ערך זה עוסק במיליציה שפעלה בדרום לבנון. אם התכוונתם למיליציה זו בשמה הקודם, ראו צבא לבנון החופשית. למשמעויות אחרות ראו צבא לבנון (פירושונים).

צבא דרום לבנון
جيش لبنان الجنوبي

דגל צד"ל ו"ממשלת לבנון החופשית"
מוטו	"כבוד, הקרבה, נאמנות"[1]
מדינה	לבנון לבנון
תקופת הפעילות	1976–2000 (כ־24 שנים)
הגוף הקודם	מיליציית צבא לבנון החופשית
הגוף הבא	אין גוף יורש או ממשיך דרך
אידאולוגיה	לאומנות לבנונית חילוניות פוליטיקה מרוניטית אנטי-קומוניזם אנטי-פלסטיניאניזם
סוגי נשקים	ראו רשימת אמצעי לחימה
מנהיגות
המפקד העליון	אנטואן לאחד (1984–2000) סעד חדאד – מייסד "צבא לבנון החופשית" (1976–1984)
מלחמות שהשתתף בהן
מלחמת האזרחים השנייה בלבנון מבצע ליטני המערכה ברצועת הביטחון מלחמת לבנון הראשונה

צבא דרום לבנון (בראשי תיבות: צד"ל; בערבית: جيش لبنان الجنوبي, בתעתיק מדויק: ג'יש לבנאן אלג'נובי) הייתה מיליציה שפעלה בדרום לבנון בחסות צה"ל, החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 עד הנסיגה מלבנון, ב-24 במאי 2000. צד"ל הוקם רשמית, לאחר שינוי שמו מצבא לבנון החופשית, ב-1983. המיליציה הייתה חמושה היטב ומנתה כ-2,500 חיילים ממגוון עדות, ובעיקר נוצרים מרונים, מוסלמים סונים ודרוזים.

בתיאום עם צד"ל פעלה מפקדה של צה"ל שנקראה יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), ומפקדתה שכנה בדרום לבנון בעיר מרג' עיון.

הקשרים בין צה"ל לאנשי דרום לבנון החלו באמצעות מגע בין יחידת מפעילי סוכנים של אמ"ן, יחידה 504, עם חיילים מגדוד מס' 1 של צבא לבנון ממחנה מרג' עיון ועם קציני ז'נדרמריה לבנוניים ממרג' עיון ומאל-ח'יאם. כל זה במקביל לקשר עם הכוחות הלבנוניים שביצע המוסד. היסודות להקמת "צבא" הונחו בסוף 1976 בשיתוף פיקוד הצפון, אמ"ן והמוסד, כולל אימונים של לבנונים מאזור הדרום ומביירות בישראל. הפעילות, למעט פעילות הגדר הטובה, הייתה כולה חשאית, ונוהלה בעיקרה ממחנה החטיבה המרחבית בבירנית ואחר כך ממטולה, ממתקן שכונה "הדירה". הקשרים ידעו עליות ומורדות, כולל מפלות צבאיות בשטח. רבי הסרנים סעד חדאד וסאמי שידיאק הגיעו לדרום לבנון דרך ישראל רק בשלב השני של שיתוף הפעולה. מראשית הופעתם נוצרו בשטח סכסוכים קשים, בעיקר סביב ויכוח בין "המייסדים", אנשי הכפר קליעה, ובין רב-סרן חדאד, איש מרג' עיון. הפעילות נוהלה לפי גזרות: גזרה מערבית, גזרה מרכזית וגזרה מזרחית עצמאית (עם שלוחת הר דב בשובא^{[דרושה הבהרה]}).

הצורך להכריז על הקמת "צבא", נבע מהופעת גורם חדש בשטח – כוח יוניפי"ל של האו"ם. צה"ל פינה את דרום לבנון אחרי מבצע ליטני (1978), והעביר את השטח לכוחות בפיקוד סעד חדד וסמי שידיאק, שהיו מפקדי "צבא לבנון החופשית". בנוסף לכך, היה צורך להקים ישות שתוכל לפעול מול האו"ם ולתת גיבוי לסיוע הישראלי.

בשנת 1981 הכריז צד"ל על האזור שבשליטתו כ"מדינת לבנון החופשית", אך הכרזה זו לא זכתה להכרה בינלאומית.

