רמניקו סראט (ברומנית: Râmnicu Sărat, הייתה ידועה בעבר בעברית גם כ"רומניק סאראט") היא עיר בעלת מעמד של מוניקיפיום (ברומנית "מוניצ'יפיו") ברומניה, היישוב השני בחשיבותו במחוז בוזאו במזרח מונטניה.
אוכלוסייתו - 39,950 תושבים (2007), במפקד האוכלוסין ב-2002 - 38,805 תושבים.
במערב ובדרום העיר גובלת עם הנחלרמניקו סראט (סראט - ה"מלוח"), יובל של הסירט, שנתן את שמו ליישוב. בחלקה המזרחי העיר נחצית על ידי מסלול הרכבת הלאומית בוקרשט-מולדובה.[1] רמניקו סראט שוכנת במישורביצתי ממזרח לקרפטים וממערב לשדות הדגן של דרום-מולדובה, בגובה של 118 מ' ו-30 ק"מ צפונית-מזרחית מן העיר בוזאו. באזורים ההרריים בסביבה יש משאבי מלח ונפט, ובעיר מתנהל מסחר אינטנסיבי של מוצרים חקלאיים ודברי בשר.
רמניקו סראט הייתה במשך מאות שנים עד לאיחוד הנסיכויות מולדובה וולאכיה תחנת מכס חשובה בין שתי המדינות הרומניות.
עד שנת 1862 שמה היה סלאם רמניק - Slam Râmnic.
השם
ההיסטוריון ניקולאיה יורגה קבע בספרו "תולדות העם הרומני" כשם הנהר והיישוב רמניק מקורו במילה הסלאבית" "ריבה" = דג, כש"רבניק" הוא אגם או בריכה עתירת דגים. במילון המוסבר של השפה הרומנית DEX צוין שמקור השם "רמניק" במילה הבולגרית רבניק או האוקראינית "רבניק" שמובנם "בריכת דגים".
נוסעים זרים וכרוניקנים רומנים ציינו את היישוב בשם "רבניק" (במאה ה-16) ,מאוחר יותר - במאה ה-17 בטורקית כ"רמליק" .
נוסף לו שם התואר "סלאם" במובן "מלוח", כיום ברומנית - "סראט". שם התואר מבדיל את רמניקו סראט מהעיר רמניקו ולצ'ה, גם היא בחבל מונטניה.
הנהר רמניק-רבניק מוזכר במפה "Moldaviae finitimaruanque tupes" של הנוסע גאורג רייכרשטורפר והיישוב רבניק מופיע במפת ולאכיה של גרהרד מרקטור שהודפסה בשנת 1607 באמסטרדם.
אווליה צ'לבי מזכיר אותו ב"ספר המסעות" שלו בשם "רמליק".
[2]
מיקום
רמניקו סראט היא אחד משתי הרשויות העירוניות (המוניצ'יפיו) של המחוז בוזאו.
היישובים השכנים הם סולובוזיה בראדולוי (Slobozia Bradului) - מצפון, רמניצ'לול (Râmnicelul) - ממזרח, ואליה רמניקולוי (עמק הרמניק) (Valea Râmnicului) - מדרום, וטופליצ'ן (Topliceni) ופודגוריה (Podgoria) - ממערב.
גאוגרפיה
העיר יושבת באזור ערבתי. היא התפתחה בסמיכות לנחל רמניק, בגובה 110 מ' בדרומה ו-170 מ' בצפון-מזרחה.
שכבת אקוויפר נמצאת בעומק 6–10 מ', בעוד מי תהום נמצאים בעומק 25–50 מ'.
משאבי המים השטחיים והעמוקים סייעו מאוד להתפחות היישוב.
שטח המוניקיפיום עצמו הוא 5.2 קמ"ר, מתוכו 72% שטחי חקלאות.
אקלים
האקלים הוא ממוזג יבשתי. הטמפרטורה הממוצעת היא C° 10.5+. הטמפרטורה הממוצעת בחודש יולי (החם ביותר) היא C° 22 +, בחודש החורפי ביותר, ינואר, היא C° 3-.
בדרך כלל ישנם מעל 100 ימים קרים בשנה, החל מהמחצית השנייה של נובמבר. הכמות הממוצעת השנתית של גשמים מגיעה ל-562.4 מ"מ כשבקיץ יבש. החודש הכי גשום הוא מרץ. הרוח העיקרית היא האוסטרו, רוח חמה הנושבת מדרום-מערב, רוח ה"בלטרץ" (Băltăreţ) החמה גם היא, נושבת מדרום מזרח, וה"קריווץ" (Crivăţ) הקרה מצפון מזרח.
