברט הייר כינו "מסיכה של שפיות" הגורמת לכך שרוב הסובבים אותם אינם חשים כי יש בהם משהו חריג.

^[2]

רוב מעשי הרצח משלושת הסוגים מבוצעים בדרך כלל על ידי אדם בודד, אף כי ישנן דוגמאות לרוצחים מכל אחד מהסוגים שפעלו בצוותים או בקבוצה.

מרבית הרוצחים הסדרתיים הם גברים, אך מוכרים גם מספר מקרים של נשים רוצחות סדרתיות. הרוצחים הסדרתיים מונעים בדרך כלל מתוך דחפים הקשורים בהשגה או בשמירה על כוח ומתוך דחף מיני כפייתי. לעיתים קרובות חשים הרוצחים הסדרתיים חסרי יכולת או ערך, פעמים רבות כפועל יוצא של ילדותם, בה חוו השפלה, ניצול ועוני. על פי רוב, מלווה את הרוצחים התחושה כי מעשי הרצח מהווים סוג כלשהו של נקמה.

מעשי הרצח של רוב הרוצחים הסדרתיים הם תוצאה של דחף סדיסטי עז, המלווה בהיעדר יכולת לגלות הזדהות או אהדה לסבלם של אחרים. במקרים רבים, שואבים הרוצחים הסדרתיים סיפוק מסבלם של קורבנותיהם, מה שמכונה "פסיכופתיות" או, לאחרונה, "הפרעת אישיות אנטי-חברתית", מונחים המגדירים התנהגות הכוללת פגיעה פיזית קשה לצורך השגת עונג (מיני, בדרך כלל) והרג הקורבנות באיטיות, לאורך תקופה ארוכה.

רוב הרוצחים הסדרתיים חווים תקופה של רגיעה לאחר ביצוע רצח ופועלים שוב רק כאשר הדחף הרצחני שב ומופיע. משך עת הרגיעה משתנה ויכול לנוע בין ימים ספורים לכמה שנים, ונוטה להתקצר ככל שאורכת תקופת לכידת הרוצח. הרוצח ג'פרי דהמר, לדוגמה, רצח את קורבנו השני תשע שנים אחרי הראשון, אך שמונת הקורבנות האחרונים נרצחו בתוך שבעה חודשים בלבד.

כאשר הם נתפסים, טוענים חלק מהרוצחים הסדרתיים לאי-שפיות בעת ביצוע מעשי הרצח, ומקווים לזיכוי בשל אי שפיות זמנית או קבועה. טיעון זה נדחה ברוב המקרים בנימוק כי יכולתם השכלית של הרוצחים אינה פגומה במידה כזו שאין ביכולתם להבחין בין מעשה חוקי ובלתי חוקי או מעשה טוב ורע מבחינה מוסרית. נוסף על כך, רבים מן הרוצחים הסדרתיים מתכננים את מעשיהם בקפידה ואינם סובלים בדרך כלל מהזיות או מתעתועי חשיבה המונעים מהם לחמוק מרודפיהם או לטשטש את עקבותיהם.

לרוב הרוצחים הסדרתיים שנתפסו עד היום רקע משפחתי מעורער וידוע כי חלקם אף חוו ניצול והתעללות מינית, גופנית או נפשית בילדותם. לעיתים קרובות יש קשר הדוק בין סוג ההתעללות שחוו לבין פשעיהם. עם זאת, חלק מהרוצחים הסדרתיים טוענים, כי לא סבלו מהתעללות ואחרים מודים כי טענו שסבלו מהתעללות על מנת לזכות באהדת הציבור או הפסיכולוגים המשוחחים עמם ואף באהדת השופטים. בגלל הקושי לדעת במדויק מה אירע בילדותם של רוצחים אלו, לא ניתן לדעת בוודאות מהו היקף ההתעללות שחוו בפועל.

רבים מהרוצחים הסדרתיים נוהגים לגלות עניין רב במעשי רצח כבר בילדותם או בתקופת הנעורים שלהם. עולם הדמיון שלהם פרוע והם מרבים לחלום בהקיץ על שליטה, הכנעה ורצח, לרוב בשילוב אלמנטים מסוימים המופיעים לאחר מכן גם במעשי הרצח שלהם. רבים מהרוצחים שואבים הנאה מקריאת סיפורים על מעשי התעללות, אונס, עינוי ורצח.

