דניץ קודם לדרגת אובר-לויטננט צור זי ב-1916. לזמן מה כשה'ברסלאו' הייתה בתיקונים, מונה דניץ למפקד שדה תעופה סמוך למיצרי הדרדנלים; באותה שנה הועבר לשרת כקצין בצי הצוללות הגרמני. ב-1918 קיבל פיקוד על צוללת משלו שהוטבעה על ידי הצי המלכותי הבריטי ב-4 באוקטובר 1918, כאשר הוא עצמו נפל בשבי הבריטים שבוי מלחמה בידיהם במחנה שבויים ליד שפילד. עם שחרורו ביולי 1920 הוא שב לגרמניה. לפי הסכם ורסאי שסיים את מצב המלחמה נאסר על גרמניה להחזיק בצוללות. חרף זאת, דניץ נשאר בשירות הצי הגרמני ופיקד על ספינות טורפדו. ב-1934 דניץ מונה למפקד הסיירת 'אמדן' (Emden), ספינה ששייטה ברחבי העולם, במשך כשנה בכל משט, ושימשה בעיקר לאימונים בתנאי ים.
כשצי הצוללות הגרמני הוקם מחדש ב-1935 מונה דניץ למפקדו. בתפקידו זה לחץ להסבת הצי הגרמני לכזה שיורכב כמעט כולו מצוללות. הוא תמך באסטרטגיית התקפה רק כנגד ספינות סוחר בריטיות, מטרות שתהיינה יחסית קלות להתקפה. דניץ הצביע על כך שאם יושמד צי המכליות של בריטניה - לצי הבריטי לא יהיה דלק, וזה יהיה שקול להטבעת הצי כולו. דניץ סבר כי בעזרת צי של 300 צוללות-מדגם-7 החדש, שהתאימו למבצעים באוקיינוס האטלנטי, גרמניה תוכל לנצח במערכה מסוג זה. לפי חישוביו כוח של 300 צוללות דרוש כדי להחזיק בכל זמן 100 צוללות פעילות בזירת המבצעים באוקיינוס האטלנטי מול בריטניה, בעוד השאר בדרך אליה או בדרך חזרה לנמל, בתיקונים, בהפלגות אימונים, ובמשימות אחרות. על מנת להתגבר על נוכחות ספינות הליווי, הציע דניץ לאחד כמה צוללות ל"להקת זאבים" שתגבר על ההגנה מפניהן, באמצעות יצירת עדיפות כמותית מקומית לצוללות התוקפות.
דעתו של דניץ לא הייתה מקובלת על מפקד הצי הגרמני, גרוס-אדמירלאריך רדר, והשניים רבו ללא הרף על הקצאת משאבים בתוך הצי; בו-בזמן הם ניהלו מאבק חיצוני כנגד דמויות כהרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה במלחמת העולם השנייה, שגייסו לעצמם משאבים והשפעה אשר איימה הפחיתה את השפעת הצי במאזן הכוחות בצמרת הנאצית. רדר לא האמין שהצי הגרמני של אניות מערכה כבדות יהיה בעל השפעה מכרעת, אך לא היה בכוחו לקדם את תוכנית הצוללות של דניץ.
כשהחלה המלחמה ב-1939, מוקדם מכפי שציפו רבים, כלל צי הצוללות של דניץ רק 50 צוללות, רובן בעלות טווח מצומצם, מהן 12 צוללות שהתאימו לפעולה נגד קוי הספּנות לבריטניה באוקיינוס האטלנטי. דניץ נאלץ להקצות חלק מהצי לפעולות ראווה נגד הצי הבריטי העדיף במישרין, שנדונו ברובן לכישלון (אף שהשיגו כמה הצלחות מרשימות, כשהבולטת בהן הייתה הטבעת אוניית המערכה הבריטית רויאל אוק בתוך מעגן סקפה פלו המוגן. הצלחה זו הייתה מושלמת: הצוללת התוקפת, בפיקוד קפיטן גינתר פרין, הצליחה לחמוק החוצה מהנמל ולחזור בשלום), בעוד שהמשאבים שהופנו כנגד צי הסוחר הבריטי נחלו הצלחה.
ב-1941 השתפר קצב אספקת הצוללות מדגם VII לנקודה שבה פעולת הצי של דניץ הייתה בעלת השפעה של ממש על משק המלחמה הבריטי. אף שייצור ספינות סוחר עלה בתגובה להטבעות, הרי פצצות טורפדו משופרות, צוללות טובות יותר ותכנון מבצעי מיטבי הוליכו למספר הטבעות גובר והולך, וכתוצאה בריטניה וארצות הברית אולצו להשקיע משאבים אדירים בכוחות ים ואוויר ללוחמה נגד צוללות. בדצמבר 1941 הצטרפה ארצות הברית למלחמה, ודניץ תכנן את מבצע "הקשה" כנגד הספינות בחוף המזרחי של ארצות הברית. מבצע שנערך בחודש שלאחר מכן, ותוצאותיו היו דרמטיות.
