PROFILPELAJAR.COM

תיאודור הויס
Theodor Heuss
	הויס בשנת 1953
	הויס בשנת 1953
לידה	31 בינואר 1884; ברקנהיים, וירטמברג
פטירה	12 בדצמבר 1963 (בגיל 79); שטוטגרט
מדינה	גרמניה המערבית
מקום קבורה	ולדפרידהוף שטוטגרט
השכלה	אוניברסיטת מינכן; אוניברסיטת הומבולדט של ברלין ;
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית החופשית
בת זוג	אלי הויס-קנאפ
	13 בספטמבר 1949 – 12 בספטמבר 1959; (10 שנים)
	היינריך ליבקה ←
פרסים והוקרה
	אזרח כבוד של ברלין (1949); אזרחות כבוד של דיסלדורף (1960); הצלב הגדול עם צווארון של מסדר הבז (1955); אזרחות כבוד של קלן (1959); אזרח כבוד של בון (1954); אות הכוכב הגדול על שירות הרפובליקה האוסטרית (1956); אביר הצלב הגדול עם חגורה של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (1953); מסדר הדרבן המוזהב (1957); אביר הצלב הגדול בדרגה מיוחדת של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1952); פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (11 באוקטובר 1959); מדליית הארנק (1959); אזרח כבוד של פרנקפורט (1959); בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה ;
חתימה

תיאודור הוֹיְס (בגרמנית: Theodor Heuss;‏ 31 בינואר 1884 – 12 בדצמבר 1963) היה מדינאי גרמני ליברלי. הנשיא הראשון של מערב גרמניה בין השנים 1949–1959. היה מאבות חוקת גרמניה כפי שנכתבה במועצה הפרלמנטרית שהתכנסה בבון בתקופת חלוקת גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. יחד עם הקנצלר קונראד אדנאואר ניצב מאחורי הצלחת ייצוב הדמוקרטיה בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה ו"הנס הכלכלי".

תולדות חייו

נולד בעיירה ברקנהיים שליד היילברון בוירטמברג. למד כלכלה, מדע המדינה ותולדות האמנות באוניברסיטת מינכן ואוניברסיטת הומבולדט בברלין. ב-1905 קיבל תואר דוקטור לכלכלה מאוניברסיטת מינכן. ב-1908 נשא לאשה את אלי הויס-קנאפ, כלכלנית ומדינאית אף היא. הכומר שהשיא אותם היה ידיד משפחתה, אלברט שווייצר (זוכה פרס נובל לשלום לשנת 1952), נולד להם בן יחיד בשם ארנסט לודוויג הויס.

לאחר סיום לימודיו עבד כעיתונאי כלכלי בעיתונות הליברלית. בעיתונים Die Hilfe ‏(1905-1912) ו-Neckarzeitung‏ (1912-1918). ב-1910 הצטרף למפלגה הפרוגרסיבית, שהתמזגה לאחר מלחמת העולם הראשונה עם הפלג השמאלי של המפלגה הליברלית הלאומית ויצרה את המפלגה הדמוקרטית הגרמנית. בשנים 1923–1926 ערך את המגזין Die Deutsche Nation ("האומה הגרמנית"), בשנים 1924–1928 ו-1930–1933 היה חבר הרייכסטאג. לאחר כניסתו לתוקף של חוק ההסמכה, שהעניק לממשלה סמכות לחוקק חוקים ללא אישור הרייכסטאג (שהויס הצביע בעדו מחוסר-ברירה), פוטר הויס מחברותו ברייכסטאג ביולי 1933 בצו שהוציא שר הפנים הנאצי וילהלם פריק, בעת שבוטלו כל המפלגות פרט למפלגה הנאצית.

בתקופת הרייך השלישי היה הויס אדם פרטי. החל מ-1941 עבד כעיתונאי בפרנקפורטר צייטונג, אחד העיתונים היחידים ששמרו על חלק קטן מעצמאותם במשטר הנאצי, ואת רשימותיו חתם בשם עט. הוא שמר על קשר עם רשת של ליברלים גרמנים, שהובילה לקשר עם המחתרת הגרמנית לקראת סוף המלחמה.