היישוב מתועד לראשונה כמרכז מכס ומסחר בגבול עם מולדובה, במסמך מ-8 בספטמבר1439 שבו שליט ולאכיה, ולאד דראקול, העניק לסוחריםרוסים, פולנים (מגליציה) ומולדובים הטבות במסחר. כעיר היא מוזכרת לראשונה בשנת 1574. עקב מיקומה בגבול בין הנסיכות מולדובה ובין ולאכיה היישוב שיחק תפקיד חשוב באסטרטגיית ההגנה של מולדובה השכנה שכיוונה ליצירת חזית חזקה נגד ההתקפות מצד האימפריה העות'מאנית והטטרים.
במחצית השנייה של המאה ה-16 נבנה בעיר מבצר רב ממדים ששירת את המטרה הזאת. במאה ה-17 שופץ המבצר וחוזק על ידי השליט קונסטנטין ברנקוביאנו.
ברמניק התנהלו קרבות חשובים: בשנת 1473 קרב בין שטפן הגדול, שליט מולדבה, ובין ראדו היפה, השליט הפרו-טורקי של ולאכיה. ב-1573 וב-1601 התנהלו כאן קרבות נוספים בין צבאות מולדובה וולאכיה. ב-15 באוגוסט 1601, אחרי מותו של מיכאי האמיץ הוולאכים התעמתו באזור עם הכוחות המולדבים שבפיקוד השליט סימיון מובילה והנתמכים על ידי פולין והטטרים. ב-1634 הייתה רמניקו עדה לעוד קרב בין הטורקים ובין הרומנים הוולאכים.
בשנת 1659 בעת פשיטה טטרית לעיר, כתב הנוסע הטורקי המלווה אווליה צ'לבי רשמים חיוביים על העיירה היפה, "על גניה וכרמיה הגבוהים" וציין כי היו בה שישה מנזרים (ככל הנראה כלל במספר זה את הכנסיות) וחמש מאות חנויות. עיר השוק רמניק ניהל קשרי מסחר במיוחד עם הערים בראשוב (קרונשטאט) שבטרנסילבניה, עם הנמל בראילה ועם ערים במולדובה ומדרום לדנובה.
[3]
היישוב נוהל על ידי מועצה בת 12 חברים מקרב הסוחרים, בעלי המלאכה והאיכרים, שנקראו פּרגאר (pârgari) או ז'וראץ (juraţi, "מושבעים") ובראשם כיהן ז'ודץ (judeţ) ("שופט").[4]
בסוף המאה ה-17, בשנים 1697-1691 הסטולניק הגדול מיכאיל קנטקוזינו בנה את כנסיית "עליית מרים" המוקפת חומות, וסגנונה מזוהה כ"ברנקובאני".
ב-11 (22) בספטמבר1789 על הנחל רמניק, מצפון לעיר, כוחות הצבא הרוסי והצבא האוסטרי בפיקודם של הגנרלאלכסנדר סובורוב ושל יוזיאס פון קובורג הביסו את הצבא הטורקי. בעקבות האירוע סובורוב זכה מידי הצאר בתואר "רוזן של רמניק" ("רמניקסקי").
על מפתו של הסטולניק קונסטנטין קנטקוזינו משנת 1700 רמניקו סראט מצוינת כעיר בירת מחוז.
רומניה המודרנית
מנסיכות ולאכיה לממלכת רומניה
במאה ה-19 עברה העיר שינויים רבים. בימי התקנון האורגני נקבעו שישה מחסומים עבור שש דרכים ראשיות:דרך ז'ידן (Drumul Jidenilor)
דרך טבקאר (Drumul Tăbăcarilor), דרך בוזאו (Drumul Buzăului), דרך בראילה (Drumul Brăilei), כבישי פויישט (Șoseaua Puiești)
ופוקשאן (Șoseaua Focșani).[3]
בשנת 1854 פקדה את העיירה דליקה שהרסה אותה כמעט מן היסוד, אבל בעשורים הבאים השתקמה.
בשנת 1862 לפי החלטת שליט רומניה אלכסנדרו יואן קוזה, הנהגת המחוז רמניקו סראט (עד אז "סלאם רמניק") עברה מהחלק הוולאכי של פוקשאן, לרמניקו סראט. קמו בניינים עם קומות קודם ברחוב ויקטוריאי (רחוב "הניצחון" ) ובנייני מנהל:תחנת רכבת, ארמון המנהל והמשפט, התיאטרון העירוני, קסרקטין חיל הרגלים (של גדוד הדורובנצים, בית הספר היסודי המעורב, בית התרבות.
בראש העירייה נבחרו אנשים צעירים, שהתוודעו לתרבות המערב כמו קוסטאקה זמפירסקו, תומא בגדאט, יוסיף אורוביאנו, פאבל רובסקו, אוקטאביו בלסיאנו, ואסילה קריסטופוריאנו, סאבה גרג'יצאנו, קונסטנטין לופסקו, וספסיאן פלה, ניקו פרוטופופסקו, ניקולאיה דיצ'סקו ואחרים.