אחדים מהרוצחים הסדרתיים מפגינים אחד או יותר מסימני האזהרה במה שמכונה "שילוש מקדונלד": נטייה להצתת אש רק לצורך ההנאה שבהחרבת דברים, התעללות בבעלי חיים (המקורבת לזוסדיזם), במיוחד כאשר היא מבוצעת בבעלי חיים גדולים ולצורך הנאתו הפרטית של המתעלל ולא כדי להרשים אחרים והרטבה במיטה עד גיל מאוחר. לאחרונה ביקשו מספר חוקרים לערער על תקפות המאפיינים הללו כמנבאים ממשיים לרוצח סדרתי בהתהוות. חוקרים אלה הצביעו על כך שחלק מן המאפיינים, או כולם גם יחד, רווחים במידה ניכרת בקרב ילדים ונערים.

מומחים אחדים אף טוענים, כי למן הרגע בו רוצחים סדרתיים מתחילים לפעול הם אינם יכולים להפסיק את מעשי הרצח, אלא לעיתים נדירות. לאחרונה ערערו חוקרים אחרים גם על תפישה זו והצביעו על כך שהשימוש באמצעים כגון בדיקות DNA איפשר להביא ללכידתם של רוצחים סדרתיים שאינם מסוגלים לשלוט בדחפים הרצחניים שלהם. לכן, לדעת החוקרים, לקבוצה זו ייצוג יתר באוכלוסיית הרוצחים הסדרתיים שנתפשו.

קיימים דיווחים שונים על המידה בה רווחת תופעת הרצח הסדרתי. סוכנות ה-FBI העריכה כבר בשנות השמונים כי בכל זמן נתון ישנם כ-35 רוצחים סדרתיים פעילים בארצות הברית, כשבלוס אנג'לס ובניו-יורק יש בין 4 ל-5 רוצחים סדרתיים פעילים בכל אחת.^[3] על פי חשבון זה נרצחים בשנה כ-9,000 אנשים לפחות בידי רוצחים סדרתיים.

בספרים פופולריים, שלא גיבו את הטיעונים המובאים בהם באסמכתאות כלשהן, טענו המחברים כי מספר הרוצחים הסדרתיים גדול בהרבה. כך, לדוגמה, טען ג'ואל נוריס^[4] כי בארצות הברית פועלים כחמש מאות רוצחים סדרתיים, וכי הם רוצחים חמשת אלפים איש מדי שנה, שהם בערך רבע מכלל מקרי הרצח במדינה.

היקף התופעה, בשני המקרים, הוא עניין של השערות או הערכות שאינן מבוססות על עובדות ידועות כלשהן. חוקרים שונים^[5] טענו אף כי רוצחים סדרתיים הם מיתוס, יותר מאשר מציאות.

מספר המקרים המדווחים של מעשי רצח סדרתי במדינות המערב גדול יותר מזה המדווח במדינות אחרות. קרוב לוודאי שהסיבות לכך קשורות בעיקר לשיטות איתור פשיעה משופרות, דיווח נרחב על מעשי פשיעה, במיוחד חמורים, היעדר צנזורה ותחרות חופשית בין מקורות חדשותיים וכן הבדלים תרבותיים בין מדינות^[6].

על פי סרט התעודה Serial Killers: The Real Life Hannibal Lecters ‏(2001), מתוך כלל הרוצחים שנתפסים בארצות הברית, כשני אחוזים הם רוצחים סדרתיים. על פי המדווח בסרט זה, שכיחות הרוצחים הסדרתיים בין כלל הרוצחים שנתפסים גבוהה יותר בארצות הברית מאשר מחוצה לה ובין מדינות המשנה של ארצות הברית, השכיחות היא הגבוהה ביותר בקליפורניה.

ידוע כי מקרים של רצח סדרתי אירעו גם במאות קודמות, אך הדיווח עליהם היה על פי רוב לקוי, ולכן הקשה על איתור דפוסי הפעולה האופייניים של רצח סדרתי. נוסף על כך, ארגונו ועצמתו של כוח השיטור היה מוגבל הרבה יותר מזה של היום, עניין שהקשה על איתור רוצחים כאלו או הבאתם לדין.

