קולנוע אלהמברה בשדרות המלך ג'ורג (1937; היום, שדרות ירושלים)קולנוע אלהמברה בשנת 1937מקהלה גדולה על במת הקולנוע בשנת 1944קולנוע אלהמברה כמרכז סיינטולוגיה (נובמבר 2011)
במשך השנים שימש המבנה במגוון רחב של שימושים שונים, וכיום פועל בו מרכז הסיינטולוגיה בישראל.
היסטוריה
ההתקדמות ביצירת סרטי קולנוע בשנות ה-30 סחפה מדי ערב המונים לבתי הקולנוע, שהפכו למקום בילוי מרכזי. הביקוש הוביל לבניית אולמות בקנה מידה חדש ובסגנון מודרני, בדומה למבנים דומים שנבנו באותה תקופה ברחבי העולם.
בשנת 1934 החלה החברה הערבית לקולנוע בהכנת תוכניות להקמת קולנוע ביפו[1] והקולנוע, שנקרא אלהמברה, נפתח רשמית ב-16 במאי 1937[2][3] על ידי פאיק שוקרי כנא'אן (فائق شكري كنعان). הקולנוע שכן בשדרות קינג ג'ורג' ביפו (בית מספר 39), לימים שדרות ירושלים, ותוכנן על ידי האדריכל הלבנוני איליאס אל מור. המבנה הוחכר בשנת 1937 לממדוח חאפז נאבלוסי, יושב ראש חברת הקולנוע "סינמה פלסטין" (שניהלה את קולנוע אלהמברה ובצמוד אליו את "קולנוע פארוק" שהוקם בשנת 1940 ונהרס בחלקו לאחר קום המדינה). בשנת 1938 נסגר הקולנוע באופן זמני בגלל המרד הערבי הגדול[4]. הקולנוע התחרה גם על לב הצופה היהודי[5] ובעלי בתי הקולנוע התלוננו על מסי השעשועים בתל אביב המבריחים את הצופים לקולנוע ביפו[6]. ביוני 1942 איימו אמנים יהודיים שאם לא יאפשרו להם להופיע בליל שבת בתל אביב הם יופיעו באולם של אלהמברה[7].
הקולנוע היה אחד המפוארים והגדולים בארץ ישראל[8], ומוקד משיכה לתושבי פלשתינה הערבים, וכן היה בעל שם בינלאומי כהיכל לאירוח המופעים הגדולים ביותר של אותן שנים[דרוש מקור].
הקולנוע שימש גם כאולם תיאטרון ואירח את מיטב המופעים בעולם[דרוש מקור].
כן התקיימו בבניין כינוסים שונים. בינואר 1941 התקיים בו כנס פרדסנים יהודי-ערבי[9]. באוגוסט 1941 התקיימה באולם אזכרה לראש העיר עבד אל ראוף אל-ביטאר:[10] ובמאי 1943 התקיים באולם כנס של בעלי רכוש ערבים נגד הטלת מיסים חדשים[11]. באוקטובר 1945 התקיים באולם כינוס של המפלגות הערביות[12].
לאחר מלחמת העצמאות
פרוץ מלחמת העצמאות בסוף 1947 הביא לסגירת בתי הקולנוע ביפו ולירידת מניות חברת אלהמברה[13] ובסוף מרץ 1948 אירע פיצוץ סמוך למבנה ודווח שהוא נפגע[14].
עם החלת הממשל הצבאי על יפו נמסר המבנה לידי צבי בראונשטיין ורפאל ויינשטוק שפתחו בו בנובמבר 1948 את "קולנוע יפאור"[15]. על אף שינוי שם המבנה, המשיך להתנוסס על חזיתו שלט הניאון "ALHAMBRA".
בשנות החמישים והששים היה קולנוע יפאור מרכז חיי החברה ביפו היהודית. בתקופה שבה עוד לא הייתה טלוויזיה, הקולנוע היה אבן שואבת לקהל שצרך תרבות ויותר מכך, שימש הקולנוע נקודת מפגש לחבורות נוער, לזוגות ולקהל רחב.[16]
1950: שמשון ודלילה, כרמל התימני, גשר על הנהר קוואי
1951: אוליבר טוויסט, בן-חור, שיר אשיר בגשם
1952: סינדרלה, שובי, שובי, סוזנה, ימים של תהילה
1953: חופשה ברומא, יהלום ירוק, קאן-קאן
1954: שבע כלות לשבעה אחים, על המים, חלון אחורי
1955: לא רק בלונדינית, מר וגברת סמית', מרד הספינה קיין
1956: ענק, סביב העולם בשמונים יום, גשר על הנהר קוואי
1957: 12 המושבעים, עד תום כל הנשימה, היפהפייה הנרדמת
1958: מה קרה לבייבי ג'יין?, סיפור הפרברים, אני שר
בשנת 1963 החכיר[17]גיורא גודיק את המבנה של הקולנוע, שיפץ אותו לאולם תיאטרון של 1200 מושבים ופתח בו את תיאטרון ג"ג (ראשי תיבות של שמו)[18]. התיאטרון נחנך ב-24 באוקטובר 1964 בהופעה של המחזמר גבירתי הנאווה[19]. המבנה זכה לתקופת זוהר חדשה בה הועלו בו מחזות הזמר המצליחים של התקופה שמשכו קהל רב והביאו לפריחה כלכלית בכל האזור[20]. סדרה של הפקות כושלות הביאה להפסדים לגודיק. התיאטרון נסגר זמנית, נפתח מחדש בתחילת 1971[21] ובהמשך נסגר סופית בשנת 1973.