בשנת 1881 העיר חוברה לרשת מסילות הרכבת הלאומית באמצעות הקו בוזאו -מרששט. .[3]
בשלהי המאה ה-19 נסללו שדרות קוזה, ז'וסטיציאי, גארי, נחנכו גן ציבורי ובית קברות.
העיר חולקה לארבעה אזורים:בצפון - שכונת (מאחאלה Mahala ) ניקולאיה הקדוש, שכונת ואטרה (Vatra ) במרכז, השכונות פיטריאסה(Pităreasa) וארקולשט (Erculești) בדרום..[3]
בשנת 1900 מנתה העיר 13,000 תושבים ובשנת 1901 זכתה בביקור המלך קרול הראשון.
בשנת 1907 במרד האיכרים הגדול, קבוצות של מורדים עשו פרעות במרכז העיר, כולל בחנויות ובווילות ברחוב ויקטוריאי. והתעמתו עם הצבא והז'נדרמים[5]
בתחילת המאה ה-20 פעלו בעיר ביתחרושת לסבון ומספר בתי מלאכה. בשנת 1913 הוקמה מזקקת נפט לימים בית הזיקוק "ונוס".
.[3]
בדצמבר 1916 בימי מלחמת העולם הראשונה התרחשו ברמניקו סראט והסביבה קרבות כבדים שבהם הובסו הכוחות הרומנים והרוסים על ידי כוחות מעצמות המרכז. הצבא הרומני והרוסי נסוגו אל דרום חבל מולדובה.
תחת כיבוש גרמני (1918-1916):שבויים רומנים בתחנת הרכבת רמניקו סראט
בין מלחמות העולם פרחה התקשורת הכתובה. הופיעו עיתונים וכתבי עת רבים כמו Foaia Râmnicului ,Gazeta liberă
Ecoul ,Cuvântul Nostru,Machina,Lumina, Analele Râmnicului, Glas tânăr וכו'. בחיים הציבוריים הצטיינו אוקטביאן מושסקו, מנלאס קירקו, דומיטרו מזילו, אל. איטיאנו, אל. זמפירסקו, יון מגרדיצ'אנו, ואחרים. .[3]
החל משנת 1945 בחסות הצבא הסובייטי בהדרגה השלטון עובר לידי המפלגה הקומוניסטית.
המחוזות מוחלפים ב"אזורים"גדולים יותר. המחוז רמניקו סראט בוטל ונכלל באזור בוזאו, ומשנת 1952 באזור פלוישט. רמניקו סראט הופכת לבירת"ראיון".
הפרפקטורה הופכת ל"מועצת העם של הראיון" . התיאטרון העירוני שבגן בציבורי נהרס בשנת 1948. על חורבות אנדרטה הנופלים במלחמת העולם הראשונה, בצומת הרחובות טודור ולדימירסקו (קרול לשעבר) ואמרגולוי (שליטה אליזבטה לשעבר) נבנה תיאטרון פועלים, כיום בית התרבות. מוקמים פסלים לזכר המרד מ-1907 ופסל סובייטי עם הפטיש והמגל. .[3]
אינטלקטואלים מנהיגים הנחשבים בורגנים הושלכו לבתי סוהר.
בית הסוהר ברמניקו סראט שהוקם בשנת 1899 רשם דף קודר במיוחד בימי המשטר בפאשיסטי והקומוניסטי ברומניה, כשנכלאו בו אסירים פוליטיים בתנאים מחפירים, הוכו ועונו.
בשנות ה-1960 נבנו שיכונים ראשונים ובשנות ה-1970 מעבר לפסי הברזל, ב"שכונה הסרבית" נבנו מפעלים לרפידות בלמים, מערכות חיבור, שימורים, בית יציקת פלדה וכו'..[3]
בשנים 1980-1970 נבנו עוד שיכונים רבים מבטון בשכונות פיאצה האללור (Piața Halelor), קוסטיאן (Costieni), האזור פוד ("גשר" Zona Pod) ובקרבת תחנת הרכבת. ברחובות ויקטוריאי, טואמני, פרימבוורי, דוברוצ'אנו גריה (כיום פרדיננד), קולניצ'אנו, נהרסו הבתים הישנים מהמאה ה-19-20 והוחלפו בשיכונים רבי קומות אחידים.[3]
מינהל
העיר מנוהלת על ידי ראש עיר ומועצת העיר המורכבת מ-19 חברים.