שתי דמויות ידועות, שניתן לראות בהן רוצחים סדרתיים, היו זו של האציל ז'ילס דה רה, מעשירי צרפת במאה החמש עשרה, שהורשע בחטיפה, אונס ורצח של יותר ממאה נערים ונערות; ושל ארז'בט באטורי, אצילה הונגרית שנאסרה בשנת 1610 והואשמה בעינוי וברצח של שש מאות נערות.

לטענת כמה מחוקרי ההיסטוריה של הפשע, מקרי רצח סדרתי נוספים אירעו במהלך ההיסטוריה, ומעשי הרצח הללו הם שעמדו ביסוד סיפורי אגדה על אנשי-ערפד, אנשי זאב ואחרים. טענות כאלו, בהיעדר תיעוד תומך, נדונו להיוותר השערות בלבד.

תיעודים ראשוניים משמעותיים יותר של מעשי רצח סדרתי הופיעו בארצות המערב רק לקראת סוף המאה השמונה עשרה. ריכרד פרייהר פון קרפט-אבינג, לדוגמה, תיאר מקרה כזה שהתרחש בשנות השבעים בגרמניה, בו איטלקי בשם אאוסביוס פידניילה רצח שישה אנשים. מקרה מפורסם נוסף היה זה של ז'וזף ושר, שהוצא להורג בצרפת בשנת 1898 אחרי שהתוודה על רצח וקטיעת אבריהם של אחד עשר נשים וילדים. בארצות הברית הורשע שנתיים קודם לכן ה.ה הולמס שהודה בביצוע עשרים ושבעה מעשי רצח.

הרוצח הסדרתי המפורסם ביותר עד היום (אף שזהותו אינה ידועה עד היום והוא לא נתפס מעולם) הוא "ג'ק המרטש" בלונדון בשנת 1888.

מספר גורמים העוסקים בחקר רצח סדרתי ניסו למיין את הרוצחים הסדרתיים לפי אבות טיפוס מסוימים. האף-בי-איי גורס כי ישנם שני סוגים עיקריים, אם כי שונים, של רוצחים סדרתיים: הטיפוס המאורגן ולעומתו הטיפוס הלא מאורגן. הולמס והולמס בנו על סמך חלוקה בסיסית זו מגוון תכונות המשויכות לכל אחד מסוגי הרוצחים^[7]. מאחר שמספר הרוצחים הסדרתיים שנתפסו עד כה הוא קטן, אין אפשרות לבחינה מדעית ומדוקדקת של המיון והחלוקה כאמור. לפיכך, מיון זה מבוסס בעיקר על מידע אנקדוטלי.

הרוצח הסדרתי המאורגן מאופיין בדרך כלל בחזות חיצונית של אדם מן היישוב – כזה ששכניו מצהירים אחרי לכידתו כי היה "בחור טוב" ונראה כמי ש"לא יפגע בזבוב." פעמים רבות, הם מנהלים חיי משפחה תקינים, לכאורה, ונתפשים כאזרחים שלווים ושומרי חוק. הרוצחים מסוג זה מגלים בדרך כלל עניין רב וידע רב בתחום המחקר הפורנזי ובשיטות להסתרה או הסוואה של פשעם, בוחרים בקפידה יחסית את קרבנותיהם, ולעיתים קרובות משקיעים מאמץ באמצעים המכוונים להטעות את המשטרה, כמו זיוף מכתבי התאבדות, או הצגת מעשה הרצח כפשע שבוצע על ידי עבריינים או במסגרת מלחמת כנופיות. רבים מהם רואים במעשי הרצח שלהם סוג של "משחק" או הרחבה של פעילות ספורטיבית אחרת כמו דיג או שיט, ולעיתים יש להם אף עניין בניהול המשחק כנגד כוחות המשטרה.

רוצחים סדרתיים מן הסוג הלא מאורגן נוטים לבצע את מעשי הפשע שלהם באופן אימפולסיבי ורוצחים כאשר נקרית להם ההזדמנות. הם אינם טורחים להיפטר מן הגופה ולעיתים קרובות מבצעים אחרי מעשי הרצח טקסים פולחניים כאלו ואחרים כמו נקרופיליה, קטיעת איברים וכדומה. לרבים מן הרוצחים מסוג זה עבר של בעיות נפשיות והם נתפשים בעיני הסובבים אותם כמשונים או כמרתיעים. רבים מהם אינם זוכרים, או שאינם מוכנים להודות שהם זוכרים, את כל מעשי הפשע.

