בסוף שנות ה-50, כששככו גלי העלייה ההמונית ומדינת ישראל יצאה לאטה ממשטר הצנע, החלו להתבלט במדינה ובתקשורת בעלי הון, אנשי חברה וידוענים שכונו אז בשם "החוג הנוצץ". הלהיט "שיתפוצץ" שהושר באותה תקופה בפי רחל אטאס למלים של דן אלמגור, מתאר את התחרות בהשגת מותרות והנאות החיים שיוחסו לחוג זה. אנשי החוג כונו גם בשם "חוג הסילון" בשל שיטוטם בערי ההימורים באירופה ובארצות הברית. העיתונות נהגה לתאר בהרחבה בטורי הרכילות את עלילותיהם בישראל ומחוצה לה ואת פרשיות האהבים שלהם. עיסוק אופנתי זה במעלליהם של אנשי החוג הנוצץ נמשך במשך שנות ה-60 ושנות ה-70. בעשורים שלאחר מכן תפסו מקום זה בדעת הקהל ובטורי הרכילות זמרים, ספורטאים, שחקנים ואנשי תקשורת, שקיבלו את הכינוי "סלבס".
פוקה הירש היה המלך הבלתי מוכתר של חוג זה. הוא התלבש בהידור ונהג לענוד מונוקל על אחת מעיניו, כמנהג האצולה האירופית במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. נסיעותיו לאתרי הנופש וההימורים עלו מאות אלפי לירות. הוא נד בין רומא, פריז וניו יורק ויצא לחופשה פעמיים בשנה למקומות כסן טרופה או מונטה קרלו. הייתה לו דירה מפוארת ברחוב בן עמי 8 בתל אביב ליד כיכר דיזנגוף והוא בנה לעצמו בית מפואר בקיסריה ותמיד הסתובבו בו, לעיני העיתונאים שביקרו בו, נערות זוהר צעירות, אך מעולם לא נשא לו אישה ונשאר ברווקותו עד ליום מותו. הרבה לעסוק בו ובעלילותיו השבועון "העולם הזה".
פוקה הירש, דובר עברית עילגת, שבחייו לא קרא ספר עברי ובקושי פיענח בעיתון רק מה שכתבו עליו, היה סמל לתקופה שהסתיימה באוקטובר 1973, מלבד נכסים חומריים לא השאיר אחריו דבר. היה לו חלום פאתטי עד כדי גיחוך, לשאת לאשה פרינצ'יפסה, נסיכה אמיתית.
פוקה הירש ניהל את עסקיו באמצעות חברה שבבעלותו בשם סידב בע"מ. רמת החיים הגבוהה החובקת עולם שהפגין משכה לבסוף את תשומת לבם של אנשי אגף מס הכנסה וב-2 במאי1972 הם פשטו על משרדי חברת סידב ועל ביתו בקיסריה ודירתו בתל אביב והחרימו מאות מסמכים. הפשיטה על דירתו בתל אביב התבצעה בשעת לילה מאוחרת, כאשר אל חוקרי מס הכנסה נלווים עיתונאים וצלמי טלוויזיה. בדירה נמצאה צעירה גרמנייה ואילו פוקה הירש נמצא בחדרו כשהוא במצב של תרדמת עמוקה והוא הוחש לאשפוז בבית חולים. הצעירה אמרה לחוקרים כי ככל הנראה נטל פוקה הירש חומר נרקוטי ונרדם בחדרו, אך החוקרים העלו את הסברה כי ניסה להתאבד. האירוע תואר בהרחבה בעיתונות. כשהחלים נדרש על ידי חוקרי מס ההכנסה ומשטרת ישראל למסור מידע על עסקאותיו, אך הוא סירב בטענה שהפשיטה המתוקשרת פגעה בפרטיותו וכן כי הוא זכאי שלא להפליל את עצמו.
ב-2 באוגוסט 1972 שוחרר פוקה הירש ממעצרו וב-7 באוגוסט הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בקשת התביעה לעצור אותו עד תום ההלכים נדחתה על ידי השופטדב לוין. בשלב ראשון הועמד פוקה הירש לדין על אי מסירת מידע לחוקריו, דבר שהווה אז עבירה על תקנות ההגנה לשעת חירום (כספים). ב-15 באוקטובר 1972 דנה אותו השופטת הדסה בן עתו לתשלום קנס של 1,000 לירות. התביעה הגישה ערעור על קולת העונש לבית המשפט העליון. ב-19 בספטמבר דחה בית המשפט את בקשת התביעה, וכן מתח בקורת חריפה על צורת הפשיטה של חוקרי המס על ביתו.
על העבירות העיקריות בעניין העלמות המס ועבירות מטבע חוץ הועמדו חברת סידב ופוקה הירש, כבעליה, לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב. ביום 24 באפריל1975 הרשיע בית המשפט את פוקה הירש על השמטה בזדון של עמלות בסכום של עשרות אלפי דולרים שקיבלה חברת סידב מחברה אמריקאית ועל כך שהסכומים נתקבלו במטבע חוץ מבלי להציעם למשרד האוצר לשם המרתם למטבע ישראלי, כפי שחייב החוק באותם הימים. ב-6 במאי 1975 גזר בית המשפט על פוקה הירש עונש של שנת מאסר אחת בפועל ושנת מאסר נוספת על תנאי ולקנס של 100,000 לירות. חברת סידב נדונה לקנס של 200,000 לירות נוספות.