בירת מחוז בשנים 1862–1950
סמל המחוז רמניקו סראט בין מלחמות העולם
הצעת סמל שלא אושרה למחוז רמניקו סראט
הצעת סמל שלא אושרה למחוז רמניקו סראט
בין השנים 1862–1950 רמניקו סראט הייתה בירת מחוז שנשא את אותו השם. הייתה גם בירת נפה (פלאסה) בעלת אותו שם ובימי השלטון הקומוניסטי החל משנת 1950 בירת "ראיון" במסגרת האזור בוזאו (1952-1950) ואחר כך (1968-1952) במסגרת האזור פלויישט. החל משנת 1968 איבד את המעמד של מרכז מנהלי כשנכללה ל"ז'ודץ (מחוז) בוזאו". בשנת 1994 הוכרזה "מוניצ'יפיו" (מוניקיפיום).
לעיר היו במאה ה19–20 בעיות באספקת מי שתייה מפני שמי הנחל רמניק שזרמו על יד היישוב היו מלוחים. מי השתייה הובאו בצינורות מרדוצ'שט וחולקו לשכונות באמצעות 12 בארות. מבחינה מנהלית העיר חולקה לשלושה אזורים מסומנים בצבעים: האזור "האדום" כלל את המרכז הישן הקרוי "ואטרה אוראשולוי" (ליבת העיר), האזור ה"צהוב" בדרום שכלל את השכונות ("מאחאלה") הקרויות פיטריאסקה וארקולשט והאזור ה"כחול" בצפון, שכלל את השכונה "ספנטול ניקולאיה" (ניקולאיה הקדוש).
מפת המחוז רמניקו סראט בשנת 1938
דמוגרפיה
אוכלוסייה
תחנת הרכבת של רמניקו סראט, נבנתה בשנים 1898-1893המכללה הלאומית ע"ש אלכסנדרו ולחוצה
לפי נתוני העירייה המיעוט הצועני בעיר מונה למעשה כ-4200 תושבים, (מעל 10% מהאוכלוסייה) מתוכם 3900 חיים בשלוש שכונות עוני גדולות בשולי העיר: זידאר Zidari (או פלמנדה (Flămânda)) קוסטיאן (Costieni) ובאראסקה (Barasca). לאוכלוסייה זאת בעיות סוציו-אקונומיות וחינוכיות קשות. 85% מבתי המגורים בשכונות אלה נבנו ללא אישור. 340 בתים בנויים לפי מסורות מקומיות עתיקות - מלבני adobe (ברומנית chirpici "קירפיץ'") עשויות חומר, קש וצואת סוסים מיובשת. 80% מהאנשים מעל גיל 14 לא למדו יותר מ-4 כיתות. לאחרונה לפי דברי נציגי העדה, 54% מהילדים לומדים בבתי ספר. חלק גדול מבתי הצוענים אינם מחוברים לרשת אספקת המים אך נעזרים בבארות מים, כמו כן מעטים מחוברים לרשת החשמל והגז בגלל הכנסותיהם המועטות.
כ-75% מתקיימים מעזרה סוציאלית (הבטחת הכנסה). 1.6% הם שכירים קבועים, 19% עובדים יומיים או מזדמנים בתפירה, איסוף ברזלים, נייר למחזור ושאריות מפלסטיק. גם רמת השימוש בשרותי בריאות היא נמוכה בגלל דעות קדומות בקרבם.[11]
מדרחוב במרכז העיר רמניקו סראט
מתוכננת הפתיחה בעיר של מרכז לאוכלוסייה הצוענית שיעזור גם בהכשרה המקצועית ובייעוץ. במועצת העיר יש שני נציגים של הצוענים.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. אף מילה על מלחמת העולם השנייה?.
נוכחות היהודים ברמניקו סראט, ידועה אחרי שנת 1823.[12]
לפי המפקד ב 1899 חיו בעיירה 519 יהודים בעוד שבשנת 1930 היהודים מנו 1029 אנשים. לפי נתונים אחרים חיו כבר בשנת 1900 בסביבות 1500 יהודים - כעשירית מהאוכלוסייה אז.[13]
בכל זאת, לפי המפקד משנת 1942 מספר היהודים היה 1,124 ולפי ק. מאראפט וש. ניאגו המצטטים את הנתונים האלה, זה היה אולי המספר המרבי של בני המיעוט החשוב הזה בתולדות העיירה.[14]
בעיירה היו בעבר שלשה בתי כנסת. בית הכנסת המודרני או ה"טמפל" היהודי (templul israelit) נבנה בשנת 1855.
