שני הוריה היו צאצאים של אנשים שעסקו בחקלאות במשך כמה דורות. בגיל 12 התייתמה מאביה. בגדלה בחווה מבודדת באחת ממשקי הבית היהודים הבודדים בסביבה החלה בגיל די מוקדם לתאר בשירים את ההוויה הכפרית – בתחילה בפולנית, שהייתה שפת האם שלה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברחה משפחתה לווינה. ב-1918 היא חזרה לגליציה המזרחית, שם נישאה להירש קורן בפשמישל (Przemyśl) וחייתה שם עד 1941. מסע מתוכנן של המשפחה לארצות הברית נמנע על ידי הכיבוש הסובייטי של מזרח פולין בשנת 1939. כשהגרמניםפלשו ביוני 1941 למזרח גליציה הייתה קורן בביקור אצל בתה בלבוב. היא נמלטה עם בתה לשטח הסובייטי ועברה את שנות המלחמה במחנה פליטים בטשקנט, אוזבקיסטן. בסופו של דבר הגיעה למוסקבה. בעלה, אחיה ואמה נשארו בפשמישל ולא ניצלו.
קורן התחילה לפרסם בפולנית בעיתון הפולני Nowy Dziennik – יומוןציוני ובכתב העת Glos Przemyski – כתב עתסוציאליסטי. היא לא המשיכה לכתוב בפולנית משום ששפה זאת ייצגה עבורה את האנטישמיות הפולנית. בהשפעת בעלה הירש קורן, אוהד התנועה הציונית הסוציאליסטית היא התחילה אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהייתה בשנות העשרים שלה, לדבר, לקרוא ולכתוב ביידיש. השיר הראשון שלה ביידיש פורסם בלעמבערגער טאָגבלאַט ב- 1919. מאז פרסומיה הראשונים היא התקבלה כמשוררת בשלה. היא פרסמה שירים במהלך שני העשורים הבאים בכתבי עת וביומונים ביידיש. בין השאר בליטערארישע בלעטער, ווארשעווער אלמאנאך, גלאבוס, גאלדענע קייט, לעצטע נייעס ועוד.
לצד ספרי שירה פרסמה קורן שני אוספים של סיפורים קצרים, כמו גם מספר רב של מאמרי ביקורת. שניים מכתבי היד שלה אבדו כשהנאצים החריבו את קייב והשמידו את בית ההוצאה בו היו כתבי היד אמורים לצאת לאור. ספר שיריה הראשון דאָרף (1928) הופיע בווילנה. ספריה האחרים יצאו לאור בתל אביב ובמונטריאול.
קורן הייתה במשך כל חייה סופרת ומשוררת רבת השפעה שפרסמה מאמרים, שירים וסיפורים בכל כתבי העת ביידיש הנחשבים ביותר באמריקה, ישראל ואירופה. היא זכתה בפרסים רבים בספרות יידיש. פרסים ע"ש ה. לייוויק, פרס איציק מאנגר[1] (שנחשב לפרס החשוב ביותר בספרות יידיש) ואחרים.
היא מצטיינת ברעננות הטון, בישירות הרגש, פשטות וכפריות של התמונה, חוש מעודן לקצב ולצורות שיריות מודרניות ... היא אחת מהנציגות המוכשרות ביותר בשירת יידיש הצעירה".[2]
. שיריה של קורן מובחנים בתמונות הליריות והתיאורים הריאליסטיים של החיים בכפר ואת הנוף הכפרי. "כפר, אדמה, שורשיות הטבע, אלה יחד עם אהבה לכל יצורי האל – הם הרוח, לא רק החומר, האווירה האינטימית, לא רק הסביבה של יצירתה של רחל קורן. זאת נשמת אפה, הפנימיות של שירתה... אחרי שהפכה לחסרת בית מהכפר החלום על הבית בשיריה הוא רק חלום ולא בית[3]. סיפוריה ידועים בפסיכולוגיה העמוקה שבהם ובהבנה שבהם. שיריה כתובים בסגנון מורכב ולא סנטימנטלי. אחד האפיונים הבולטים של שירתה הוא החיוניות של דימויי הטבע הממלאים את יצירתה. אפשר לראות זאת אפילו בשמות ספריה: כפר, אדמה. כן אחרי השואה היא כותבת על התלישות מהאדמה בספרה בית ואובדן בית.