אחת הבעיות העיקריות במיון זה של רוצחים סדרתיים הוא שרוב הרוצחים הסדרתיים מפגינים התנהגות שניתן לשייכה לשני הסוגים בו זמנית, או שהם עשויים לעבור עם חלוף הזמן ממצב אחד למשנהו. לדוגמה, ביצוע מעשה רצח ראשון או שני באופן לא מאורגן, ואחר כך גיבוש שיטה מאורגנת יותר, או להפך, ביצוע מעשי רצח מתוכננים היטב בתחילה, ומעבר להתפרצויות בלתי מאורגנות בשלב מאוחר יותר^[9].

מיון אחר של רוצחים סדרתיים מתבסס על מניעיהם או הסיפוק העיקרי שהם שואבים ממעשי הרצח שלהם. הולמס^[10] יצר מיון של המניעים לפי שישה טיפוסים: שניים הממוקדים במעשה הרצח עצמו, וארבעה הממוקדים בתהליך הרצח.

הרוצחים מסוג זה הם אנשים השומעים קולות המייצגים את אלוהים או השטן המורים להם לרצוח. בניגוד לדיעה המקובלת או לאופן בו מוצגים הדברים לעיתים תכופות בספרות, בסרטים ובסרטי טלוויזיה, סוג זה של רוצחים סדרתיים נדיר יחסית. רוב הרוצחים הסדרתיים שפויים בדעתם ואינם מונעים על ידי הזיות או קולות. לרוב, מופיעים טיעונים מסוג זה אצל רוצחים סדרתיים רק לאחר תפיסתם, בניסיון לחמוק מהרשעה בנימוק של אי שפיות. רוצחים בעלי חזיונות או הזיות ממוקדים על פי רוב במעשה הרצח עצמו, ומבצעים את מעשה הרצח במהירות.

רוצחים סדרתיים מסוג זה, שאף הם ממוקדים בפעולת רצח מהירה, מאמינים כי מעשיהם מוצדקים משום שהם חלק מ"משימה" או "שליחות" להיפטר מסוגים מסוימים של בני אדם. לרוב, ממוקדים הרציחות של רוצחים אלו בחברים בקבוצה מסוימת כגון זונות (במקרה של ג'ק המרטש) או כל קבוצה אחרת. רבים מהרוצחים מסוג זה מאמינים כי הם עושים לחברה "טובה גדולה" במעשיהם ומנהלים את מעשיהם כסוג של מסע צייד.

רוצחים מסוג זה שואבים הנאה מעצם פעולת ההריגה, אך גם מפיקים ממנה רווח אישי או טובת הנאה אישית. רוב הנשים שהן רוצחות סדרתיות שייכות לסוג זה של רצח. הקרבן במקרים כאלו מוכר בדרך כלל לרוצח, נבחר בקפידה ולרוב לא מתבצעת לאחר מעשה הרצח פעולה נוספת.

רוצחים סדרתיים מסוג זה שואבים הנאה מעצם פעולת הרצח. חלק מהם נהנים מעינוי והתעללות בקרבן בעודו חי. אחרים, מוצאים את עיקר הנאתם בפעולות המבוצעות אחרי הרצח כמו קיום יחסי מין עם הגווייה או אכילתה. כמעט בכל המקרים יש אלמנט מיני עז בפשיעה מסוג זה. עיקר הנאתם או התרגשותם יכול לנבוע מהריגוש שבעצם פעולת הרצח, ראיית הרצח כריגוש האולטימטיבי, ותחושות של התעלות לנוכח ייסוריו של הקרבן. אחרים בסוג זה נהנים דווקא מההימלטות או מפעולה אחרת הסובבת את מעשה הרצח. רוצחים אלה הם לרוב סדיסטים וגם מזוכיסטים. הפשעים שלהם עשויים להפוך לאכזריים ודחופים יותר עם הזמן, כמו גם הפגיעות הגופניות שלהם בעצמם. זאת משום שהם עשויים להזדקק לריגושים חדשים. הם עשויים להגיע גם לקניבליזם. אחדים מהם שכבר התרגלו לפציעה עצמית, להתעללות ולרצח, עשויים להסגיר את עצמם למשטרה במטרה לחוות הוצאה להורג. דוגמה לסוג זה של רוצח היא אלברט פיש.