בשלהי חייו של סעד חדאד, ועל-פי הסכם עם ממשלת לבנון, החלה בשנת 1983 הקמת "צבא דרום לבנון" (צד"ל) בפיקודו של הגנרל אנטואן לאחד מהצד הלבנוני ובפיקודו של אל״מ יואל מור מצה״ל מהצד הישראלי. שמו של הארגון שונה מהשם הקודם, "צבא לבנון החופשית". במסגרת הצבא שהוקם הונפקו תעודות חייל, סמלים שונים וכיוצא באלה. אנשי הצבא הלבנוני הוותיקים קיבלו את שכרם מממשלת לבנון, ומגויסים חדשים קיבלו את שכרם מישראל.

בנובמבר 1983 הוסכם עם ממשלת לבנון על איחוד כוחות במטרה ליצור צבא מאוחד בלבנון. המטרה בכללותה הייתה לבטל את המיליציות השונות ברחבי לבנון ולאחדם תחת ממשלת לבנון, כאשר צבא לבנון הוא הכוח הצבאי הרשמי היחיד בלבנון. מטרה זו לא הושגה לנוכח ביטול ההסכם על ידי אמין ג'ומאייל, שהפך לנשיא לבנון לאחר רצח אחיו, בשיר ג'ומאייל.^[2]

ב-1984 מנה צבא דרום לבנון כ-2,000 חיילים, מתוכם כ-65% נוצרים, 18% מוסלמים שיעים, 13% דרוזים ו-4% מוסלמים סונים.^[3] באוגוסט 1986 הגיע מספר חיילי צד"ל ל-2,500. בשנת 1987 שירתו בצד"ל כ-70% נוצרים, 20% שיעים ו-10% דרוזים, כשרוב החיילים הדרוזים הגיעו מהעיירה חאצביא בגזרה המזרחית. חלק מצעירי הכפרים (הנוצרים והשיעים) התגייסו לצד"ל מרצונם החופשי, אולם לקראת סוף 1985 החלה התקרבות בין המחנה הנוצרי והשיעי בלבנון לבין סוריה. לכן נאלץ צה"ל לעיתים לכפות על נכבדי הכפרים לגייס את צעירי כפרם לצד"ל.^[4]

בתחילת דרכו התארגן צד"ל בארבע מסגרות גדודיות – חאצביא, טייבה, עישייה ובינת ג'בייל, שאורגנו בשתי חטיבות. גדוד נוסף של צד"ל הוצב ב"מובלעת ג'זין". הרכב כוח האדם בגדודים אלו היה מותאם פחות או יותר לאוכלוסייה שבתוכה פעלו. עם השנים עלה מספרם של השיעים בצד"ל, ובשנות התשעים הם כבר היוו בו רוב.

ב-2 ביוני 1985 נפלה בשבי מחלקה שלמה של חיילי צד"ל בידי שיעים אנשי אמ"ל מצבא דרום לבנון. אותה מחלקה איישה את מוצב צד"ל ליד הכפר מג'דל סלום^{[דרושה הבהרה]} בגזרה המרכזית של רצועת הביטחון.^[5]

במשך כל זמן קיומו צד"ל שיתף פעולה עם צה"ל דרך יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), והיווה חלק בלתי נפרד מהלחימה בלבנון. למעשה צד"ל היה מאורגן במבנה דומה לצה"ל, החל מהציוד ועד ההתקדמות בדרגות, וחיילי צד"ל וקציניו השתתפו בקורסים צה"ליים בישראל. צה"ל קיים גם מערכת של סיוע אזרחי לחיילי צד"ל ולמשפחותיהם. צבא דרום לבנון הורכב באופן הזה: גדוד מפקדה, לוגיסטיקה ושירותים. שתי חטיבות רגלים, האחת במזרח והשנייה במערב. כל חטיבה הייתה מורכבת משלושה גדודי רגלים ומגדוד מסייע, שכלל כמה סוללות תותחים כבדים בקוטר 155 מ"מ או 13 מ"מ שפוזרו בחטיבות על פי הצורך. סוללת הארטילריה נקראה סוללת מוחביב.^[6] גדוד משוריין ובו 55 טנקים שפוזרו בחטיבות. כוחות צד"ל הצליחו לשלוט על 46 מוצבים מראש הנקרה במערב ועד מורדות הר חרמון במזרח. לשם השוואה, כוחות צה"ל שלטו ב-11 מוצבים בלבד.

