רוברט אדוווין פירי (באנגלית: Robert Edwin Peary; 6 במאי1856 – 20 בפברואר1920) היה מגלה ארצותאמריקאי. החל מ-1886 יצא בראש מספר משלחות לגרינלנד ולקוטב הצפוני (סך הכל שש משלחות) כשב-1909 המשלחת השנייה לקוטב הצפוני הגיעה, לפי רישומיו של פירי, לקוטב. הישג זה הוכר על ידי מספר גופי מחקר והתקבל ללא מחלוקת בין החוקרים ופירי הוכר כגיבור לאומי וזכה במספר רב של מדליות ותארים.
לאחר שארגון נשיונל ג'יאוגרפיק, נותן החסות למסעותיו של פירי, הגביל את הגישה ליומניו של פירי החלה ביקורת כנגד הארגון. עם השנים, לאחר ששוחררו מסמכיו של פירי לעיון החוקרים, החלו חוקרים לערער על עצם הישגו של פירי כשהטענות העיקריות היו שדיווחיו המדעיים של פירי, בשלב ההגעה לקוטב, לא עומדים בסטנדרטים מדעיים ולכן אינם אמינים, וכן שלפי הרישומים המהירות בה נע פירי, בשלב האחרון של מסעו, הייתה כפולה ומשולשת מהקצב בה נע בשלבים המוקדמים יותר של המסע. מספר חוקרים שערכו מדידות מעריכים שהנקודה אותה סימן פירי רחוקה מספר עשרות ק"מ מהקוטב האמיתי[1]. כיום יש רבים שלא מחשיבים את פירי כראשון שכבש את הקוטב הצפוני.
ביקורת נוספת הושמעה כנגד פירי על יחס מתנשא ולא ראוי לשבטי האינואיטים הגרינלנדים, כשבין היתר נטען שפירי יצר קשרים רומנטיים עם נערה מקומית בת 14 והביא איתה 2 ילדים וזאת בזמן שהיה נשוי בארצות הברית. כמו כן התייחסה הביקורת להחלטתו של פירי להביא שישה מקומיים לניו יורק לצורך מחקר מבלי שווידא יחס הוגן ואיכותי כלפיהם כשבסופו של דבר נפטרו ארבעה מהם ממחלות.
ביוגרפיה
נעורים
רוברט פירי נולד ב-1856 בעיר קרסון (אנ'), פנסילבניה כבן יחיד לצ'ארלס נוטר פירי ומארי דול לבית ווילי. ב-1859, לאחר מות אביו, עברה המשפחה לקייפ אליזבת (אנ') במדינת מיין. בנעוריו למד בתיכון שבפורטלנד, מיין (אנ') וב-1873, לאחר סיום התיכון החל ללמוד בקולג' "בודווין" (אנ') שבמיין אותו סיים ב-1977 לאחר שהוסמך כמהנדס אזרחי. לאחר סיום הלימודים הצטרף פירי, כשרטט, לסוכנות לחקר גיאודזיה והחופים של ארצות הברית (אנ') מטעם ממשלת ארצות הברית.
ב-1886 ניסה פירי, יחד עם שותף דני, לחצות את גרינלנד, ממזרח למערב, על גבי מזחלות כלבים. לאחר כ-160 ק"מ נגמר למשלחת המזון ופירי נאלץ לחזור על עקבותיו. המסלול בו צעדה המשלחת התבסס על מחקר שהגיש פירי מוקדם יותר באותה שנה להאקדמיה הלאומית למדעים בו הציע שתי חלופות לחצות את גרינלנד[2].
הסקר בניקרגואה
ב-1887 מונה, על ידי צי ארצות הברית, למפקד משלחת שנועדה לסקור נתיב אפשרי לתעלת ניקרגואה[3]. במסגרת ההכנות למסע זה פגש פירי את מת'יו הנסון (אנ') שהפך ליד ימינו והצטרף אליו לכל מסעותיו הבאים (כולל המסע לכיבוש הקוטב הצפוני)[4][5].
