הפבורן נולדה וגדלה במדינת קונטיקט שבארצות הברית למשפחה מבוססת. היא החלה ללמוד משחק במכללה. לאחר ארבע שנים של משחק בתיאטרון ובברודוויי היא החלה לשחק בסרטים בהוליווד. שנותיה הראשונות שם היו מוצלחות והיא אף זכתה בפרס אוסקר על סרטה השלישי, "תהילת בוקר" (1933). אולם לאחר מספר כישלונות כלכליים היא הוגדרה כ-"box office poison" (בתרגום לעברית: רעל לקופות). למרות זאת הפבורן חתמה חוזה עם חברת ההפקה "RKO" והיא קנתה את זכויות הסרט "סיפור פילדלפיה" (1940) שבו היא התעקשה לשחק בתפקיד הראשי. בשנות ה-40 היא חתמה חוזה עם חברת ההפקה "מטרו גולדווין מאייר", שם שיתפה פעולה עם השחקן ושותפה לחיים, ספנסר טרייסי, במשך כ-25 שנה.
הפבורן איתגרה את עצמה במשחק במגוון רחב של דמויות ספרותיות. היא אימצה תדמית של רווקה זקנה בסרטים כמו "מלכה אפריקאית" (1951). היא זכתה בעוד שלושה פרסי אוסקר על סרטיה; "נחש מי בא לסעוד" (1967), "אריה בחורף" (1968) ו"האגם המוזהב" (1981). בשנות ה-70 היא החלה לשחק בסרטי טלוויזיה והופעתה האחרונה הייתה בשנת 1994 בגיל 87. לאחר תקופה של אי-פעילות ומחלה ממושכת הפבורן נפטרה בשנת 2003 בגיל 96.
הפבורן נודעה בדעתנותה, עצמאותה ובדעותיה הפמיניסטיות. לדוגמה, היא החלה ללבוש מכנסיים בשנות ה-40 וה-50, עוד לפני שאופנה זו הייתה מקובלת על נשים. היא אף הוגדרה כ"אישה המודרנית" של המאה העשרים. היא נישאה בצעירותה אך מאז היא לא נישאה שנית. מערכת היחסים שלה עם ספנסר טרייסי הייתה נסתרת מהציבור. ב-1999, מכון הסרטים האמריקאי דירג אותה כשחקנית הטובה ביותר בכל הזמנים.
רקע וילדות
הפבורן בתמונת מחזור משנת 1928. היא החליטה על רצונה להיות שחקנית בעת לימודיה במכללת ברין מאר לנשים, פנסילבניה
הפבורן נולדה בהרטפורדקונטיקט ב-12 במאי1907. היא השנייה מבין שישה ילדים. הוריה היו תומאס נורבל הפבורן (1879–1962), אורולוג מבית החולים של הרטפורד, וקתרין מרתה הוגהטון (1878–1951), פעילה פמיניסטית. שני הוריה היו פעילים חברתיים; אביה היה ממקימי איגוד הבריאות הסוציאלי האמריקאי ואימה הייתה פעילה באיגוד מתן זכויות הצבעה לנשים ובתנועה לזכות האישה על גופה ביחד עם פעילות פמיניסטיות כמו מרגרט סנגר. הוריה חינכו את ילדיהם לדבר בזכות עצמם ולהתבטא בכל נושא. הפבורן דורבנה לנקוט ביד עצמאית כאשר הקהילה של משפחתה מתחה ביקורת על הוריה.
בשחרותה הפבורן נהגה לקרוא לעצמה "ג'ימי" ולקצוץ את שיערה בתספורת של בנים. תומאס הפבורן דרבן את ילדיו לעסוק בפעילויות ספורטיביות וכך הפבורן החלה לעסוק בגולף ובשחייה. בנוסף כבר בילדותה היא החלה לאהוב סרטים והיא הייתה מבקרת בקולנוע לעיתים תכופות.