בשנתיים הראשונות להקמת צד"ל נהרגו כ-100 מחייליו. עד הנסיגה נהרגו בצבא דרום לבנון 660 חיילים, ו-250 נפצעו או הפכו לנכים. נהרגו גם כ-200 אזרחים. צד"ל איבד בממוצע כ-55 חיילים בשנה.

במאי 2000, עם נסיגת צה"ל מלבנון, התמוטט צד"ל, לאחר שמפקדיו הבינו שלא יוכלו לעמוד מול חזבאללה ללא נוכחות צה"ל. כ-6,000 חיילי צד"ל ובני משפחותיהם, שחששו מטבח שייעשה בהם על ידי חזבאללה ותומכיו, עברו את הגבול לישראל, והשאירו את רכושם מאחור. ישראל פתחה את שעריה למשפחות אנשי צד"ל, ובכך הפכו אנשי צד"ל לפליטים חסרי כול בן לילה, כי בנסיגתם הבהולה השאירו מאחוריהם בתים ורכוש רב הנאמד במיליונים, וחלקם אף נאלצו לשרוף תעודות, אלבומי תמונות משפחתיים ומזכרות אחרות מחשש שייפלו לידי חזבאללה ויפלילו אותם בעתיד. רובם התיישבו ביישובי הצפון הגדולים: נהריה, מעלות, קריית שמונה, טבריה, כרמיאל וצפת. יוצאי צד"ל הדרוזים השתלבו ביישובים הדרוזיים בישראל. בשנת 2002 חזרו חלק מחיילי צד"ל ללבנון, בעיקר החיילים הזוטרים יחסית, ואילו מרבית אנשי הקצונה בחרו להמשיך להישאר בתחומי מדינת ישראל מחשש לעונש מוות בלבנון. בספטמבר 2001 קיבלה ממשלת ישראל החלטה 720, שקבעה שהמנהלה הביטחונית לסיוע (מנב"ס) תטפל רק באוכלוסייה מיוחדת שעמדה בקשרים מיוחדים עם זרועות הביטחון, כגון אנשי צד"ל בכירים, ושאר אנשי צד"ל יטופלו על ידי המשרד לקליטת עלייה. הסיוע על ידי משרד הקליטה התקיים עד 2008, ואז נסגרה בו היחידה שטיפלה באנשי צד"ל.^[7]

בשנת 2004 הוענקה ליוצאי צד"ל אזרחות ישראלית, בהתאם לחוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם. עם זאת, לחלק מיוצאי צד"ל ישנן טענות על הפקרה ואי קליטה מצד ממשלת ישראל.^[8] ב-2010 נותרו בישראל כ-2,700 לוחמי צד"ל ובני משפחותיהם.^[9] כמה מיוצאי צד"ל הקימו בגליל את מזקקת ערק אלנמרוד.

לאחר מלחמת לבנון השנייה עברו את הגבול לישראל מספר משפחות נוספות של יוצאי צד"ל, לאחר שקיבלו איומים על חייהן מחזבאללה. על הטיפול בעניינם של יוצאי צד"ל הופקד השר יוסי פלד.^[10] במאי 2008 החליטה ממשלת ישראל ה-31 על תוכנית מקיפה לשילוב חברתי וכלכלי של יוצאי צד"ל במדינת ישראל.^[11]

בשנת 2000, עם נסיגת צה"ל מלבנון, כ־7,500 לוחמי צד"ל נמלטו לישראל, אך נכון לשנת 2023 נותרו בישראל רק כ-3,000 מהם – 650 משפחות.^[12] אנשי צד"ל לחמו כתף אל כתף עם צה"ל בלבנון, והתיישבו בישראל אחרי המלחמה, אך הם עדיין כועסים על המדינה ורוצים להיחשב כאזרחים במדינת ישראל. אף שחוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם קובע כי איש צד"ל, בן זוגו, הוריו או ילדו, שמתגורר בישראל ביום תחילתו של החוק (15 בדצמבר 2004), ומבקש להיות אזרח לפי חוק האזרחות, יקבל אזרחות ישראלית, התחושות הן שהם לא מקבלים את אותו יחס. המדינה לא נותנת מענה למצוקותיהם של משפחות צד"ל, כגון עבודה, דיור ופנסיה.^[13]