המשלחת השנייה לגרינלנד
ביוני 1891 הוביל פירי משלחת נוספת לגרינלנד (אנ'). הפעם הייתה זו משלחת רשמית שמומנה על ידי מספר גופים אקדמיים[6] ופירי ניסה לבחון נתיב נוסף לחציית גרינלנד בהתאם למחקר שהגיש ב-1886.
ביולי 1891, דרכם לגרינלנד, שבר פירי את רגלו והמשלחת נאלצה לחנות כחצי שנה בחופיה המזרחיים של גרינלנד עד החלמתו של פירי. שהות זו בחברתם של התושבים האינואיטים איפשרה לפירי ללמוד ולאמץ את שיטותיהם של ילידי המקום להישרדות בין השאר אימץ פירי את השימוש בבגדי פרווה, למד את שיטת בניית איגלו ואיך להכין מסתורי מזון ואספקה לאורך המסלול. רק במאי 1892 הבריא פירי והמשלחת יצאה צפונה למרחק של כ-1,000 ק"מ מהמקום בו חנו. המשלחת הגיעה ל"פיורד אינדיפנדס" (אנ') בצפון גרינלנד והוכיחה חד משמעית שגרינלנד היא אכן אי[7]. באוגוסט חזרה המשלחת לכפר האינואטים.
במסע זה הועלו טענות כנגד פירי על צירוף אשתו ג'וזפין (בתור דיאטנית) למשלחת למרות חוסר ניסיונה.
המשלחת השלישית לגרינלנד
ב-1894 הוביל פירי משלחת נוספת לצפון גרינלנד והיה למערבי הראשון שחזה בשבריו של "מטאוריט של קייפ יורק" (אנ'). נגד פירי נמתחה ביקורת על כך ששכנע שישה מהילידים בני שבט האינואיט לחזור איתו לאמריקה ולהביא לשיבטם מוצרים יקרי ערך כשבפועל ארבעה מהם חלו במחלות של העולם המודרני ומתו תוך מספר חודשים.
המשלחת הרביעית לגרינלנד
ב-1898 יצא פירי במשלחת שהגיעה לכף מוריס יסופ המוגדר כנקודה הצפונית ביותר של גרינלנד. מסע זה נמשך עד 1902. במהלך המסע הגיעה המשלחת לאי אלסמיר, בטריטוריה של קנדה, שם גילה פירי שטחים חדשים. כהערכה לתגליותיו הועלה פירי בדרגות.
המשלחת הראשונה לקוטב הצפוני
אוניית הקיטור רוזוולט ששימשה את פירי במשלחות הראשונה והשנייה לקוטב הצפוני
ב-1905 החל פירי בהכנות למשלחת לצפון כשיעדו היה הקוטב הצפוני. לשם כך גייס כ-75,000 דולר אנשי עסקים אמידים כשהכסף איפשר לו לרכוש ספינת קיטור בשם רוזוולט (אנ'). הספינה הביאה את המשלחת עד אזור האי אלסמיר[8] משם יצאו עם מזחלות על גבי אוקיינוס הקרח הצפוני לכוון הקוטב. בקו רוחב 86° נתקלה המשלחת בסופה שגרמה להיפרדותו של פירי מהשאר. פירי ניסה להתקדם אך הגיע ב-20 באפריל 1906 עד קו רוחב 86° ו-'30 כשמזונו אזל והוא נאלץ לחזור על עקבותיו. פירי טען שב-21 באפריל, לפני שפנה חזרה, הגיע לקו רוחב 87° ו-'06 המהווה את הנקודה הצפונית ביותר אליה הגיע אדם מערבי אך מידע זה לא תועד ביומן המסע שלו לכן יש המפקפקים בהישג. במאי חזר פירי לאונייתו רוזוולט והמשיך את מחקריו משם.
בספר שפרסם ב-1907 בשם "Nearest the Pole" טען פירי שבאחת מהנקודות בהן עבר במשלחת של 1905 צפה על אי לא ידוע בשם "קרוקר" (אנ'). ב-1913 יצאה משלחת לאמת גילוי זה והגיעה למסקנה שהאי "קרוקר" לא קיים.