לקהילה היו שני בתי עלמין. אחד ישן, ברחוב ז'יטיה Jitia 14, שהיה בשימוש רק במהלך המאה ה-19 ממנו נשארו כ-17 מצבות. שטחו הושכר על ידי פדרציית הקהילות היהודיות ומשמש לגידולי ירקות של תושב מקומי. סביב המצב העגום של בית עלמין זה התעוררה סערה תקשורתית (נידון, בין השאר, בכתבה של קלמן ליבסקינד בעיתון הישראלי מעריב) בשנת 2007 כשגורמים יהודים מישראל ומאמריקה) (כמו ארגון "אתרא קדישא" ו"איגוד האמריקאים יהודים-רומנים") מחו נגד מדיניות ניהול הנכסים היהודים על ידי פדרציית הקהילות היהודיות.[15][16]
בית העלמין החדש ברחוב אֶרואילור (Eroilor 2), נחנך בשלהי המאה ה-19 והלווייה האחרונה התקיימה בו בינואר 2002. יש בו חלקת כוהנים שבו הקבר הישן ביותר הוא מ-1903. כמו כן יש מצבה לזכר החיילים היהודים שנפלו בעת שרותם בצבא הרומני במלחמת העולם הראשונה.
יהודי רמניקו סראט היו פעילים בתנועת חיבת ציון ותנועת העלייה הראשונה לארץ ישראל. הם שלחו שני נציגים לקונגרס בפוקשאן: יוסף פלדמן והרב אבנר כתבן שכיהן כרב של העיירה בין השנים 1874–1898. עם מייסדי זכרון יעקב נמנו בני משפחת רבניקר (משה רבניקר) מרמניקו סראט.[17]
מרמניקו סראט יצאו גם מהגרים לארצות הברית ולצרפת. בין היהודים האמריקאים שנולדו בעיירה ניתן להזכיר שמותיהם של הציירסול סטיינברג ולהבדיל, של הגנגסטר האמריקאי קיד קן (איזידור בלומנפלד). בצרפת נודע הפסיכאנליטיקאי סרז' וידרמן. עם היהודים ילידי העיירה נמנו גם הסופר בשפה הרומנית ב. לוקה והמתמטיקאי אריסטידה הלנאי.
במלחמת העולם הראשונה נהרגו מעל 20 חיילים יהודים, לרבות שני קצינים בעת שנלחמו בתוך שורות הצבא הרומני, אף על פי שהיו כמו כמעט כל יהודי רומניה, מחוסרי אזרחות המדינה.[18]
תרומת הסוחרים היהודים הייתה חשובה מאוד בהתפתחות העיר.[19] יהודים היו פעילים במועצת הסוחרים שקמה בעיר בשנת 1932 ובסניף של האיגוד הכללי של בעלי המפעלים הקטנים ובעלי המלאכה שהוקם בשנת 1930.[20]
רדיפות היהודים בימי המשטר הפרו-נאצי
בימי מלחמת העולם השנייה והשואה יושמו החוקים האנטישמיים של "המדינה הלאומית הלגיונרית" שהוכרזה בספטמבר 1940 והופעלו אמצעי אימה נגד היהודים . על חנויות ומשרדי היהודים הוצבו לוחות עם הכתובת "חנות של יהודונים" עם קריאה להחרימם.[21] ב־7 בנובמבר 1940 הופקע בית ספר יסודי יהודי לטובת חיילים גרמנים, בני בריתם של המשטר.[22] בינואר 1941 נדרשו בעלי מלאכה יהודים "לתרום" סחורה בשווי של מיליון ליי כל אחד עבור ה"קואופרטיב" שהוקם על ידי ליגנורים. הלגיונרים ביצעו פשיטות אלימות בבתי יהודים.[23] מאוחר יותר 75 מיהודי העיר אולצו לבצע עבודות כפייה בעבור העירייה וחלקם נשלחו למחנות עבודה ברחבי רומניה. בסך הכל 216 מיהודי רמניקו סראט נשלחו למחנות עבודות כפייה.[24][25] בנוסף פעל במקום גדוד לעבודות כפייה ל-18 גברים יהודים ששירתו בתחום הטקסטיל לצורכי הצבא הרומני (APACA).[26][27] בסופו של דבר יהודי העיר כמו שאר יהודי הממלכה הרומנית הישנה ודרום טרנסילבניה ובאנאט לא נשלחו למחנות ההשמדה בפולין כפי שדרשה גרמניה הנאצית וניצלו. אחרי המלחמה רוב רובם עלו לישראל.
בתקופה הפוסט-קומוניסטית עד שנת 2019 רחוב בעיר נקרא לזכרו של הרודן יון אנטונסקו שניהל את המדיניות של רצח עם, גירושים ורדיפות אכזריות נגד יהודי רומניה.[28][29]
ב-2019 בהתאם לחוק איסור הסמלים הפאשיטים והנאציים מועצת העיר החליטה להחליף את שם הרחוב מ"מרשל אנטונסקו" ל"גנרל ניקולאיה צ'ופרקה".[30]
ארמנים
עם הארמנים שבלטו בחיי העיירה נמנתה משפחת מגרדיצ'אנו . אבי המשפחה, ואהן מגרדיצ'אנו, הקים חנות לקפה, צ'אי וקקאו ובית קפה ברחוב ויקטוריאי. אחד מבני הקהילה הארמנית היה מהנדס המכונות גאורגה מאניה, פרופסור במכון הפוליטכני בבוקרשט.