באפריל1921 הפבורן מצאה את גופתו של אחיה ששם קץ לחייו במהלך ביקור חברים בגריניץ' וילג'. משפחתה טענה שמותו של אחיה נבע מניסוי שכשל וסירבה לקבל את העובדה שהוא התאבד. הפבורן החלה להסתגר והיא אף נשרה מבית ספרה. במשך שנים רבות היא נהגה לחגוג את יום הולדתה בשל אחיה (ב-8 בנובמבר), ויום הולדתה המקורי נחשף רק בשנת 1991 באוטוביוגרפיה "Me: Stories of My Life".
בשנת 1924 הפבורן החלה ללמוד במכללת ברין מאר שבפאתי פילדלפיה. היא לא רצתה ללמוד שם אך היא נרשמה למכללה עקב בקשותיה של אימה. הפבורן לא הסתדרה עם המטלות ועם חבריה לספסל הלימודים. אולם כאשר נודע שבשביל להתקבל לחוג התיאטרון עליה לשפר את ציוניה היא החלה להשתפר בלימודים. הפבורן החלה לשחק במחזות כמו "The Woman in the Moon" שעליו היא קיבלה ביקורות מהללות. היא סיימה תואר ראשון בהיסטוריה ופילוסופיה ביוני1928.
קריירה
קריירה ראשונית (1928-1932)
הפבורן ב-"The Warrior's Husband" משנת 1932, תפקיד שזיכה אותה בביקורות מהללות
הפבורן הייתה נחושה למצוא עבודה כשחקנית ויום לאחר סיום לימודיה היא עזבה לבולטימור. היא הצטרפה לתיאטרונו של אדווין קנוף. בתיאטרון היא שיחקה במחזה "The Czarina" שזיכה אותה בביקורות חיוביות. אולם היא לא הצליחה במחזות הבאים עקב קולה הגבוה. לכן היא עזבה את התיאטרון ועברה לניו יורק במטרה ללמוד פיתוח קול.
בניו יורק קנוף הציע להפבורן את התפקיד הראשי במחזה "The Big Pond". הופעתה הייתה כושלת והיא פוטרה. היא הצטרפה למחזו של ארתור הופקינס, "These Days", שגם כשל. אולם הופקינס ליהק אותה לתפקיד הראשי ב-"Holiday". הפבורן דחתה את התפקיד כיוון שהיא החליטה לזנוח את מקצועה לטובת נישואיה עם לודלאו אודג'ן סמית'. אך לבסוף היא נעתרה לבקשתו של הופקינס עקב כמיהתה למשחק.
הפבורן ויתרה על תפקיד במחזה של תיאטרון הגילדה לטובת תפקיד ראשי ב-"Death Takes a Holiday" שלבסוף היא פוטרה ממנו. היא חזרה לתיאטרון הגילדה עם משכורת מינימום לתפקיד ב-"A Month in the Country". באביב 1930 היא הצטרפה לתיאטרון במסצ'וסטס, אך היא עזבה אותו לטובת לימודי משחק פרטיים. בתחילת 1931 היא לוהקה ל-"Art and Mrs. Bottle" בברודוויי. אך התסריטאי פיטר אותה עקב חוסר ביטחונה העצמי. לבסוף כאשר הוא לא מצא מחליפה הוא החזיר אותה וההצגה הצליחה.
הפבורן המשיכה להצליח. בקיץ 1931 פיליפ ברי הציע לה להשתתף במחזהו החדש "The Animal Kingdom" לצד לסלי האווארד. למרות רצונה העז להשתתף במחזה האווארד לא חיבב אותה ולכן היא פוטרה. המאורע פגם לה בביטחון העצמי. היא קיבלה תפקיד משני, אך במהלך החזרות הוצע לה תפקיד ראשי ב-"The Warrior's Husband".
הופעתה של הפבורן ב-"The Warrior's Husband" זיכתה אותה בביקורות מהללות וחשיפה גדולה. ההופעה עלתה ב-11 במרץ1932 בברודוויי. ההצגה רצה במשך כשלושה חודשים.
הצלחה בהוליווד (1932-1934)
הפבורן בתור ג'ו בסרט "נשים קטנות" (1933) הנחשב לאחד הסרטים האהובים ביותר בתקופתו.