"המערער גזל במשך תקופה ממושכת סכומים גדולים מקופת המדינה, ובמטבע חוץ דווקא, והוא עשה זאת תוך הפרת האמון שהמדינה על ידי מוסדותיה נתנה בו בנושא החיוני והרגיש של אספקת ציוד מחוץ-לארץ למטרות צבאיות. עונש המאסר בפועל של שנה אחת היה איפא הולם".[1]
עם זאת, בית המשפט מצא עילה להקל בעונשו של פוקה הירש, בהביאו ציטוט מדברי השופט דב לוין שגזר את העונש בבית המשפט המחוזי:
"את עיקר טיעונו הנוקב ריכז סניגורו המלומד של הנאשם בפגיעה החמורה שנפגע הנאשם בכבודו, במעמדו ובעסקיו עקב השיטה הפסולה והנפסדת שננקטה על ידי חוקרי מס ההכנסה והמשטרה. אלה פשטו לביתו כשהם מלווים עיתונאים, צלמים וצלמי טלוויזיה, כנציגי התקשורת נכנסים לפני ולפנים של ביתו ואל פרטיותו של הנאשם. הנאשם היה מצוי אז בחוסר הכרה בשל ניסיון התאבדות. אמצעי התקשורת ניזונו באינפורמציה לא-מדויקת ומופרזת באשר להיקף העבירות המיוחסות לנאשם ודידשו ובחשו בענייניו האישיים של נאשם ואפילו האינטימיים שבהם. כל אלו מצאו הד רב וביטוי בוטה באמצעי התקשורת."[2]
השופט לנדוי תמצת עניין זה של הפגיעה בפרטיות בלשונו:
"אכן למערער נגרם סבל רב בעקבות "המבצע" שחוקרי מס ההכנסה ארגנו נגדו ביד רמה. הם שיסו בו את כלי התקשורת ההמונית, צמאי הסנסציות, והרשו להם לחדור אל רשות הפרט של המערער, ועד לחדר המיטות שלו הגיעו - כל זאת אחרי "תדרוך" מוקדם שבו הזינו את הכתבים מידע שבחלקו היה כוזב ומנופח. כך הושפל המערער בעיני הציבור ונעשה מטרה לבוז וללעג ונגרם נזק חמור לשמו ולעסקו, עוד לפני שהובא לבית המשפט."[3]
בשל "הענישה המוקדמת" הזאת, כלשונו, מצא בית המשפט כי יש לפצות את המערער על הסבל שסבל שלא כדין ולתת ביטוי למורת רוחו של בית המשפט מהתנהגות החוקרים, והקטין את עונש המאסר בפועל משנה אחת לשישה חודשים, וכנגד זאת הגדיל את הקנס שהוטל עליו ב-200,000 לירות נוספות.
סוף דרכו
כשתמה תקופת מאסרו והוא שוחרר מן הכלא, לא התגבר פוקה הירש על הטראומה של המאסר והיה שבור מבחינה גופנית ונפשית. חלפו כשנתיים מאז שחרורו והוא אושפז בבית חולים. הוא ביקש שלא יבקרו אותו בבית החולים כדי שלא יראו אותו במחלתו ועליבותו. במהלך האשפוז הוא עבר שלושה ניתוחים קשים ומת כשהוא חסר הכרה ב-2 בנובמבר 1978.[4] הוא הלך לעולמו כשהוא בודד וערירי, בן שבעים במותו, ונקבר בבית העלמין קריית שאול.[5]. הותיר אחריו אח בלונדון ושני אחיינים בישראל.
ייצוגו בתרבות
בשלהי שנות ה-70 זכה לפופולריות רבה מערכון שבוצע על ידי גדי יגיל שנקרא "מונולוג של פלייבוי מזדקן", בו תיאר בליין מזדקן במבטא רומני כבד את כיבושי הנשים שלו ואת השתכשכותו בחוגי החברה הגבוהה בעולם. הקהל ראה בדמות זאת את דמותו של פוקה הירש.
השיר "מר נרקיס" שנכתב על ידי נעמי שמר ובוצע על ידי חבורת בימות מתאר דמות של רווק הולל נצחי שניתן לראות בה קווים אופייניים לדמותו של הירש.
הסופר היהודי בריטי ליונל דייווידסון שילב בנובלת המתח שלו "כימאי השמש" משנת 1976 את דמותו של הירש על רקע החיים בישראל שלאחר 1973 בצל משבר האנרגיה העולמי.
לאחר מותו
הירש הותיר אחריו שני אחיינים, סמי (שמואל) ומני (מנחם עמנואל). מני קיבל לידיו את ניהול חברת "סידב" עוד בחיי דודו (1973) ושיקם את החברה כסוכנות המייצגת יצרנים וספקים בתחום הרכיבים האלקטרוניים לשוק הצבאי והאזרחי. סמי הוא איש עסקים פרטי שבין השאר הקים את דיסקוטק הקולוסיאום בכיכר אתרים בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20.