ב־2001, בהחלטת ממשלה, הוקמה מנהלת לסיוע למשפחות 200 יוצאי צד"ל הבכירים (מתפקיד מ"פ ומעלה, ומי שסייעו לזרועות המודיעין של ישראל, לשב"כ ולאמ"ן). הקבוצה הזו זוכה לתמיכה רבה מהמדינה, באופן משמעותי יותר משאר יוצאי צד"ל.^[12]

בנוסף, משפחות צד"ל מתקשות לשמור על הקשרים שלהם עם משפחותיהם שנותרו בלבנון, ואף חוששות לשלומם.^[13] שר הביטחון בני גנץ והרמטכ"ל אביב כוכבי הודו כי המדינה לא עשתה מספיק לאורך השנים כדי לשלם את חובה לאנשי צד"ל, והבטיחו כי יפעלו כדי לתת מענה למצוקותיהם.^[14]

צבא דרום לבנון היה מחולק לשלושה אגפים עיקריים: מנגנון הביטחון, המנהל האזרחי והיחידות הלוחמות.

בשנים 1984–1985, מנגנון הסיכול של צד"ל הוקם והופעל בגזרת ג'זין על ידי ג'ורג' מוראבין, ולאחריו גם בגזרות האחרות. פעילותו הייתה כחלק מצד"ל, אך הכפיפות המעשית הייתה לצה"ל (מפקד יק"ל). למעט משכורות ששולמו דרך צד"ל, כל התנהלותו הייתה בנפרד.

בהמשך אוחדו מנגנוני הביטחון הגזרתיים. מנגנון הביטחון היה מורכב מ-250 קצינים וחיילים שבאופן רשמי השתייכו לצד"ל, אך למעשה היו שייכים לשירות הביטחון הישראלי, השב"כ. אנשי מנגנון הביטחון היו עצמאים לגמרי ולא היו כפופים למפקדת צד"ל.

המינהל האזרחי עסק בכמה תחומים, ותקציבו נקבע בכל שנה ושנה על פי העבודות המתוכננות. בשנת 1999 היה גובה התקציב 8,600,000 דולרים.

המנהל האזרחי דאג לספק מקומות עבודה לכ-2,500 עובדים לבנוניים, שנכנסו מדי יום לישראל דרך מעברי הגבול, ולעת ערב חזרו לכפריהם. אפשרות תעסוקה זו הכניסה לאזור בין מיליון למיליון ורבע דולר מדי חודש.

המנהל האזרחי שקד על הקמת מגרשי משחקים ומועדונים ותמך בבתי הספר וציודם לקראת כל שנת לימודים. כמו כן, תפקד כמשרד ממשלתי לעבודות ציבוריות ולענייני מים וחשמל. המנהל הקים מערכות אספקת מים חדשות ורשתות חשמל וביוב לכמה כפרים, וכן פרץ וסלל דרכים חדשות. כמו כן נבנתה רשת אספקת מי שתייה מישראל לשנים-עשר כפרים באזור בינת ג'בייל.

אזור דרום לבנון היה מבודד משאר אזורי המדינה, ולכן הוקם מנגנון רפואי שלם שיענה על צורכי התושבים. כך הוחל בהקמת בית החולים במרג' עיון. כמו כן, הוקם בית חולים בבינת ג'בייל.

ב-1990 הוגדל תקציב הסיוע הישראלי למערכת הבריאות הדרום לבנונית, ועמד על 1.75 מיליון דולר. בשנת 1989 היה סכום הסיוע 1.3 מיליון דולר. הגדלת הסיוע אפשרה את שיפור השירות הרפואי הניתן לתושבי דרום לבנון ופיתוח בית חולים נוסף בבידג' אבל.^[15]

עד שנות ה-90 ממשלת לבנון נמנעה לחלוטין מתמיכה כספית בתושבי אזור הביטחון. ממשלת לבנון, שחששה מההשפעה הישראלית באזור הביטחון, השקיעה עשרה מיליון דולר בשנת 1995.

צד"ל אורגן בארבעה גדודים (מרחביים) ו-15 מפקדות פלוגתיות, מגדוד שריון וגדוד תותחנים, גדוד נוסף שירת במובלעת. לצד"ל היו שתי חטיבות מרחביות חטיבה מזרחית שישבה במפקדת צד"ל במרג' עיון וחטיבה מערבית שישבה בבינת ג'ביל. מפקדת החטיבה המזרחית של נביה אבו ראפע ישבה בתל נחאס.