במהלך הרצת ההצגה "The Warrior's Husband" סוכן הוליוודי בשם לילאנד הייוורד איתר אותה והציע לה לגשת למבחן בד של הסרט "A Bill of Divorcement" של חברת ההפקה "RKO". אף על פי שהפבורן לא הייתה מרוצה ממבחן הבד הבמאיג'ורג' קיוקור התרשם לטובה ממנה. בתמורה לקבלת התפקיד הפבורן דרשה שכר של 1,500 דולר לשבוע. חרף היותה שחקנית לא מוכרת קיוקור עודד את אולפן ההפקה לשכור אותה. המפיק דייוויד או. סלזניק סיפר שהאולפן לקח סיכון עצום בללהק שחקנית שונה ולא מוכרת כהפבורן.
הפבורן הגיעה להוליווד ביולי 1932. היא הצטלמה ל-"A Bill of Divorcement" לצד ג'ון ברימור. הסרט לא זכה להצלחה אך הפבורן קיבלה ביקורות מהללות. בעקבות כך חברת ההפקה "RKO" האריכה את החוזה איתה לטווח ארוך. קיוקור והפבורן נעשו חברים קרובים ועמיתים, והם שיתפו פעולה בעשרה סרטים.
סרטה השני של הפבורן "Christopher Strong" (1933) זכה לביקורות פושרות, אך היא זכתה לביקורות טובות על הופעתה. סרטה השלישי "תהילת בוקר" שיצא גם באותה שנה זיכה אותה בביקורות מהללות וזכייה בפרס האוסקר הראשון שלה. היא שכנעה את המפיק פנדרו ברמן שילהק אותה לתפקיד בסרט. אף על פי שהפבורן לא נכחה בטקס האוסקר שבו היא קיבלה את הפרס - דבר שהיא התמידה איתו במהלך כל הקריירה שלה - היא הייתה מרוצה מהזכייה. בנוסף באותה שנה היא גילמה את ג'ו בסרט "נשים קטנות". הסרט היה הצלחה כלכלית אדירה ונחשב לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של אותה תקופה. הפבורן זכתה בפרס פסטיבל הסרטים של ונציה לשחקנית הטובה ביותר על סרט זה.
בסוף שנת 1933 הפבורן כבר זכתה להצלחה עצומה, אך היא השתוקקה לשוב לתיאטרון. היא נעתרה להצעתו של ג'אד האריס לשחק במחזהו "The Lake" במשכורת נמוכה. בנוסף היא הופיעה בסרט "Spitfire" (1934) בתור נערה חסרת השכלה. הסרט והופעתה של הפבורן בפרט זכו לביקורות קוטלות.
המחזה "The Lake" הוצג לראשונה בוושינגטון די. סי. בתפוצה נרחבת. בימויו הגרוע של האריס ערער על ביטחונה העצמי של הפבורן. למרות זאת האריס העביר את ההצגה לניו יורק ללא הכנה מוקדמת והפבורן נקטלה בביקורות. בעקבות זאת מכירות ההצגה ירדו. האריס החליט להעביר שוב את ההצגה לשיקגו למורת רוחה של הפבורן, והיא שילמה לו 14,000 דולר כדי שהיא תוכל לצאת מההפקה.
אחרי הכישלונות ב-"Spitfire" וב-"The Lake" אולפן ההפקה "RKO" ליהק אותה לסרט "The Little Minister" (1934) המבוסס על ספרו של ג'יימס מתיו ברי במטרה לשחזר את הצלחתה של הפבורן מ"נשים קטנות". אולם הסרט היה כישלון כלכלי. לאחר מכן היא שיחקה לצד שארל בואייה בסרט "Break of Hearts" (1935) שגם נחל אכזבה. באותה שנה לאחר שלושה סרטים רצופים כושלים הפבורן שיחקה בתפקיד ראשי בסרט "אליס אדמס". הסרט מתאר נערה העולה בסולם החברתי. הסרט זכה להצלחה מרובה, והפבורן זכתה למועמדות שנייה לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר. בנוסף הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר.