סוג זה של רוצח סדרתי הוא הנפוץ ביותר. המניע העיקרי שלו הוא התגברות על רגשות הנחיתות שלו. מטרתם העיקרית של רוצחים אלו, השואבים הנאה מעצם פעולת הרצח ומהתעללות שלפניו, הוא בהשגת והפעלת כוח כלפי קרבנם. הם נהנים גם מהידיעה שהם מערימים על המשטרה ושהחברה אינה מצליחה לכפות עליהם את מוסכמותיה. חלק מהרוצחים הסדרתיים מסוג זה סבלו התעללות בילדותם ורבים מהם עוסקים בטקסים הקשורים באופן מסוים להתעללות ממנה סבלו, שמטרתם לשחזר באופן אחר או לסתור את ההשפלה וחוסר האונים אותם חשו בעבר. רבים מהרוצחים מסוג זה אונסים את קרבנותיהם או מקיימים יחסי מין עם הגווייה, אך המטרה אינה בדרך כלל סיפוק מיני אלא תחושה של כוח.

הטבלה הבאה מתארת בתמציתיות את מאפייני זירת הפשע הטיפוסיים לכל אחד מסוגי הרוצחים הסדרתיים לפי מיון מניעי:

רבים חשים כי רוצחים סדרתיים אינם נלכדים במהירות מספקת וכי רבים מהם ממשיכים לבצע את מעשי הרצח שלהם באין מפריע לאורך זמן רב. תחושה זו נובעת, במידה רבה, מן העניין הרב שמעוררים רוצחים סדרתיים לאחר לכידתם והעיסוק הרב שיש בנושא זה בסרטים ובספרים. בפועל, מספר מעשי הרצח המבוצעים על ידי רוצחים סדרתיים מהווה רק חלק זעיר מכלל מעשי הרצח, כך שהבעיה רחוקה מלהיות איום בהיקף ממשי מנקודת מבט סטטיסטית או מנקודת מבטה של המשטרה.

רוב הרוצחים הסדרתיים הפוטנציאליים נלכדים לפני שהספיקו לבצע שלושה מעשי רצח. חלק אחר מהם מאושפז במוסדות לחולי נפש ואינו יכול לעמוד לדין. אחוז קטן מכלל הרוצחים הסדרתיים, עם זאת, ממשיך לבצע את מעשי הרצח שלו לאורך שנים באין מפריע.

הבעיה בלכידת רוצחים סדרתיים היא שהתייחסות המשטרה אל כל רצח היא כזו שאומרת כי רוב מעשי הרצח מבוצעים על ידי אנשים המכירים היטב את קרבנם ופעלו בעקבות פרץ עז של רגשות, או כדי להשיג מטרה מוגדרת וברורה, הנחה זו, המוצדקת ברוב המקרים, מהווה מכשול ללכידתו של רוצח סדרתי; המשטרה פועלת לפענוח הרצח כאילו מדובר היה במעשה רצח בודד, שבוצע על ידי עבריין או על ידי אדם המוכר לקורבן. כאשר המקרה אינו תואם לדפוסים השגרתיים של רצח ואינו מפוענח בהתאם להם, הוא עדיין ממוין לעיתים קרובות ככזה. במקרים רבים, כאשר ישנם מקרי רצח כאלו במקומות שונים, סיבות ביורוקרטיות וקשר לקוי בין יחידות משטרתיות מונעים איתור דפוס פעולה חוזר ונשנה במעשי הרצח השונים.

סיבה אחרת המונעת לכידתם של רוצחים סדרתיים היא רתיעת המשטרה מההודאה כי מעשי רצח שונים בוצעו על ידי רוצח סדרתי, גם בגלל ההתרגשות והחרדה שמעוררת הכרזה כזו בציבור, וגם בגלל הלחץ המופעל על המשטרה לאחר הכרזה כזו לפענח וללכוד במהירות את הרוצח הסדרתי – משימה שלעיתים תכופות אינה קלה לביצוע, במיוחד כאשר הרוצח מבצע את מעשי הרצח בהפרש זמן ניכר בין מעשה למעשה.