גדוד 30 ישב בחאצביא – פלוגות זומריא (כולל מעבר זומריא) שוויא (כולל מוצב מגל) כאוכבא והכוננות (כולל מוצב אבו קמחא) – הגדוד היה מורכב מדרוזים וסונים מהערקוב. גדוד 90 ישב בדמשקיה עם פלוגות ערבסאלים (מוצבים ברוש וגמבה) נבי טהר (הדס ולנסיה ומעבר תבנית) והכוננות (כולל מחסום תל נחאס) חיילי הגדוד היו בעיקר מפקדים נוצרים חיילים סונים ושיעים הגדוד היה אחראי על מוצבי רכס עלי טהר – ברוש, גמבה, הדר וולנסיה.

גדוד 10 ישב בריחן וכלל את פלוגת סוג׳וד (מוצבים סוג'וד וע׳זלאן) וערמתא (מוצבים חונה וערמתא) ומעבר חונה. הגדוד היה גדוד מעורב נוצרי וסוני. לכל גדוד היה סדר כוחות של טנקים ומרגמות 120.

גדוד ייחודי היה גדוד 20 שישב במובלעת ג'זין והיה כפוף למפקדת צד"ל במרג' עיון. החטיבה המערבית כללה את רכס הסילבסטר (שנקרא שקיף א-נימל), הכפרים א-טירי, כונין, עין אבל, חאנין, רמיש, מארון א-ראס, יארון, עיינאתא ובינת ג'בייל. גזרת רכס רמים עד הסלוקי כללה את הכפרים אל-קוציר, דיר סיריאן, טייבה, קנטרה, טלוסה, רב א-ת'לאת'ין, מרכבא, חולא, מיס אל-ג'בל, מוחייביב, עייתרון ובלידא, ובמערב הגזרה את עייתא א-שעב, ראמיה, הגוש הסוני/בדואי, עלמא א-שעב, א-נאקורה, ביאדה, שיחין, טיר חרפא, אל-ג'יביין, מרווחין.

היו שלושה גדודים: גדוד 70 שישב תחילה במוצב טייבה ולאחר מכן בתל קבעה ליד מרכבא. הגדוד היה ברובו גדוד שיעי.

גדוד 80 ישב בג'מוס וגזרתו הייתה מברעשית ועד בית ליף. (החונך הגדודי ישב בבינת ג'בייל). גדוד 80 היה נוצרי ברובו, ותפס את מוצבים 705 ו-718 (בית יהון ורשאף). גדוד 81 הסוני-שיעי-נוצרי שהמפקדה שלו הייתה בשקיף אל-חרדון והחונך בראש הנקרה, מג'בל בלאט ועד ראס אל-ביאדה-ראש הנקרה. בנוסף היה לצד"ל עוד גדוד טנקים ועוד גדוד ארטילריה שהיה פרוס בסוללות תותחים בחטיבה המערבית והמזרחית וגם במובלעת ג'זין.

בסיס ההדרכה והאימונים שכנו במג'דייה ליד הכפר אלמארי למרגלות הר דב, שער טוליפ. בתחילת מבצע של"ג השתלט צה"ל על המקום והעביר אותו לצד"ל.^[16] בבסיס זה התאמנו גם הכוחות הסדירים של צד"ל, למשל כוחות השריון.^[17] מפקדת הארטילריה ישבה במרג' עיון עם סוללות ארטילריה בתל שרפה.

ערך מורחב – כלא אל-ח'יאם

בתחילה הוקם בדרום לבנון מחנה מעצר באל-מג'ידיה, בדומה למחנה המעצר אנצאר, אבל לאחר מכן הוחלף המחנה בכלא אל-ח'יאם שנוהל על ידי שירות הביטחון של צד"ל. הכלא הוקם במצודה צרפתית ישנה. חלק מארגוני זכויות האדם ראו בישראל כאחראית על בית הכלא, אולם ישראל ראתה בצד"ל אחראי על הכלא. בכלא שהו כ-100 אסירים ואסירות, רובם נשפטו לתקופות מאסר ארוכות. האסירה המפורסמת ביותר בכלא הייתה סוהא בשארה שניסתה להתנקש במפקד צד"ל, אנטואן לאחד.