מלבד הכישלון הכלכלי תדמיתה של הפבורן דעכה. היא סבלה מיחסים מורכבים עם התקשורת. היא סירבה להתראיין ורבים כינו אותה "קתרין היהירה". בנוסף הציבור לא אהב את לבושה הגברי והיא הפכה לאחת מהאישים השנואים ביותר בהוליווד. היא החליטה לעזוב את הוליווד ולשחק בהצגה "ג'יין אייר". אולם למרות הצלחת ההצגה היא החליטה לא לקחת אותה לברודוויי עקב החשש מכישלון. לקראת שנת 1936 היא ניסתה לקבל את התפקיד של סקרלט או'הרה בסרט "חלף עם הרוח" (1939). אולם היא לא קיבלה את התפקיד כיוון שהמפיק דייוויד או. סלזניק טען שהיא לא מספיק מושכת והוא לא יכול לדמיין את רט באטלר רודף אחריה במשך שתים עשרה שנה.
בסרטה הבא "דלת הבמה" (1937) היא שיחקה לצד ג'ינג'ר רוג'רס. בסרט היא גילמה נערה עשירה המנסה להיות שחקנית. הביקורות המוקדמות על הסרט היללו את הפבורן, והיא קיבלה משכורת גבוהה משל רוג'רס. יתרה מזאת הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר. אולם הסרט לא היווה הצלחה כלכלית כמו שהאולפנים ציפו. הפבורן השתתפה בסרט הקומדיה של הווארד הוקס "צער גידול חיות" (1938) שזיכה אותה בביקורות מהללות עקב תפקידה הקומי. אולם הסרט נחל אכזבה בקופות ורבים טוענים שזה נבע עקב הסלידה הציבורית מהפבורן. הסרט קיבל ביקורות חיוביות אך נכשל כלכלית.
לאחר הכישלונות הרבים הפבורן הוגדרה ביחד עם שחקנים כמו פרד אסטר, ג'ואן קרופורד, מיי וסט, דולורס דל ריו ומרלן דיטריך כ-"Box Office Poison" (בעברית: רעל לקופות), כינוי הניתן לשחקנים שהשתתפו במספר רב של סרטים כושלים. אולפן ההפקה "RKO" הציע לה להשתתף בבי מובי "Mother Carey's Chickens". בעקבות זאת הפבורן החליטה לנטוש את האולפן ולשלם 75,000 דולר כדי לצאת מהחוזה. לאחר מכן היא השתתפה בסרט "חופשה" (1938) של "סרטי קולומביה" לצד קרי גרנט.
הצלחה חוזרת (1939-1942)
הפבורן כטרייסי לורד בסרט "סיפור פילדלפיה" (1941) לצד ג'יימס סטיוארט. לאחר מספר סרטים כושלים הפבורן השתתפה בסרט שזכה הצלחה ענקית, דבר שעזר לקריירה הדועכת שלה.
לאחר הדעיכה המתמשכת בקריירה של הפבורן היא החליטה להשתתף בהצגתו החדשה של פיליפ בארי "סיפור פילדלפיה". הווארד יוז, חברה הקרוב באותה תקופה, קנה את זכויות ההצגה להפקת סרט. הוא חשב שזה עשוי לעזור להפבורן. ההצגה עלתה במרץ 1939, והיא זכתה להצלחה כלכלית וביקורות מהללות.
לאחר ההצלחה המסחררת אולפני הפקה רבים פנו להפבורן במטרה להפיק את הסרט. היא בחרה להפיק אותו באולפני "מטרו גולדווין מאייר" שבזמנו נחשבו לטובים ביותר. הפבורן רצתה ללהק את קלארק גייבל וספנסר טרייסי, אך שניהם היו עסוקים בפרויקטים אחרים. לבסוף קרי גרנט וג'יימס סטיוארט לוהקו לתפקידים הראשיים. בסצנת הפתיחה של הסרט דמותם של גרנט והפבורן מתקוטטים וגרנט דוחף את הפבורן על הרצפה. הפבורן הסבירה שהיא הסכימה לעשות את הסצנה הזאת כיוון שהיא ידעה שקהל רצה לראות אותה על הרצפה וכך היא תוכל לעורר סימפתיה ואהדה. הסרט זכה להצלחה ענקית והוא אף שבר שיאים באולם המוזיקה רדיו סיטי. המבקרים אף שינו את יחסם כלפי הפבורן והם החמיאו לה על הופעתה. הפבורן צברה את מועמדותה השלישית לפרס האוסקר וזכייה בפרס מבקרי ניו יורק לשחקנית הטובה ביותר.
