מספר יחידות פרטיזנים יהודיות פעלו ברחבי אירופה הכבושה על ידי הנאצים. חלקן כללו יהודים מעטים שנמלטו מהגטאות או ממחנות הריכוז, ואחרות, כמו יחידת הפרטיזנים של בלסקי, מנו מאות איש וכללו גם נשים וילדים. יחידות הפרטיזנים היו רבים יותר במזרח אירופה, אך היו קיימות גם בצרפת הכבושה ובבלגיה, שם פעלו עם ההתנגדות המקומית.[1] לוחמים יהודים רבים השתתפו כבודדים בתנועות הפרטיזניות האחרות בארצות כבושות אחרות. בסך הכל היו כ-30,000 פרטיזנים יהודים בתקופת השואה.[2]
פעולות
הפרטיזנים עסקו במלחמת גרילהובחבלה נגד הכיבוש הנאצי, המרידו בני נוער ושחררו אסירים. בליטא הרגו כ-3,000 חיילים גרמנים.[3] לעיתים היו להם קשרים עם יושבי הגטאות והמחנות, עם היודנראטים ועם יחידות התנגדות אחרות, איתן חלקו מודיעין צבאי.
במזרח אירופה הצטרפו יהודים רבים לשורות הפרטיזנים הסובייטים. לאורך המלחמה התמודדו עם אנטישמיות ואפליה מצד הסובייטים וחלק מהפרטיזנים היהודים נהרגו, אך עם הזמן רבות מיחידות הפרטיזנים היהודיות נקלטו במבנה הפיקודי של תנועת הפרטיזנים הסובייטית הרחבה יותר.[4] פרטיזנים סובייטים הגיעו למערב אוקראינה בשנת 1943,[5] כללו רוסים, אוקראינים, פולנים ויהודים,[6] ויחידותיהן היו קטנות יותר מאשר בבלארוס, מה שהתאים יותר ללוחמה פרטיזנית.[7] מנתוני ארכיון סובייטי שפורסמו עולה כי היהודים היו 5.2% מהפרטיזנים באוקראינה.
אספקה
פרטיזנים יהודים נאלצו להתגבר על קשיים גדולים ברכישת אמצעי לחימה, בהשגת מזון ומקלט ובהתחמקות מלכידה. הם בדרך כלל חיו במחפורות (זמליאנקות, הידועות ברוסית כ-zemlyankas, землянка) במחנות יער.[2]פעולות תגמול נאציות היו אכזריות, והשתמשו בענישה קולקטיבית נגד פרטיזנים והגטאות שמהם ברחו,[8] ולעיתים קרובות השתמשו ב"פעולות אנטי פרטיזניות" כעילה להשמדת יהודים.[9] באזורים מסוימים קיבלו פרטיזנים יהודים תמיכה מכפריים אך בגלל אנטישמיות נרחבת ופחד מפני תגמול, הפרטיזנים היהודים היו לעיתים קרובות לבד.[3] החקלאים נאבקו כדי להשביע את רצונם של הצדדים היריבים שדרשו מזון, וזאת כדי להימנע מענישה, מה שהביא לפעמים לסכסוכים בינם לבין הצדדים - פרטיזנים יהודים, פרטיזנים סובייטים, פרטיזנים פולנים או אוקראינים, אנשי כוחות הארמייה קריובה או הארמייה לודובה, פרטיזנים ליטאים וכו'.
[10][11][12] כפי שציין אלן לוין, "פרטיזנים ונמלטים יהודים הואשמו בגניבת מזון מחקלאים פולנים באופן קבוע", אך עם זאת, מעשי שוד כאלה היו דרכם היחידה להימנע מרעב.[13]
חלק מהיחידות רעבו, וחלקן קיבלו אספקה ואף יכלו לסייע לברית המועצות.[14] כדי לשרוד, היהודים נאלצו להניח בצד מגבלות תזונה מסורתיות. איכרים ידידותיים סיפקו אוכל, אך במקרים מסוימים נגנב מזון מחנויות[2] וחוות[3] או שהפרטיזנים פשטו על מחסנים המיועדים לחיילים גרמנים. עם התקדמות המלחמה, מדי פעם הצניחה ממשלת ברית המועצות תחמושת, כסף מזויף ואספקת מזון ליחידות פרטיזניות שהיו ידועות כידידותיות.