ביולי 1908 יצא פירי שוב בראש משלחת בת 22 אנשים (לא כולל מקומיים) במטרה לכבוש את הקוטב הצפוני. גם במסע זה השתמש פירי בספינה רוזוולט (אנ') והוא יישם פירי את הניסיון שצבר במסעות קודמים כשבין השאר שלח סיירים להכין מאגרי אספקה למשלחת העיקרית. האונייה חנתה בכף שרידן באי אלסמיר ושהתה שם עד פברואר 1909 ואז יצאה לדרך צפונה כשבדרכה הקימה בסיס בכף קולומביה.
עם הזמן חזרו חלק מהצוותים לאונייה כשבשלב האחרון, במרחק של כ-240 ק"מ מהקוטב, נשאר פירי בראש צוות שכלל את עוזרו מת'יו הנסון (אנ') וארבע מקומיים ועם 5 מזחלות ו-40 כלבים.
ב-6 באפריל1909 הגיעה המשלחת למרחק של 5 ק"מ מהקוטב (קו רוחב 89° ו-'57) ופירי החל לערוך בדיקות לאימות המקום המדויק של הקוטב. בהמשך ערכו פירי והנסון מספר צעדות לעבר הנקודה בה נמצא, להערכתם, הקוטב הצפוני. ב-7 באפריל החלה המשלחת את דרכה לאונייה אליה הגיעה בסוף אפריל וביולי אותה השנה הפליגה האונייה לנמל הבית.
בהגיעו לניו יורק טען החוקר פרדריק קוק (אנ'), שהיה שותף במשלחת השנייה של פירי לגרינלנד, שהוא הגיע לקוטב כבר ב-1908,לפני פירי. בדיקות של אגודת נשיונל ג'יאוגרפיק ותת-הוועדה לענייני ים של בית הנבחרים של ארצות הברית הכירו בהישגיו של פירי ורשמו את כיבוש הקוטב הצפוני על שמו.
לאחר הפרישה
ב-1911, לאחר שהוענקה לו דרגת אדמירל, פרש מהצבא וחזר לביתו ב"איגל איילנד" (אנ') שלחופי מיין[9]. ב-1909, כשהוא עוד בשירות, מונה פירי לנשיא "מועדון החוקרים" (אנ') בניו יורק, תפקיד אותו מילא עד 1916.
ב-1916 מונה ליו"ר "הוועדה הלאומית לסיירת האווירית של החוף" (המשוייכת ל-Aero Club of America (אנ')) שקידמה סיורי אוויר לאורך חופי ארצות הברית לגילוי ספינות וצוללות אויב[10]. גישה זו יושמה במהלך מלחמת העולם הראשונה ואחריה. השימוש בשירותים אוויריים הביא, בין השאר, לפיתוח שירותי דואר אוויריים (אנ').
מדליות ואותות הערכה
ב-1896 היה פירי הראשון לזכות במדליית קולום לגאוגרפיה (אנ')[11]
ב-1902 היה פירי הראשון לזכות במדליית צ'ארלס ד. דיילי (אנ')[12]
בדצמבר 1906 העניקה אגודת נשיונל ג'יאוגרפיק לפירי את "מדליית האבארד" (אנ') על הישגי משלחתו[13].
חבר כבוד בארגונים כמו "לשכת המסחר של מדינת ניו יורק" (אנ'), "אגודת פנסילבניה" (Pennsylvania Society), "החברה הגיאוגרפית של מנצ'סטר" (Manchester Geographical Society) ו"החברה הגיאוגרפית המלכותית של הולנד" (Royal Netherlands Geographical Society).
פירי הרבה להיעדר מביתו בגלל מסעותיו וההערכה היא שבמהלך 23 השנים הראשונות לאחר הנישואים שהה פירי עם משפחתו רק שלוש שנים. חוקרים טוענים שבתקופה בה שהה במסעותיו ניהל פירי יחסים עם נשים משבט האינואיטים ושעם אחת מהן, נערה בת 14 בשם אהליקסינדווה (Ahlikasingwah), הוליד 2 ילדים[21].