במרץ 1999 הגישו המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח עתירת הביאס קורפוס לבג"ץ, על-מנת להורות לשר הביטחון לשחרר ארבעה עצירים מכלא אל-חיאם, או לחלופין לאפשר לעורכי דינם לבקרם בכלא. המדינה ביקשה לדחות את העתירה, והגישה לבית המשפט את תגובתה בצירוף תצהיר של האלוף דן חלוץ, ששימש באותה עת כראש אגף מבצעים. המדינה טענה כי לישראל אין שליטה אפקטיבית בדרום לבנון, מכיוון שצד"ל לא כפוף לצבא הישראלי מחד, ומאידך כלא אל-חיאם מנוהל על ידי צד"ל וחיילים ישראלים לא נמצאים בו.

עד שנת 1986 הייתה המשכורת הממוצעת של חיילי צד"ל כ-100 דולר בחודש, ואז הועלתה המשכורת ל-260 דולר בחודש.^[18] בהמשך השנים הועלתה המשכורת ל-600 דולר לחודש. המשכורת שולמה על ידי מערכת הביטחון הישראלית. כמו כן, העניק השירות בצד"ל למשרתים את האפשרות לקבלת אשרת עבודה בישראל עבור משפחותיהם. הטבות אלו היו מהמניעים המרכזיים להצטרפותם של השיעים לצד"ל, אף על פי שלעיתים קרובות המשכורת של אותם חיילים מהעדה השיעית התקרבה רק ל-300 דולר לחודש. ההערכה היא שבשנת 1986 כ-30% מהמשרתים בצד"ל היו שיעים. אחוז השיעים ששירתו בצד"ל עלה במהלך שנות ה-90.

משרד הביטחון היה אחראי על תקציב צד"ל. למשל, בשנת 1996 עמד התקציב על 21.5 מיליון דולר ואילו בשנת 1997, למרות הקיצוצים בתקציב הביטחון, עמד על 23 מיליון דולר.^[19]

ערך מורחב – האנדרטה לזכר חללי צבא דרום לבנון

בשנת 1997 אורי לוברני יצר קשר עם האדריכל יעקב רכטר ובנו אמנון רכטר, וביקש מהם להפגש בתל אביב עם הגנרל אנטואן לאחד. בפגישה התבקשו האדריכלים לסייע בהתנדבות להקמת האנדרטה לזכר חללי צבא דרום לבנון. לאחר מספר ימים התקיימה פגישה נוספת במפקדת יחידת הקישור ללבנון שם נבחן שטח ליד מרג' עיון, המשקיף על הבופור. האנדרטה נבנתה מחומרים פשוטים, יציקות בטון עם טיח ועץ ארז הלבנון כסמל של לבנון. לאחר שהושלמה הבניה, נערך טקס לציון פתיחת האתר. יום לאחר נסיגת צה"ל מלבנון האנדרטה פוצצה על יד חזבאללה.

ב-4 ביולי 2021 נחנכה אנדרטת זיכרון לחללי צד"ל בסמוך למטולה.^[20]

אמצעי לחימה עיקריים שהופעלו עד הקמת יק"ל:

• טנק AMX-13 צרפתי מצבא לבנון
• שריונית AML 90 צרפתי, מצבא לבנון. הושבתה והפכה לעמדה
• טנק צ'ריוטיר בריטי מצבא לבנון, נתפס כשלל מצבא לבנון הערבי של סגן חאטיב הושבת ולבסוף נמסר לצה"ל שימש כמטרה באימוני שריון
• מרגמות 52 מ"מ, 60 מ"מ 81 מ"מ 120 מ"מ (מרגמה 160 מ"מ נמסרה אך הוצאה מהשטח)
• תותח נ"ט רוסי מצה"ל 85 מ"מ
• תותח רוסי נגרר 122 מ"מ מצה"ל, היה "סוס העבודה" העיקרי
• תותח 155 מ"מ צרפתי/נגרר מצה"ל
• תותח 130 מ"מ נגרר, מצה"ל
• מקלע עיקרי: בראונינג 0.5 אינץ' ובראונינג 0.3 אינץ' בעיקר מצה"ל
• צה"ל סיפק כמות גדולה של רובי FN FAL
• מספר טילי נ"מ "סטרלה", שנתפסו שלל מצבא לבנון

לאחר הקמת יק"ל הוחלף נשק זה בהדרגה בנשק מקביל לו ששימש את צה"ל (בדרך כלל מדגמים נחותים מאלו שברשות צה"ל).