הפבורן קידמה גם את סרטה הבא "אשת השנה" (1942). הרעיון לסרט הובא לה על ידי גארסון קאנין והיא הביאה את התסריט למפיק מ"מטרו גולדווין מאייר", ג'וזף ל. מנקייביץ'. הפבורן דרשה כ-250,000 דולר עבורה ועבור כותבי הסרט. בנוסף היא ביקשה שספנסר טרייסי והבמאי ג'ורג' סטיבנס ישתתפו בפרויקט. האולפנים נעתרו לבקשותיה. הסרט זכה להצלחה ענקית והפבורן קיבלה את המועמדות הרביעית שלה לפרס האוסקר. עקב ההצלחות של סרטיה האחרונים אולפני "מטרו גולדווין מאייר" חתמו עם הפבורן חוזה לטווח ארוך.
האטת הקריירה בשנות ה-40 (1942-1949)
הפבורן בסרט "צלע האדם" (1949) לצד ספנסר טרייסי. בשנות ה-40 היא הופיעה בעיקר בסרטים לצד טרייסי. היא טענה ששיתוף הפעולה הזה עזר לקריירה שלה מפני שטרייסי היה השחקן היותר פופולרי מבין שניהם באותן שנים.
בשנת 1942 הפבורן חזרה לשחק במחזה בשם "Without Love" של פיליפ ברי. למרות הביקורות הפושרות ההצגה הייתה הצלחה כלכלית בעקבות הפופולריות של הפבורן. באותה שנה אולפני "מטרו גולדווין מאייר" ליהקו את הפבורן וטרייסי לסרט "Keeper of the Flame". הסרט היה מותחן בעל תעמולה אנטי פאשיסטית. הסרט קיבל ביקורות מעורבות, אך הוא היווה הצלחה כלכלית.
מאז צילומי הסרט "אשת השנה" הפבורן וטרייסי ניהלו מערכת יחסים רומנטית. ובמהלך שנות ה-40 הפבורן מיעטה להופיע בסרטים ובמחזות מפאת רצונה לעזור לטרייסי להתגבר על בעיות השתייה ובעיות השינה שלו. בשנת 1943 היא הופיעה בהופעת קמע בסרט הכוכבים "Stage Door Canteen". שנה לאחר מכן היא שיחקה בתפקיד ראשי בסרט המלחמה "Dragon Seed" בתור איכרית סינית. למרות התלהבותה מהפרויקט הסרט נחל כישלון. בשנת 1945 הפבורן ויתרה על תפקיד בסרט "חוד התער" לטובת הסרט "Without Love" לצד טרייסי. הסרט היה הצלחה כלכלית עצומה.
הופעתה הבאה של הפבורן הייתה בסרט האפל "Undercurrent" (1946) לצד רוברט טיילור ורוברט מיצ'ם. שנה לאחר מכן היא התאחדה עם טרייסי בסרט "The Sea of Grass". כמו שני הסרטים הקודמים שלה ושל טרייסי הסרט קיבל ביקורות פושרות, אך הוא זכה להצלחה כלכלית מרשימה. באותה שנה היא גילמה את קלרה שומאן בסרט "Song of Love". לאחר מכן הפבורן התקשתה למצוא עבודה עקב צייד המכשפות בהוליווד. הפרויקט הבא של הפבורן היה סרטו של פרנק קפרה "מצב האומה" (1948) שבו היא החליפה כמה ימים לפני הצילומים את קלודט קולבר. בסרט היא שוב שיחקה לצד טרייסי. הסרט היווה הן הצלחה כלכלית והן הצלחה ביקורתית.