פרשת הקשרים בין פירי וחברי המשלחות לנשות השבטים האינואיטים בגרינלנד נחקרו על ידי סמואל אלן קאונטר (אנ') (שכתב על הפרשה ספר בשם North Pole Legacy: Black, White, and Eskimo) ועל ידי החוקר וואלי הרברט (אנ') (שהתייחס לפרשה בספרו The Noose of Laurels).
ב-1923 הוציאה ג'וזפין ספר בשם "My Arctic journal : a year among ice-fields and Eskimos" בו סיפרה על חוויותיה מהתקופה בה ליוותה את בעלה במשלחת בגרינלנד 1892-1891 ואת פגישותיה עם בני השבטים האינואיטים[22].
ביקורת ומחלוקת
היחס לשבטי האינואיטים
לאורך השנים נמתחה ביקורת כנגד פירי וחברים במשלחות שלו על התנהלותם מול המקומיים בני שבטי האינואיטים. ביקורת זו התייחסה ל:
קיום קשרים אינטימיים עם בנות השבטים שהביאו ללידת ילדים.
פירי שכר את השירות של הגברים האינואיטים לסייע למשלחותיו. כחלק מעסקה זו ליוו משפחותיהם של הגברים את המשלחות כשהנשים עסקו, בדרך כלל, בתפירת בגדי עור לאנשי המשלחת. מבקריו של פירי טענו שפירי השאיר את הנשים והילדים האינואיטים במחנות לאורך מסלולן של המשלחות כשהם בבדידות לתקופות ארוכות תוך ניתוק מהשבט ובסביבה בה המזון מצומצם[23].
לקיחת שישה מבני שבטים בחזרה לניו יורק לצורך מחקר במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע (כולל שני ילדים). לאחר שהוחזקו בתנאים קשים נדבקו ארבעה מהם בשחפת ונפטרו. לאחר שקבורתם זוייפה נותחו הגופות ואחת מהן הוצגה במוזיאון. ב-1986 כתב הסופר קן הרפר (אנ') את סיפורו של מיניק וואלאס (אנ'), שהיה אחד מהילדים שהובאו לניו יורק ובנו של האינואיטי שגופתו הוצגה במוזיאון[24]. פירי הואשם גם בכך שהיה עסוק במסעותיו והזניח לחלוטין את האינואיטים שהביא לניו יורק ושרק ב-1909 התפנה לסייע למיניק כששמבקריו טענו שעשה זאת רק כדי לצמצם את הביקורת נגדו.
לקיחת "מטאוריט קייפ יורק" (אנ') מרשות הילידים והעברתו לניו יורק. מטאוריט זה היווה את מקור הברזל היחיד של הילידים לייצור כלי ציד ועבודה[25].
ביקורת כללית יותר הושמעה על כך שפירי טבע במסעותיו מודל של ניצול משאבי המקום לטובת חברי המשלחות. במהלך המאה ה-20 התרבו המשלחות לגרינלנד והתגבר הציד אחרי אייל הצפון שהביא כמעט להכחדתו[26].
המבקרים טוענים גם שמשלחותיו של פירי, והמשלחות המאוחרות יותר, הביאו לאינואיטים המקומיים ציוד מתקדם לעבודה וצייד והפכו אותם לתלותיים בציוד זה. תלות זו הפכה לחרב פיפיות בין משלחת למשלחת כשהשבטים איבדו מיומנויות קדומות.
כיבוש הקוטב הצפוני
לאורך השנים חלקו חוקרים על טענתו של פירי שהגיע לקוטב הצפוני[27][28]. הטענה העיקרית הייתה שפירי לא הגיש את רישומיו למוסדות רשמיים בארצות הברית אלא רק לאגודת נשיונל ג'יאוגרפיק. המבקרים טענו שבדיקת המסמכים על ידי ארגון זה הייתה שטחית מאחר שהוא היה בין המממנים ונותני החסות למסעותיו של פירי. כמו כן טענו המבקרים שהנשיונל ג'יאוגרפיק חסם את הגישה של חוקרים אחרים למסמכיו של פירי[29] ושעורך המגזין של הנשיונל ג'יאוגרפיק, גילברט הווי גרוסבנר (אנ'), שיכנע את ראשי האקדמיה הלאומית למדעים לא להתערב בוויכוח.