צוללת מדגם VIIC באתר הזיכרון של הצי הגרמני
דניץ חשד כי בעלות הברית חשפו את קוד האניגמה (מכונת ההצפנה ששימשה את הגרמנים במהלך המלחמה (בנות הברית אכן הצליחו "לפצח" את צופן ההפעלה) ולכן הורה לצי לעבור להשתמש בדגם אניגמה משופר החל מ-1 בפברואר1942. זאת, אף שכל הצבא הגרמני המשיך להשתמש בקוד האניגמה מתוך אמונה שלא ניתן לפצחו.
שינוי זה בקוד של הצי הגרמני גרם לבעיה של ממש בקרב מפצחי הקודים של בעלות הברית. לבסוף, בשל טעות בשיגור של מסר אחד, התברר לבעלות הברית כי המדובר במכונת אניגמה ולה ארבעה גלגלי הצפנה במקום שלושה במכונת האניגמה הרגילה, והשדרים האלו פוצחו גם כן בסוף.
בסוף 1942 גברה אספקת הצוללות מדגם VII עד לנקודה שבה יכול היה דניץ להורות על התקפות בכוחות גדולים שכונו "להקת הזאבים". אובדן בעלות הברית באוניות עלה בצורה שקשה היה להן לסבול אותה לאורך זמן, והיה חשש ממשי לאספקת הדלק לאיים הבריטיים. ב-1943 החליף דניץ את רדר כמפקד הצי הגרמני.
במהלך 1943 המלחמה באוקיינוס האטלנטי הפכה לרעת הגרמנים, בעיקר הודות להיקף המשאבים שהופנו ללוחמה נגדם (בעיקר כיסוי אווירי של צפון האוקיינוס האטלנטי על ידי מפציצים ארוכי טווח מצויידי מכ"ם) וכן בזכות מינויו של אדמירל מקס הורטון, מפקד זרוע הצוללות של הצי הבריטי, למפקד המערכה נגד הצוללות הגרמניות. הורטון, המומחה לצוללות, הוביל פיתוח טקטיקות חדשות ואמצעי לחימה חדשים ששיפרו מאוד את יעילות הלחימה נגד הצוללות הגרמניות.
חרף זאת, דניץ המשיך לדחוף את תוכנית הצוללות שלו, והגביר את פיתוח ואספקת הצוללות החדשות. בסוף המלחמה היה צי הצוללות הגרמני הגדול והמתקדם בעולם, ודגמי צוללות מתקדמים (דגם 21) היו לאבטיפוס הצוללות האמריקניות והסובייטיות לאחר המלחמה.
בסוף המלחמה, כשנפגשו כוחות סובייטים ואמריקניים על גדת נהר אלבה, ולמעשה פיצלו את השטחים שבשליטת גרמניה לקטע צפוני ולקטע דרומי, העמיד היטלר את כל הכוחות שבקטע הצפוני שבשליטת גרמניה (לא רק כוחות הצי) תחת פיקודו של דניץ. לדניץ היה ברור כי ימיו של היטלר ספורים, וכיוון שסבר כי היינריך הימלר יהיה היורש, אף נפגש עמו והציע לו את תמיכתו. אך חינו של הימלר (שניהל מגעים לכניעה עם הרוזן פולקה ברנדוט) ואף חינם של יורשים נוספים כהרמן גרינג סר בעיני היטלר, טרם התאבדותו הוא מינה את דניץ ליורש כחלק מהצוואה הפוליטית שהותיר אחריו היטלר. יש להניח שלא היה זה רק בשל תכונותיו של דניץ כמצביא ימי מבריק, אלא גם כהבעת זעם כלפי כל הגורמים במפלגה הנאצית ובצבא ש"בגדו" בו בשעותיו האחרונות, ואותם הוא ראה כאשמים בתבוסתו. דניץ היה מהבודדים בצמרת הצבא הגרמני שמעולם לא הכזיבו את היטלר.
בית הספר לספורט במורוויק, מקום מושבה של ממשלת פלנסבורג
ב-1934, עם מותו של פאול פון הינדנבורג, הכריז היטלר על חוק מיוחד שאושרר בהמשך במשאל עם, לפיו תאוחד כהונת הנשיא עם כהונת הקאנצלר לכלל כהונה אחת: "פיהרר ורייכסקאנצלר". אך עם לכתו, הפריד היטלר בין שתי הכהונות; כנשיא הוא מינה את דניץ, ולרייכסקאנצלר מינה את יוזף גבלס, מי שהתאבד ביום שלמחרת.