לאלה שהצליחו לברוח מהגטאות והמחנות לא היו אלא בגדיהם שלגופם, ואלה הפכו לעיתים קרובות לסמרטוטים. בגדים ונעליים היו מצרך נדיר. מדים גרמניים היו שלל יקר. הם היו חמים ושימשו תחפושות והסוואה למשימות.[2]
מי שנפצע או חלה, לעיתים קרובות לא שרד בגלל היעדר עזרה רפואית או אספקה. לרוב יחידות הפרטיזנים לא היה רופא והם טיפלו בפצועים בעצמם, ופנו לרופאי כפרים רק כמוצא אחרון, מחשש להסגרה.[2]
ביערות הסתתרו גם מחנות משפחתיים שבהם היו נמלטים יהודים ממחנות או מגטאות, רבים מהם צעירים או מבוגרים מכדי להילחם, שקיוו לשרוד שם את המלחמה. בעוד שחלק מיחידות הפרטיזנים דרשו מהמצטרפים להיות מוכנים ללחימה ובעלי כלי נשק כתנאי להצטרפות, רבים מהבלתי לוחמים מצאו מחסה אצל יחידות הלחימה היהודיות ובעלי בריתן. אנשים ומשפחות אלה תרמו לרווחת הקבוצה בכך שעבדו כבעלי מלאכה, טבחים, תופרים וכרופאי שטח.[2]
בבלארוס היו בין 12,000 ל-15,000 פרטיזנים יהודים, כולל פרטיזני בלסקי.[20]
פולין
כ-100,000 יהודים לחמו בצבא הפולני נגד גרמניה הנאצית במהלך פלישת גרמניה הנאצית לפולין. הם היוו 10% מהצבא הפולני, בהתאם לשיעור היהודים באוכלוסייה הכללית. באותה מערכה כ-30,000 יהודים נהרגו, נשבו או הוכרזו כנעדרים.[21]ארמייה קריובה הפולנית העניקה הכשרה וכלי נשק לאי"ל בגטו ורשה, וקיבלה יהודים ויחידות יהודיות, כמו יחידת הפרטיזנים של לוקאווייצקי בפיקודו של אדמונד לוקאוויצקי תחת חסות ארמייה קריובה,[22][23][24] וכן המחלקה היהודית במחלקת ויגרי (Wigry) בגדוד של ארמייה קריובה, גדוד שהשתתף במרד ורשה בשנת 1944.[25] ארמייה קריובה גם שיתפה פעולה עם יחידות יהודיות במבצעים להגנה עצמית.[26] יהודים אחרים הצטרפו ליחידות המזוהות עם הפרטיזנים הסובייטים בפולין.[27]ארמייה לודובה הייתה יחידת הפרטיזנים העיקרית שהייתה מזוהה עם הקומוניזם בפולין הכבושה. לקבוצה זו סופק נשק על ידי ברית המועצות. היו כ-30 יחידות פרטיזניות יהודיות ורובן היו קשורות לארמייה לודובה. כמחצית מהן היו ביערות.[28] ביערות פעלו גם יחידות פרטיזנים עצמאיות שפעלו לשחרור יהודים מגטאות מקומיים ללא תמיכה או תיאום מבחוץ. יחידת פרטיזני סווירז (Swirz), שהוקמה על ידי האחים איזידור והרש קרטן, שחררה מעל 400 יהודים במזרח גליציה.[29]
היחידות הפרטיזניות הראשונות שהוקמו ביוזמת ברית המועצות קמו ב-1941. יחידות אלה הופיעו בעיקר ביערות, שכן 6,000-8,000 יהודים הצליחו להימלט ליערות. רבים לא הצליחו להגיע, אלא אם כן הצטרפו למבצעיהם של פרטיזנים סובייטים. קבוצה פרטיזנית אחת באזור הסובייטי הייתה בגטו מינסק. את הקבוצה הובילו קומוניסטים יהודים. הקבוצה בגטו מינסק נתמכה על ידי היודנראט שאיפשר להם לארגן בריחה המונית ליערות הסביבה. בבריחה זו נמלטו 6,000-8,000 יהודים, שניסו להצטרף ליחידות פרטיזנים קיימות. ביערות שבאזור ויניצה פעלו מאות פרטיזנים יהודים. חלקם הסתירו את זהותם היהודית עקב אנטישמיות.[31] היו מספר רב של יחידות פרטיזנים בברית המועצות, אך המחקר עליהן נתקל בקשיים עקב עיכובים בפתיחת ארכיונים בברית המועצות לשעבר.[28]
ליטא
בליטא היו ארבעה גטאות שנותרו לאחר מסע הרצח ההמוני בידי הנאצים ב-1941. בשלושה מהם היו יחידות התנגדות חמושות - וילנה, שווינציאן וקובנה. בגטו וילנה קמה יחידת ההתנגדות היהודית "ארגון הפרטיזנים המאוחד" (Fareynikte Partizaner Organizatsye, או FPO). ה-FPO ניסה לשכנע את יהודי גטו וילנה להתקומם נגד הנאצים אך נכשל. הכישלון הוביל את הקבוצה לעזיבה לאחר התנגשות מזוינת עם הגרמנים בספטמבר 1943. יחידת הפרטיזנים עזבה את הגטו בגלל חוסר תמיכה ועברה דרך הביוב כדי לברוח ליערות ליטא המזרחיים. יחידת הפרטיזנים בגטו קובנה לא התכוונה להילחם בגטו עצמו אלא מחוץ לגטו. חברי הקבוצה ארגנו בריחה גדולה מהגטו שהתרחשה לאורך תקופה ארוכה. רבים ברחו והצטרפו ליחידות פרטיזניות חיצוניות, ורבים פרשו והקימו יחידות משלהם.[32][28] רבים מהם לחמו ביער רודניקי,[33] וביערות קוזיאן (קאזיאני) והודוצישקי.[34]