ב-1945, לאחר מלחמת העולם השנייה, מינו אותו כוחות הכיבוש של ארצות הברית לשר החינוך של מדינת באדן-וירטמברג. בין השנים 1946–1949 היה חבר הלנדטאג (Landtag; הפרלמנט המדינתי) של באדן-וירטמברג. כן לימד היסטוריה במכון הטכנולוגי של שטוטגרט. הויס ניסה (יחד עם וילהלם קילץ, שר הפנים לשעבר של רפובליקת ויימאר) להקים מפלגה ליברלית כלל-גרמנית, שתאחד פלגים ליברליים-ימניים וליברלים-שמאליים בכל אזורי הכיבוש של גרמניה. לאחר שנכשל בכך נבחר בדצמבר 1948 ליו"ר המפלגה הדמוקרטית החופשית באזורי הכיבוש של ארצות הברית וחבר המועצה הפרלמנטרית (Parlamentarischer Rat) בבון. בתפקידו זה היה בין ראשי המגבשים של חוקת גרמניה. הויס כיהן כחבר הבונדסטאג הראשון החל ממאי 1949; הוא ויתר על המנדט שלו סמוך לאחר מכן, כאשר נבחר לנשיא בספטמבר 1949, במושב משותף מיוחד של שני בתי הנבחרים (Bundesversammlung) בסיבוב בחירות שני, מול נציג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה קורט שומאכר^[1].

תקופת נשיאותו

הנושא העיקרי שעמד לנגד עיניהם של אדנאואר והויס היה שיקום מערב גרמניה כמדינה מאוחדת ודמוקרטית. הויס ביסס את תפקיד הנשיא כתפקיד ממלכתי, כללי ובלתי-מפלגתי, החותר לאחדות וקונצנזוס. הויס ביקש להביע אמון וביטחון בדרכה החדשה של ארצו והקרין זאת הן פנימה כלפי אזרחי גרמניה והן החוצה, כלפי הקהילה הבינלאומית. הוא גם הצהיר שגרמניה המערבית לא תשכח את ברלין ואת תושבי מזרח גרמניה ותאבק לשחררם מעולה של ברית המועצות^[2].

ב-29 באפריל 1952 אישר הויס את בקשתו של אדנאואר להכריז על הבית השלישי של השיר Das Lied der Deutschen כהמנונה הרשמי של גרמניה המערבית, בעצה אחת עם האופוזיציה בראשותו של קורט שומכר (רשמית, כיוון שבשני הבתים הראשונים מוזכרים תווים גאוגרפיים של גבולות גרמניה שאינם תואמים את גבולותיה של מערב גרמניה, למעשה, כיוון ששני בתים אלה מעוררים רגשות לאומניים מסוכנים).

בשנת 1952 נפטרה אשתו ובשנת 1954 נבחר מחדש לנשיא לכהונה שנייה בתמימות דעים. את ביקורו הדיפלומטי הרשמי הראשון כנשיא ערך רק ב-1956, עת הוזמן על ידי פאולוס, מלך יוון. בהמשך ערך ביקורים גם בטורקיה, איטליה, ארצות הברית ובריטניה. ביקורים אלה הוכיחו לעולם את קבלתה המחודשת של גרמניה למשפחת העמים. בשנת 1955 הביע התנגדות להקמתו מחדש של הצבא (הבונדסוור), אך לא היה יכול למנוע זאת. חייליו וקציניו הראשונים של הצבא הושבעו על ידו.

לאחר שסירב להצעה לכהונה שלישית, פינה את תפקידו בסוף תקופת הכהונה השנייה, ב-12 בספטמבר 1959 לטובת היינריך ליבקה, איש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית.

יחסו לשואה ולישראל וביקורו

הויס הבין שחלק בלתי נפרד מהשיקום של גרמניה וקבלתה מחדש לקהילה הבינלאומית תלוי ביכולתה להתעמת עם עברה הנאצי. פליקס שנער, השגריר הראשון של ישראל בגרמניה, כתב בזיכרונותיו כי הויס "הביע את רעיון החרפה הבלתי ניחמת של גרמניה בטבעת המושג 'בושה קולקטיבית' של העם הגרמני על מה שקרה". הויס טבע את המושג 'בושה קולקטיבית' כחלופה ל'אשמה קולקטיבית' שהופנתה כלפיה ביקורת נרחבת מחוגים לאומיים. בהקדשת המצבה לזכר קורבנות מחנה הריכוז ברגן-בלזן ב-1952, אמר הויס: "אסור לגרמנים לשכוח את מה שנעשה בשנים המבישות הללו. […] אף אחד, ממש אף אחד, לא יפטור אותנו מהבושה הזו".