חינוך
בסוף המאה ה-19 פעלו בעיר גימנסיה ע"ש וסילה בויירסקו (שנפתחה ב-1889), שני בתי ספר יסודיים לבנים ושניים לבנות ועוד שני בתי ספר פרטיים.
כעת ישנם בעיר 12 גני ילדים שבהם לומדים כ-1,000 ילדים, 7 בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים, 5 בתי ספר תיכון, 2 בתי ספר מקצועיים ובעלי פרופיל אחר, שבהם 9,600 תלמידים. עובדים בהוראה כ-960 מורים.[1]
בריאות
בעיר קיים בית חולים, 13 מרפאות ו-4 מרכזי בריאות.[1]
ספורט
בשנים שלאחר מהפכת 1989 קמו בעיר שלושה ארגונים בלתי ממשלתיים הפועלים בתחומי התרבות, הנוער, הספורט, הרווחה והמיעוטים. בסיס פעילותם הוא בתשתית מודרנית הכוללת:
אולם ספורט עירוני, אצטדיון עירוני, מתחם ספורט פרטי הכולל מגרשים לטניס, "מיניפוטבל" וספורטים אחרים, כמו כן - 3 אולמות ספורט בבתי הספר.[1]
תרבות
בעיר פועל בית תרבות ע"ש פלוריקה קריסטופוריאנו, המוזיאון העירוני על שם אוקטביאן מושסקו, 3 מועדוני תרבות ו-12 ספריות. בספריה הציבורית העירונית 120,000 ספרים.[1]
כנסיות
ב"לקסיקון הגאוגרפי הגדול של רומניה" צוינו שמונה כנסיות אורתוקודסיות. ביניהן העתיקה ביותר הייתה זו שהוקמה בעת הכיבוש המולדבי של שטפן הגדול בשנת 1474. במקומה ניצבת היום כנסייה חדשה לכבוד פרסקבה האדוקה.
הכנסייה הראשית הייתה "עליית מרים" שנבנתה בשנת 1697 בסגנון ברנקובאני, במקום כנסייה קודמת. כנסיות חשובות אחרות היו רוביאסקה שנבנתה ב-1784 על ידי ביוול-פיטאר אסנאקה ניקולסקו וכנסיית "בגדאט" שנבנתה על ידי הבויאר דומיטראשקו בגדאט ב-1753 ושופצה בשנת 1870 על ידי צאצא שלו. אליה היה צמוד בית חולים כנסייתי. ראו למטה גם אתרי תיירות.
כלכלה
תעשייה
חלק מבתי החרושת שהיו קיימים בזמן השלטון הקומוניסטי נסגרו, לרבות מפעלים לשימורי פירות וליינות. קיימת בעיר תעשיית טקסטיל המעסיקה את רוב הנשים באזור. פועלות חברות בנייה המעורבות בפרויקטים באזורים שונים של המדינה.[1]
שירותים ומסחר
בעיר קיים שוק מודרני, הממשיך את מסורת השווקים והירידים שהיו מפורסמים מימי הביניים.[1]
חקלאות
בעבר - עד המאה ה-19, העיר והאזור ייצא בעלי חיים, בייחוד סוסים שהיו ידועים כ"סוסים של רמניק".
לכן הסוס הופיע בעבר בסמל המחוז רמניקו סראט.
התפתח בעבר גם יצוא הפירות, הירקות והיינות.
עקב הבצורת, התפלגות יתר של השטחים החקלאיים, בלאי הציוד והאדמה, הירידה בדישון, חוסר מערכות השקיה, הירידה במחירי המוצרים החקלאיים חלה הידרדרות בתפוקה החקלאית. מערכת ההשקיה שכיסתה בעבר 2000 דונם הפכה לבלתי פונקציונלית, עקב הרס מערכת הצינורות. החוואים מקבלים סבסוד מהממשלה ומהאיחוד האירופי להמשך גידול בעלי חיים (פרות, צאן, עזים, חזירים), עופות ודבורים, אך הם בדרך כלל אינם מעוניינים להשתמש בהם בפיתוח הענף. קיימים איגודים חקלאיים כמו "וואינצה" השולט ב -10,045 דונם, איגוד מייצרי החלב, איגוד הדבוראיים, איגוד מגדלי הפרות, ואיגוד מגדלי הצאן, אך הם אינם פעילים מאוד.