בסוף שנות ה-70 רכש את המבנה דוד זהביאן בעל חברת הנדל"ן מרכז השדרה במטרה להפכו לפסאז' מסחרי ומרכז אירועים. המיזם נקטע והותיר את המבנה נטוש וחרב בחלקו.
ב-1982 עבר המבנה לידי חברת "נדבך לנדל"ן" שהשכירה ב-1984 את חלקו המערבי לסניף של בנק דיסקונט[20]. ב-1995 עבר המבנה לידי חברת "אלמוג יפו" וחלקו המזרחי ניתן (ללא תשלום) לתיאטראות "נוצר" ו"קליפה" שהעלו בו מופעים באולם מאולתר עבור 180 צופים בקומה העליונה.
במהלך העבודות סבל המבנה מניסיונות חבלה. במקרה אחד נעשה ניסיון לפוצץ את המבנה באמצעות ריכוז גבוה של גז בישול, ובמקרה שני הוצת המבנה, ככל הנראה בזדון[22]. בניסיונות אלו נגרם למבנה נזק בהיקף של כמיליון דולר. בקיץ 2011 נעצר עו"ד גור פינקלשטיין בחשד למערבות בפעילות פלילית הקשורה לעסקה.
אדריכלות
המבנה תוכנן על ידי האדריכל הלבנוני איליאס אל מור (Ilyas Al-Murr) שתכנן גם את קולנוע רוקסי הידוע בביירות. מור, בוגר MIT בארצות הברית, בחר בקווי העיטור המופשטים של האר דקו המשתלבים בקנה המידה המונומנטלי של הבניין כסגנון הבנייה המתאים ביותר לבית קולנוע חדש ביפו, עיר שצברה ופיתחה סגנונות ומסורות אדריכליות לאורך ההיסטוריה. התוצאה היא מבנה חריג וייחודי בהשוואה לסביבתו הקרובה בשדרה.
החזיתות המערבית (הפונה לשדרה) והצפונית חופו בשיש לבן ושחור שיובא מאיטליה (לימים פורקו אריחי השיש ונמכרו). החזית העשירה מזוהה עם סגנון האר דקו הנבחן באמצעות מסות פשוטות, דירוגים, שלט ניאון בולט, מגדל גבוה, סימטריה ופרטים כגון חלונות עץ ודלתות מתכת המעוצבים בצורות השאובות מהעולם הצורני של הסגנון.
אותיות הניאון הגדולות הרכיבו את המילה "ALHAMBRA" באנגלית ופנו צפונה. השלט המקורי הוחלף עד שנות ה-70 בשני שלטים צנועים יותר שנתלו על מגדל החזית המערבית. אחד פונה דרומה בשפה האנגלית, ואחר צפונה בשפה העברית. במסגרת עבודות שיפוץ המבנה פורק השלט בשפה העברית והשלט בשפה האנגלית חודש.
האולם הגדול הכיל 1,095 מושבים, מהם 337 ביציע עליון. המושבים רופדו בבד קטיפה אדום, וכך גם הווילונות שסבבו את קירות האולם והיציע. שליטת הצבע האדום שזורה בשמו של המבנה ("אלהמברה" מקורו בערבית: "האדום"). את הבימה מסגר קרניז מפוסל שטיפס מעלה אל התקרה והמשיך על קירות המבנה עד אחורי היציע. לתקרת האולם צורה אליפטית מדורגת ומעוטרת.
בשנות ה-70, בשלב הפיכת המבנה לפסאז', נהרס האולם המקורי לגמרי ובמקומו נוצקו קומות בטון שחילקו אותו באופן גס לשלושה מפלסים. כל שנותר מהאולם הם התקרה המקורית וחלק מהקרניז שעל התקרה וסביב הבימה.