המבקרים טוענים גם שהחברה הגאוגרפית המלכותית בלונדון סמכה את ידיה על ממצאי אגודת נשיונל ג'יאוגרפיק בארצות הברית על אף החשדות ואף העניקה לפירי מדליה[14].
כששוחררו מסמכיו של פירי (הקשורים למשלחת איתה כבש את הקוטב הצפוני) לרשות הציבור[30] הועלו מספר טענות על ידי החוקרים שניתחו את המידע:
בשלב האחרון של המסע לא ליווה את המשלחת מומחה ניווט כדי לאמת את תוצאות בדיקותיו של פירי כך שהאימות היחידי היה הרישום של בדיקותיו של פירי.
רישומיו של פירי עצמו אינם עומדים בסטנדרטים הנדרשים במדידות.
מהירות התנועה של פירי בשלב האחרון בו הגיע לקוטב הייתה כפולה (ואף משולשת) משלבי המסע הראשונים. מהירות זו אינה תואמת לעדותו של העוזר הנסן שסיפר על שדות קרח גסים שאילצו את המשלחת לבצע עיקופים.
ב-1984 הזמינה אגודת נשיונל ג'יאוגרפיק את החוקר הבריטי וואלי הרברט (אנ') לבדוק את היומן של פירי ואת ממצאיו המדעיים. הרברט הגיע למסקנה שפירי זייף את ממצאיו ולכן לא הגיע לקוטב. הרברט פרסם את מסקנותיו ב-1989 בספר "The Noose of Laurels" ועורר ביקורת רבה וטענות של חוסר אובייקטיביות מאחר ששלילת התואר מפירי פירושה הענקתה להרברט עצמו. בעיני רבים נחשב הרברט לחוקר הראשון שאכן אומתה בוודאות הגעתו לקוטב הצפוני (ב-1969).
ב-1989 ערכה אגודת נשיונל ג'יאוגרפיק מחקר על התמונות שצילם פירי בקוטב שקבע שפירי הגיע לפחות מ-8 ק"מ מהקוטב אולם מאחר שמצלמת הקודאק והעדשות השונות בהן השתמש לא שרדו לא התקבלו תוצאות המחקר כאמינות.
מורשת והנצחה
מונומנט שהוצב בקייפ יורק בצפון מזרח גרינלנד לזכר פירי
ב-2005 שיחזר החוקר הבריטי תום אברי (אנ') את מסעו של פירי לקוטב תוך שהוא מסתייע במזחלות כלבים שנבנו במודל של המזחלות של פירי. המשלחת של אברי עברה את המרחק מנקודת המוצא לקוטב בחמש שעות פחות מהזמן שלח לפירי לעבור את המרחק[31].
מוזיאון "פירי-מקמילן" (אנ') שהוקם בקולג' "בודווין" (אנ'), מיין שם למד פירי. שם המוזיאון מנציח גם את חוקר האזור הארקטי דונלד בקסטר מקמילן (אנ') (1970-1874)[32].
מספר אתרים בגרינלנד ובצפון קנדה נקראו על שמו של פירי וביניהם "ארץ פירי" (אנ'), קרחון פירי (אנ'), מחוז פירי נונטק (אנ'), קייפ פירי (אנ'), מפרץ פירי (אנ'), תעלת פירי (אנ'), הר פירי (באנטארקטיקה) (אנ') וכן מכתש פירי על הירח (אנ')[34].
^קן הרפר, Give Me My Father's Body: The Life of Minik, the New York Eskimo, New York: Washington Square Press, 2001; revised edition Minik: the New York Eskimo: an Arctic explorer, a museum, and the betrayal of the (2017)
.jpg)
.svg){kind=logo}