העובדים בענף חוששים להתאגד בגלל זיכרון הקולחוזים של העבר הקומוניסטי.[1]
תחבורה
קו הרכבת בין בוזאו ובין מרששט עובר דרך רמניקו סראט.
העיר נגישה ברכבת העוברת במסילת הברזל בוקרשט - בוזאו- בקאו - סוצ'אבה וכמן כן על יד קו הרכבת בוקרשט - יאש.
היא נמצאת בכביש האירופי E 85 (בוקרשט -בוזאן-בקאו- סוצ'אבה), במרחק 144 ק"מ מבוקרשט, 32 ק"מ מבוזאו ו 38 ק"מ מפוקשאן.
הכביש E 85 נמשך בכביש החוצה את בולגריה ויוון.
עוד דרך תחבורה חשובה היא DN 22 המחברת את רמניקו סראט עם העיר בראילה (83 ק"מ מרחק ממנה) שהיא נמל על הדנובה ועם עיר הנמל טולצ'ה (172 ק"מ מרחק ממנה).
התחבורה הציבורית בעיר היא באמצעות חברת אוטובוסים (4 במספר) ומיקרובוסים (שניים במספר) בבעלות העירייה. הם מחברים את התחנות בעיר עם ארבעה יישובים בסביבה.
המתחם הברנקובאני, הכולל את הבית הנסיכותי (Casa Domnească) ומנזר המכונה "המנזר שבככר" (Mănăstirea din piaţă) או בעבר הרחוק - "מנזר היוונים" (Mănăstirea grecilor) עם כנסייה "עליית מרים" (Adormirea Maicii Domnului), הוקם בשנים 1691–1697 בסגנון הקרוי "ברנקובאני", מיוזמת מיכאיל קנטקוזינו, דודו של השליט קונסטנטין ברנקוביאנו. נמצא על יד הככר המרכזית וכעת כולל גם את מוזיאון העיר שנבנה במקום אגף כוכים לשעבר של המנזר. במקום הייתה קיימת כנסייה בעלת קיום מתועד במסמכים עוד מן המאה ה-16, ובחפירות ארכאולוגיות נמצאו שרידים של כנסייה עוד מן המאה ה-14. בכנסייה נמצאים ציורים מאת צייר הכנסיות פֶרבוּ מוּטוַ, עמודות עתירות עיטורים ועמודים בנויים במיומנות. הכנסייה עוררה בזמנו את התפעלותו של הסופר אלכסנדרו ולחוצה. "הבית הנסיכותי" כולל מגדל ומרתף.[1]
במקום אגף כוכים של המנזר הוקם בשנת 1960מוזיאון העיר הכולל מחלקה המוקדשת לפאונה (עם אוסף פרפרים אקזוטיים) ולצומח של האזור ומחלקה לאמנות שבו מוצגים יצירות של קמיל רסו, יוסיף איסר, א. י. סטריאדה, אנרי קטרג'י, קורנליו באבה, אלכסמדרו צ'וקורנקו, דימיטריה גיאצה ואחרים, כמו כן אוסף שטיחים, קרמיקה וחפצי אמנות עממית. קיימים בו חדרי זיכרון לכבוד שניים מבני העיר - הביולוג טראיאן סבולסקו וזמרת האופרה פלוריקה קריסטופוריאנו. במחלקת ההיסטוריה מוצגים ממצאים ארכאולוגיים מהחפירות בסביבה.
בית העירייה והמועצה המקומית נבנה בסגנון צרפתי בשנת 1897 כ"ארמון המנהל והמשפט" (Palatul administrativ) על ידי האדריכלים פיליפ קסנופול וקונסטנטין בייקויאנו
בית הסוהר לשעבר - ברחוב יון מיכלאקה 55 (הרחוב נקרא כיום לפי אחד האסירים הפוליטיים המפורסמים שהיה כלוא ונפטר בבית הסוהר).
משנת 2007 הועבר המבנה, שנחשב לחלק מה"גולאג" הרומני, לרשות משרד התרבות שייעד את המקום לאתר מוזיאוני ולזיכרון. על יד בית הסוהר נחנך באוגוסט 2010 אתר לזכר קרבנות הרדיפות הפוליטיות - הכולל פסלי עץ - יצירה של הפסל שטפאן בלאז' מסיגט. במקום מאורגנים קורסים של אוניברסיטת קיץ של המכון לחקר פשעי הקומוניזם.
ארמון לופסקו - נבנה ב-1888–1889, נקרא לפי שם ראש העיר קונסטנטין לופסקו (1900–1903), כיום בניין מנהל הכספים (Palatul fiscal)
הספרייה המוניציפלית" - בבניין הנחשב חלק מהמורשת הלאומית
בית התרבות ע"ש פלוריקה קריסטופוריאנו בככר ולחוצה. נבנה בשנים 1949–1959 ונפתח לקהל בשנת 1960. בחזית הבניין עומד הפסל של הסופר אלכסנדרו ולחוצה. בבית התרבות מתכנס החוג הספרותי (קנקולום) אל. סיחליאנו ומתקיים הפסטיבל המוזיקלי "שירת העיר"
בית אל. י. זמפירסקו - כיום "הפרוטוייריה", ברח' אמינסקו - פעם מקום מפגש לאליטה ספרותית.