• צבא לבנון החופשית
• המערכה ברצועת הביטחון
• רצועת הביטחון
• דרום לבנון
• מדינת לבנון החופשית

• יוסי פלד, איש צבא (כתבה: רונית ורדי), תל אביב: "ספרית מעריב", 1993.
• משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005.
• אנטואן לאחד, בעין הסערה, חמישים שנה בשירות מולדתי לבנון, ידיעות ספרים, 2004.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: צד"ל
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צבא דרום לבנון

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל ישראל
	פורטל המזרח התיכון

• עמותת אנשי צד"ל לשעבר
• Behind The Border- אתר יוצאי צד"ל (ערבית ועברית)
• אתר "הלבנונים בישראל"
• צבא דרום לבנון, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח)
• Web site devoted to SLA and military vehicles
• Did Israel Betray Its Lebanese Allies, ספטמבר 2000, Middle East Quarterly
• South Lebanon: The War That Never Ends by David Hirst ,Journal of Palestine Studies, Vol. 28, No. 3 (Spring, 1999), pp. 5–18
• עתירה משפטית לגבי כלא אל-חיאם בדרום לבנון, כלא אל-חיאם
• עתירה של האגודה לזכויות האזרח בישראל ,עתירה לגבי כלא אל-חיאם
• עקל האשם ,מפקד הגזרה המערבית הצד"ל
• אמנון רכטר ,סיפור הקמת האנדרטה לחללי צד"ל
• צד"ל הוא התקווה היחידה, מעריב, 21 בספטמבר 1984 צד"ל הוא התקווה היחידה - המשך הכתבה, מעריב, 21 בספטמבר 1984 - כתבה על הקמת צד"ל מ-1984
• שי ניר, ‏ביקורת על כך שישראל לא עושה כל שביכולתה לסייע למשפחות חיילי צד"ל, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 14 בנובמבר 2018
• נעה לנדאו, עדיין מתגעגעים לצד השני של הגדר: אנשי צד"ל מציינים 20 שנים של ישראליות, באתר הארץ, 15 במאי 2020
• ערב הוקרה "למען הביטחון והשלום" עם בכירים לשעבר בצבא דרום לבנון, באתר צה"ל, 9 בינואר 2020
• הרמטכ"ל בירך על ההחלטה להעניק אות מערכה ללוחמי רצועת הביטחון, באתר צה"ל, 1 במרץ 2021

ישראל יחסי ישראל–לבנון לבנון
עימותים עיקריים	התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון • מבצע ליטני • מלחמת לבנון הראשונה • המערכה ברצועת הביטחון • מבצע דין וחשבון • מבצע ענבי זעם • מלחמת לבנון השנייה • סכסוך ישראל-חזבאללה ממלחמת לבנון השנייה עד מלחמת חרבות ברזל • החזית הצפונית במלחמת חרבות ברזל
אירועים בולטים נוספים	מבצע אביב נעורים • החלטה 425 • טבח סברה ושתילה • הסכם ישראל-לבנון 1983 • החלטה 1701 • הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון • מבצע חיצי הצפון • התמרון הקרקעי בלבנון • הסכם ישראל–לבנון 2024
הכוחות הפועלים	צה"ל • צבא דרום לבנון • הפלנגות הנוצריות • אש"ף • אמל • חזבאללה • סוריה • צבא לבנון • יוניפי"ל
מושגים	מדינת לבנון החופשית • רצועת הביטחון • קו העימות • הגדר הטובה • מובלעת ג'זין • פתחלנד • חוות שבעא • דמוגרפיה של לבנון
אישים	אישים ישראלים בולטים יורם המזרחי • בנימין בן אליעזר • אריאל שרון • רפאל איתן • אהוד ברק • אהוד אולמרט • בנימין נתניהו אישים לבנונים נוצרים סעד חדאד • אנטואן לאחד • בשיר ג'ומאייל • אמין ג'ומאייל • אלי חובייקה • סמיר ג'עג'ע • אטיין סאקר אישים לבנונים שיעים מוסא א-סדר • עבאס מוסאווי • חסן נסראללה • מוחמד חוסיין פדלאללה • מוחמד יזבכ • נביה ברי אישים לבנונים סונים פואד סניורה • רפיק אל-חרירי אישים לבנונים דרוזים כמאל ג'ונבלאט • וליד ג'ונבלאט אישים ערבים חאפז אל-אסד • יאסר ערפאת • אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי	מלחמת האזרחים בלבנון • גדר הצפון
היסטוריה של ישראל • היסטוריה של לבנון