יחסו של הויס לימי הרייך השלישי הקנה לו את אמונתם של אנשים רבים, כולל בישראל, וסייע להקל על הפשרת היחסים עם גרמניה, שההד לפשעיה נגד האנושות טרם שכך. אישיותו של הויס סייעה אפוא להכרה בגרמניה ה"אחרת". ב-5 במאי 1960, לאחר פרישתו, הגיע לביקור בישראל שנשמר מסווג לחלוטין טרם יצא לפועל.

הויס התקבל בחום רב על ידי האליטה האקדמית הישראלית, שרבים מחבריה היו ילידי גרמניה. הויס, שעיקר מעייניו האישיים נגעו לכתיבה ולתרבות, העריך שהתקרבות מחודשת בין העם היהודי והעם הגרמני לא תיווצר רק דרך חוזים כספיים וטקסים דיפלומטיים. אבני היסוד של היחסים בין ישראל לגרמניה, הוא האמין, יהיו חילופי דעות פתוחים וכנים בין אינטלקטואלים, אמנים ופילוסופים משני הצדדים. ביקורו בירושלים היה אפוא אחד משיאי סדרת מפגשים משמעותיים וביקורי גומלין, שבהם הוחלפו רעיונות בתחומי השכל והתרבות, ושלא נועדו בעבור מטרות דיפלומטיות.

מרטין בובר, גרשם שלום, עקיבא ארנסט סימון ושמואל הוגו ברגמן היו המארחים הרשמיים של האוס באוניברסיטה העברית, והם נשאו נאומי קבלת פנים בכנס שהתקיים לכבודו בקמפוס גבעת רם, בו דיבר הויס על עיצוב הדמוקרטיה. למחרת בבוקר דיווח העיתון היומי מעריב כי "יש 750 מקומות באודיטוריום וייס באוניברסיטה העברית. יותר מ-1,000 איש השתתפו בכנס, ורבים נשארו בחוץ." הביקור באוניברסיטה העברית הסב עונג רב להויס, ככל הנראה מכיוון שהיה זה האירוע היחיד במהלך סיורו הארוך בישראל בו לא הוזכרה השואה במפורש ולא הוצגו בפניו שאלות בנושא^[^{דרוש מקור]}. בתקופה שבה אזרחי ישראל המתינו לתחילת משפטו של אדולף אייכמן, שבועות ספורים לאחר שנודע לציבור, נושא פשעי השואה היה עניין רגיש ונדון רבות. אי אפשר להכחיש שבמהלך הביקור ההיסטורי הזה, רבים בקרב האוכלוסייה הישראלית ביקרו בחריפות את קבלת הפנים החמה שקיבל נציג העם הגרמני.

הויס, שדווח כי הוא נושא עמו בכל עת פנקס קטן בו שירבט רשמים, פרסם זמן קצר לאחר ביקורו בישראל ספר ובו הצהרות שנשא בישראל ודברים שנאמרו לכבודו האוניברסיטה העברית. באוגוסט 1960, חודשיים בלבד לאחר שובו לגרמניה, הוא שלח למרטין בובר עותק של הספר עם הקדשה חמה. במהלך ביקורו בירושלים עשה הויס מחווה אישית לבובר וביקר אותו בביתו ברחוב חובבי ציון^[3].

פרסים והוקרה

ב-1949 הוענק לו דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה החופשית של ברלין.
ב-1952 הוענק לו אות הצלב הגדול - מחלקה מיוחדת של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (מסדר שהוא-עצמו ייסד).
ב-1953 הוענק לו אות צלב אביר גדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה של איטליה.
ב-1956 הוענק לו אות כבוד של ממשלת אוסטריה.
ב-1959 הוענק לו ביריד הספרים של פרנקפורט פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית.

כן על שמו קתדרה בניו סקול ומאז שנת 1964 מוענק פרס על שמו עבור נטייה דמוקרטית למופת. דיוקנו הופיע על מטבעות 2 מארק עד החלת האירו. מטוס השרד של ראשי השלטון בגרמניה נושא את שמו. כן קרויים על שמו רחובות וכיכרות בערי גרמניה.

מעונו בעת שכיהן כנשיא פתוח כיום לציבור (Theodor-Heuss-Haus).