בית יורגו אנטונסקו" -ברח' טודור ולדימירסקו (רח קרול לשעבר), נבנה על יד בן דודו, האדריכל, בן העיר, פטרה אנטונסקו,
בית בוטנריו - ברח' טודור ולדימירסקו
בית איטיאנו - היום בניין המשטרה - פעם בבעלות הפוליטיקאי הליברלי, חבר בפרלמנט, אל. איטיאנו.
הכנסייה פיאטרה - או "פרסקבה הקדושה" - ברחוב טודור ולדימירסקו - גרסתה החדשה נבנתה במקום שבו הייתה בעבר הכנסייה הנסיכותית שנבנתה בשנים 1473–1481 על ידי שליט מולדובה, שטפן הגדול בתקופה שפלש באזור ספר זה של ולאכיה. שופצה על ידי קונסטנטין ברנקוביאנו ועברה בהמשך גלגולים רבים.
בית הקברות "אֶטֶרניטאטיה"- שבו ניצב אובליסק משנת 1946 לזכר הנופלים במלחמת העולם השנייה, שביל לזכר החיילים הסובייטים שנפלו באזור.
חורבות מאוזולאום הנופלים - לזכר 6400 החיילים הגרמנים, הרומנים והרוסים שנפלו בקרב חג המולד ברמניק בדצמבר 1916. הוא נבנה בקיץ 1917 על ידי שלטונות הכיבוש הגרמנים ברומניה. נהרס בשנת 1937 והוחלף בשנת 1938 על ידי מאוזולאום מפואר יותר בעל גובה של כ-20 מטרים עם שתי קפלות - רומית קתולית ואורתודוקסית מוקף בשטח של קברות של 100 דונם. האנדרטה ניזוקה ברעידת האדמה בשנת 1940 ונהרסה בהפגזות בשנת 1944. בימי השלטון הקומוניסטי האתר נהרס כליל ועליו נבנה תיאטרון פועלים, כיום בית התרבות על שם "פלוריקה קריסטופוריאנו". בשנים 1960-1955 דחפורים חסמו את הגישה לקברות האחים של החיים הנופלים.[31]
יעדי תיירות בסביבה:
בלטה אלבה (Balta Albă) אתר מרפא על גדות האגם בלטה אלבה, 25 ק"מ מרחק מהעיר
בכפר דומבּרבן, ביישוב דרגוסלבֶן, במחוז השכן וראנצ'ה, קרוב למקום הקרב רמניק - הוקמה אנדרטה של אלכסנדר סובורוב רוכב על הסוס.
Dennis Deletant Hitler's Forgotten Ally Palgrave McMillan 2006
, Alexandru Gaiţă Ţiganii. Cinci secole de istorie la Rm. Sărat, Buzău şi Mizil (Cinq siecles d'histoire). Analele Putnei, 1999, 4, p.78-84 ; 2000, 5, p. 186-199. (אלכסנדרו גאיצה - הצוענים. חמש מאות היסטוריה ברמניקו סראט, בוזאו ומיזיל - בכתב העת "אנאללה פוטניי", 4, ע' 78–84, 5, ע' 186–189, 2000) ברומנית
Dorin Ivan - Slam Râmnic, repere istorice şi culturale, Editura Tempus, 2003
דורין איוואן - סלאם רמניק, הוצאה לאור טמפוס, 2003 (ברומנית)
Constantin Marafet şi Ştefan O. Neagu „Din participarea evreilor autohtoni la dezvoltarea oraşelor Râmnicu Sărat şi Focşani Editura Rafet ,Râmnicu Sărat 2010, ediţia aII-a revizuită (ברומנית)
(פרקים על השתתפותם של היהודים המקומיים בפיתוח הערים רמניקו סראט ופוקשאן)
Valeriu Nicolescu Un colţ de Ţară Românească - Slam-Râmnic 2008
^חוגים של הימין הלאומני הרומני ובראשם הלידר של המפלגה "רומניה הגדולה" קורנליו ודים-טודור הצטרפו למחאות וניסו לנצל את המריבות בין היהודים על מנת לנגח את הנהגת השארית הקטנה של יהודי רומניה ואת מעמד הרב הכולל מנחם הכהן ראה המכתב הפתוח של הרב אליהו קאופמן בעיתון "רומניה מארה" מס. 1071, 2 בינואר 2011