אחד הנהגים המקובלים של כוחות המשטרה במצב בו הוכרז כי מעשי רצח מסוימים בוצעו על ידי רוצח סדרתי הוא לנסות לבנות "פרופיל" פסיכולוגי של הפושע, כדי לאפשר למשטרה לסנן בצורה טובה יותר חשודים אפשריים במעשה. לעיתים תכופות, עם זאת, מתברר לאחר תפיסת הרוצח כי אין קשר הדוק בין הפרופיל הפסיכולוגי שנבנה ובין הרוצח הסדרתי.

בגלל האופי המחריד של מעשיהם, האלמנט המיני הבולט ויכולתם לחמוק מעונש לאורך זמן רב, עוררו הרוצחים הסדרתיים עניין רב ושימשו חומר לשורה ארוכה של ספרים, סרטים, ספרות תיעודית ואפילו שירים, ספרים מאוירים ומשחקים. לעיתים קרובות, הוצגו רוצחים סדרתיים כדמויות מורכבות, מעונות ואפילו מעוררות אהדה. במקרים אחרים, הוצגו הרוצחים הסדרתיים כדמויות בעלות כוחות על טבעיים, אינטליגנציה גבוהה וכישורים אחרים, שהפכו אותם לדמויות מעוררות עניין ומושכות. ברוב המקרים, "מנוקים" הרוצחים הסדרתיים מהאלמנטים הדוחים והמבעיתים יותר של פעולתם, ובמיוחד אלו הקשורים בקיום יחסי מין עם הקורבנות בעודם גוועים או לאחר מותם.

תומאס האריס, בספרו "שתיקת הכבשים" ובשני ספרים נוספים בסדרה זו, הציג את דמותו של רוצח סדרתי קניבלי, פסיכיאטר במקצועו, ד"ר חניבעל לקטר. ד"ר לקטר מוצג כדמות מעוררת פלצות, ומאידך מעוררת עניין ואפילו מעין משיכה היפנוטית. השחקן אנתוני הופקינס, שגילם את דמותו בשלושה סרטים שנעשו בעקבות ספריו של האריס, שהידוע בהם הוא "שתיקת הכבשים", תרם רבות להפיכת הדמות לאיקונית. דמות מוכרת נוספת היא זו של "ג'ון דו" מהסרט "שבעה חטאים", שהוצג בסרט כדמות חידתית, כמעט על טבעית בכוחה, תבונתה, ויכולתה לתזמן אירועים. גם בסדרת הטלוויזיה "דקסטר", המבוססת על הרומן "דקסטר חולם חלומות אפלים" מאת ג'ף לינדסי, הדמות הראשית היא רוצח סדרתי המנהל חיים כפולים כחוקר טביעות וטקסטורת דם במשטרת מיאמי. בניגוד לכל הרוצחים הסדרתיים האחרים, דקסטר פועל על פי קוד לפיו הוא רוצח רק פושעים שגם רצחו. גיבור המנגה והאנימה היפנית "מחברת המוות" לייט יאגאמי, הוא רוצח סדרתי. בעזרת כוח על טבעי של אל מוות הוא רוצח פושעים כדי לטהר את העולם מרוע. סדרת הטלוויזיה מחשבות פליליות מבוססת כולה על צוות מרכיבי פרופילים שלוכדים רוצחים סדרתיים.

מדיה וקבצים בנושא רוצח סדרתי בוויקישיתוף

• עמוד הרוצחים הסדרתיים בספריית הפשע
• רשימת רוצחים סדרתיים
• האטיולוגיה של רוצחים סדרתיים
• טיפולוגיה של רוצחים סדרתיים
• סרט התעודה Serial Killers: The Real Life Hannibal Lecters (2001)
• ליאור קודנר, פרופ' ג'ים פאלון יצא לבדוק מה הופך בן אדם לרוצח פסיכופת וגילה שהוא מסוכן לסביבה, באתר הארץ, 10 במרץ 2010
• סייקוז: הרוצחים הסדרתיים הכי חולניים, באתר וואלה, 1 בפברואר 2014
• זיו קיטרו, ‏ג'ק המרטש פוגש את ג'קו סכין, באתר ‏מאקו‏, 16 באפריל 2009
• פודקאסט של דודו ארז, רוצחים סדרתיים