דניץ כיהן כנשיא גרמניה במשך שמונה ימים, החל ממותו של אדולף היטלר ב-30 באפריל1945 ועד כניעתה של גרמניה ב-8 במאי 1945. מושבה של הממשלה החדשה היה בפלנסבורג, עיר נמל בצפון גרמניה (ולכן כונתה בדיעבד ממשלת פלנסבורג), שם השתכן דניץ באוניית הנוסעים "פאטריה", ומשם ניהל את ממשלתו, שלמעשה הייתה בעלת סמכויות אפסיות וטווח שלטונה למעשה היה התחום העירוני של פלנסבורג, אם לא פחות מכך. ממשלה זו פעלה זמן קצר בחלל ריק, תוך שהיא מתכנסת מדי יום באחת הכיתות של בית הספר הימי בפלנסבורג ל"ישיבות קבינט" חסרות תכלית. דניץ הפנה את מרבית מאמציו לנסיון לוודא שחיילים רבים ככל האפשר נכנעים לארצות הברית ולבריטניה, ולא לברית המועצות. ב-23 במאי פיזר הצבא הבריטי את שרידי ה"ממשלה" ואסר את כל חבריה[1].
דניץ התעקש כי לא עשה דבר שהמקבילים לו בתפקיד אצל בעלות הברית לא עשו. בעדותו במשפט מסר תצהיר מאדמירל צ'סטר נימיץ מהצי האמריקני, שהעיד כי ארצות הברית ניהלה אף היא מלחמת צוללות בלתי מוגבלת כטקטיקה במלחמתה נגד יפן באוקיינוס השקט, ושגם צוללות אמריקניות לא הצילו ניצולים מספינות שהוטבעו על ידיהן. חרף זאת מצא חבר השופטים את דניץ אשם בפשעים נגד השלום ודן אותו לעשר שנות מאסר, אותן ריצה בבית הכלא שפנדאו[2], אשר נמצא במה שהפך במהלך תקופת מאסרו למערב ברלין. עד מתן גזר דינו של צ'ארלס טיילור, ב-2012, דניץ היה ראש המדינה היחיד שהורשע על ידי בית משפט בינלאומי. גזר דינו של דניץ נחשב לשנוי במחלוקת ביותר מבין כל נאשמי נירנברג. דניץ שוחרר ב-1 באוקטובר 1956, לאחר שסיים לרצות את עונשו[3].
דניץ טען במהלך השנים שעד שנתמנה לראש המדינה לא ידע על השמדת היהודים[4] ושהיה כל כולו עסוק בענייני הצי. היסטוריונים בריטיים פקפקו בכך[5] וגם אלברט שפר טען שדניץ שיקר בטענו שלא ידע על השואה[6].
שנותיו האחרונות
זכרונותיו יצאו לאור בגרמניה תחת השם "עשר שנים ועשרים יום" ב-1958, ותורגמו לאנגלית כעבור שנה. בשנות ה-70 תרגמה הוצאת מערכות את הספר לעברית, אך הוצאתו נגנזה בהוראת שר הביטחון, שמעון פרס[7].
דניץ התגורר ברובע יוקרה בהמבורג והתכתב עם היסטוריונים ואנשי צבא שנלחמו נגדו. בתחילת 1963 הוא הוזמן להופיע בפני תלמידים בבית ספר, הצדיק את המהלכים הצבאיים של גרמניה הנאצית וזכה לתשואות[8]. בעקבות זאת ניתנה הוראה שלא להזמין אישים מהתקופה הנאצית להרצות בבתי ספר[9].
ב-1965 נערכה נגדו חקירה על כך שלא נתן חנינה לחייל שהורשע בעריקה מהצי בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה[10]. דניץ טען שרצה לשמור על משמעת בצי כדי שיהיה ניתן להציל חיילים שנמלטו מגרמניה המזרחית, והתיק נסגר ללא הגשת כתב אישום[11].
הוא מת ב-25 בדצמבר 1980[12]. ממשלת גרמניה המערבית הודיעה שלא תיערך לו הלוויה צבאית[13]. להלווייתו הגיעו רבים מאנשי הצי הגרמני, וכן נציגים מציים של מדינות זרות. על קברו הונח זר מטעם רודולף הס ומטעם הואפן אס אס ובהלוויה נוגן ההמנון הנאצי[14].
קרל דניץ נישא ב-1916 לאינגבורג ובר (Weber ,1962-1894), בתו של הגנרל הגרמני אריך ובר (1860–1933). לזוג נולדו שלושה ילדים: אורסולה (1917–1990), קלאוס (1920–1943) ופטר (1922–1943). הבן פטר שירת אף הוא בצי הצוללות הגרמני, ונהרג ב-1943, כשהצוללת בה שירת הוטבעה. לאחר שאחיו נהרג, הועבר קלאוס לתפקיד עורפי. עם זאת, הוא עלה ביוזמתו על ספינת טורפדו שערכה פשיטה בסמוך לחופי אנגליה. הספינה הוטבעה במהלך הפשיטה, והוא נהרג.
לקריאה נוספת
דניץ, קרל. מלחמת הצוללות: קרבות הצי הגרמני. מגרמנית: עזריאל טל. תל אביב, זמורה-ביתן-מודן, 1979.
(3)_(cropped).jpg)
.svg){kind=small}
,_Bild_002.JPG)