שנה לאחר מכן הפבורן וטרייסי שיחקו יחדיו בסרט "צלע האדם". כמו ב"אשת השנה" גם בסרט זה היה מאבק בין המינים. הסרט נכתב על ידי גארסון קאנין ורות גורדון במיוחד עבור הצמד. בסרט הם גילמו שני עורכי דין נשואים הנמצאים משני צידי המשפט. הסרט זכה להצלחה עצומה ולביקורות מהללות והוא הפך לסרט המצליח ביותר של השניים עד לאותה שנה.
(1950-1952)
החל משנות ה-50 הפבורן לקחה כמה סיכונים מקצועיים, והקריירה שלה צברה תאוצה בעוד ששחקניות בנות גילה החלו לדעוך. בשנת 1950 היא גילמה את רוזלינדה במחזה השייקספירי "כטוב בעיניכם". המחזה הוצג לראשונה בתיאטרון בניו יורק והוא רץ כ-148 פעמים. למרות הביקורות המעורבות על ההצגה הפבורן זכתה לביקורות חיוביות על לקיחת הסיכון בבחירת תפקיד כזה.
בשנת 1951 היא השתתפה בסרט "מלכה אפריקאית", ולראשונה היא השתתפה בסרט שצולם בטכניקת הטכניקולור. היא גילמה את רוז סוויר, רווקה זקנה הגרה במושבה במזרח אפריקה הגרמנית עם אחיה הכומר במהלך מלחמת העולם הראשונה. רוב הסרט צולם בקונגו הבלגית ובמהלך צילומי הסרט הפבורן אף חלתה. הסרט יצא לאקרנים בסוף השנה וזכה לביקורות מהללות והצלחה קופתית מרשימה. הפבורן זכתה במועמדות חמישית לפרס האוסקר. בנוסף הסרט היה הראשון מאז "סיפור פילדלפיה" שהפבורן זכתה להצלחה ללא ספנסר טרייסי. שנה לאחר מכן היא שבה לשחק לצד טרייסי בסרט הספורט "פאט ומייק" שנכתב על ידי קאנין וגורדון. קאנין שאב השראה לסרט כשהוא צפה בהפבורן משחקת טניס. הסרט זכה להצלחה מרובה והפבורן הגדירה אותו כסרט האהוב ביותר עליה מבין הסרטים שהיא עשתה בשיתוף עם טרייסי. היא גם זכתה במועמדות לפרס גלובוס הזהב.
בקיץ 1952 היא הופיעה במחזהו של ג'ורג' ברנרד שו, "המיליונרית", בלונדון. הפבורן שגדלה על מחזותיו של שו התרגשה להשתתף בהצגה. היא עבדה קשה במשך שנתיים להפיק את הפרויקט. ההצגה הגיעה לברודוויי באותה שנה באוקטובר. היא גם ניסתה לעבד את המחזה לסרט, אך הדבר נמנע ממנה.
הייתה עשרות שנים בת זוגו של ספנסר טרייסי, ואף הופיעה איתו במס' לא מועט של סרטים -"אשת השנה" "ללא אהבה", "פאט ומייק", "צלע האדם", ועוד כולל סרטו האחרון של טרייסי - "נחש מי בא לסעוד?". בנוסף השפיעה רבות על האופנה בתקופתה- סוף שנות ה-40 תחילת ה-50, כשלבשה מכנסיים בסרטיה וגם ביום יום, כאמירה פמיניסטית.
בשנת 1994 ג'ילמה את ג'יני בהופעת המשחק האחרונה שלה בסרט "סיפור של אהבה".
במהלך קריירה שהתפרסה במשך כשישים ושש שנים הפבורן הופיעה בארבעים וארבעה סרטים, שמונה סרטי טלוויזיה ושלושים ושלושה מחזות. היא שיחקה במגוון רחב של סוגי סרטים כמו קומדיות מטורפות, מלודרמות ודרמות תקופתיות. היא הופיעה בתיאטרון משנות ה-20 עד שנות ה-80 במאה העשרים במחזמרים, מחזות של שייקספיר, מחזות של שו וכדומה.
.svg){kind=logo}