יוגוסלביה
התרומה היהודית לתנועה הפרטיזנית היוגוסלבית הייתה משמעותית. 4,572 יהודים היו רשומים כפרטיזנים, 3,000 מהם ביחידות לוחמות.[35] בהם היו שנמלטו מגירוש או ברחו או שוחררו ממחנות ריכוז ועבודה. למשל גדוד ראב, שהורכב ממאות אסירים יהודים ששוחררו ממחנה הריכוז ראב האיטלקי בספטמבר 1943. בין הפרטיזנים שלחמו במונסטיר שבמקדוניה, אז ביוגוסלביה, היו צעירים יהודים.[36] 1,318 יהודים שנלחמו למען הפרטיזנים ביוגוסלביה נהרגו במהלך המלחמה, לעשרה חברים יהודים הוענקה המדליה הגבוהה ביותר של יוגוסלביה באותה תקופה, מסדר הגיבור העממי.[35]
שמעון לביא (לוקביצקי): דרכי האחרונה - יחידת הפרטיזנים היהודית של מונדק לוקביצקי; הוצאת אפי מלצר, 2018.
Arad, Y. (1990). "Family Camps in the Forests". Encyclopaedia of the Holocaust. 2. New York: Macmillan. pp. 467–469. OCLC 698360041.
Eckmann, L.; Lazar, C. (1977). The Jewish Resistance: the history of the Jewish partisans in Lithuania and White Russia. New York: Shengold. OCLC 473836052.
Gutman, I. (1990). "Partisans". Encyclopaedia of the Holocaust. 3. New York: Macmillan. pp. 1108–1122. OCLC 698360042.
Kagan, J.; Cohen, D. (1998). Surviving the Holocaust with the Russian Jewish partisans. London: Vallentine Mitchell. ISBN 9780853033356.
Levin, D. (1985). Fighting back: Lithuanian Jewry's armed resistance to the Nazis, 1941–1945. New York: Holmes & Meier. ISBN 9780841908314.
Levin, D.; Brown, Z. A. (1962). The Story of an Underground: The Resistance of the Jews of Kovno. Jerusalem: Yad Vashem. OCLC 460277004.
Levin, N. (1973). "Resistance in the Forest". The Holocaust: the destruction of European Jewry. New York: Schocken Books. OCLC 488360602.
Smolar, H. (1989). The Minsk Ghetto: Soviet–Jewish partisans against the Nazis. New York: Holocaust Library. ISBN 9780896040687.
^Abraham J. Edelheit. History of the Holocaust: A Handbook and Dictionary, p. 98. Westview Press, 1995-07-01. ISBN 0-8133-2240-5
^Yitzhak Arad. The Murder of Jews in Nazi-occupied Lithuania (1941–1944), in The Vanished World of Lithuanian Jews, p. 183, eds. Alvydas Nikzentaitis, Stefan Schreiner, Darius Staliunas. Rodopi, 2004-05-01. ISBN 90-420-0850-4
^Pamięć i Sprawiedliwość - nr 2/2003. Adam Puławski. Postrzeganie żydowskich oddziałów partyzanckich przez Armię Krajową i Delegaturę Rządu RP na Kraj. page 298
^Ruby (EDT) Rohrlich. Resisting the Holocaust, p. 89, Berg Publishers, 1998-08-01. ISBN 1-85973-216-X
^E. Kossoy, Żydzi w powstaniu warszawskim, „Zeszyty Historyczne” 2004, nr 147.
^Pamięć i Sprawiedliwość - nr 2/2003. Adam Puławski. Postrzeganie żydowskich oddziałów partyzanckich przez Armię Krajową i Delegaturę Rządu RP na Kraj page 297-298
^ 123Bauer, Yehuda. "Jewish Resistance and Passivity in the Face of the Holocaust". Unanswered Questions: Nazi Germany and the Genocide of the Jews: 235–251.
^"Isidore Karten". Jewish Partisan Community (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2020-03-27.
