הדרישות לציודן של עוצבות הפאנצר (שריון) הגרמניות לשנים הבאות הוגדרו על ידי קבוצת חשיבה שבמרכזה עמד היינץ גודריאן, ממקימי חיל השריון בצבא הגרמני בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. בהתבסס במידה מסוימת על המחקר שנערך בתחנת הניסיונות בקאזאן[2] הוחלט שכוחות השריון זקוקים לשני סוגי טנקים עיקריים, תחת השמות המוסווים "ZW" ו-"BW", זאת מאחר שחוזה ורסאי אסר על גרמניה לייצר טנקים. על פי המתווה של גודריאן ה-ZW, או Zugführerwagen (מגרמנית: רכב מפקד מחלקה) אמור היה להיות טנק קל חמוש בתותח בקוטר 37 מ"מ ושני מקלעים, ויועד להיות הטנק העיקרי של דיוויזיות הפאנצר. ה-BW, או BattalionFührerwagen (רכב מפקד גדוד) היה אמור להיות טנק סיוע בינוני לצד ה-ZW, חמוש בתותח בעל קליבר גדול ומותאם לירי פגזים נפיצים על כוחות חי"ר ונ"ט ועמדות מבוצרות של האויב[3]. גודריאן תכנן ששני סוגי הטנקים יכללו חמישה אנשי צוות: תותחן, טען ומפקד בצריח הטנק (המפקד ימוקם מעל התותחן ולו יהיה צריחון בעל שדה ראייה היקפי), נהג וקשר בתובה. כל טנק יצויד במערכת קשר פנימית המאפשרת תקשורת בין חברי הצוות, ומערכת קשר חיצונית שתאפשר למפקד כוח השריון לתקשר עם הטנקים שבפיקודו[4].
פאנצר 4 דגם A
כפי שנקבע בדיוני הוועדה שנערכו ב-11 בינואר1934 במשרד החימוש הגרמני בנוגע להקצאת כלי רכב משוריינים ליחידות הפאנצר במסגרת הרייכסווהר, שתוכנן להתרחב ולכלול 63 דיוויזיות, כל גדוד פאנצר יורכב מארבע פלוגות. שלוש מתוכן מצוידות בטנקי ה-ZW (שייכנס לייצור בתור הפאנצר סימן 3) החמושים בתותח 37 מילימטר, ואילו הרביעית תפעל כפלוגה מסייעת המצוידת בטנקי ה-BW. עוד הוסכם בוועדה על מפרט סופי לטנק סיוע בינוני והוצא מכרז לתעשייה הגרמנית.
לפי הגדרות אלו נדרש טנק אשר יהיה חמוש בתותח קצר קנה בקוטר 75 מ"מ המותאם לירי פגזים נפיצים לטווחים קצרים. משקל הטנק יהיה מוגבל ל-24 טון כדי לאפשר תנועה על גשרים סטנדרטים באירופה. לא נדרשה יכולת התמודדות מול שריון אויב. שלוש חברות ניגשו למכרז: קרופ (Krupp), ריינמטאל (Rheinmetall), ומאן (MAN). בשנים 1936-1935, לאחר סדרת ניסויים, נבחר הדגם של חברת קרופ, ה-(K)VK 2001[5]. הטנק אושר לייצור במפעל של קרופ במגדבורג (Magdeburg) תחת השם הרשמי (Panzerkampfwagen IV (7.5 cm) (Vskfz.622.
תיאור
הצריח מורכב במרכז הטנק. צורתו צורת יהלום, ואגפיו משופעים שיפוע קל מאוד. משני אגפיו נמצאים פתחי כניסה ויציאה. כיפת המפקד בולטת מעל צדו השמאלי-אחורי של הצריח. גוף הטנק מוגבה במידה ניכרת מעל למערכת הזחלים. הוא רחב יותר במרכז, והולך וצר כלפי החזית וכלפי אחור. בחלקו הקדמי של גג התובה, מתחת לתותח, ישנם שני פתחי כניסה-יציאה, לנהג ולמקלען חרטום. חלקו הקדמי של הגוף בנוי בצורת שתי מדרגות. המדרגה התחתונה נוטה בשיפוע קל לפנים. חזית המדרגה כמעט-ניצבת. המדרגה העליונה ניצבת. בצדה השמאלי של המדרגה העליונה פתח ראייה לנהג, ובצדה הימני מקלע החרטום. בדרך כלל מורכבות על המדרגה התחתונה או על שתי המדרגות חוליות רזרביות לזחלים.
כל חיבורי לוחות השריון בטנק רותכו. לוחות השריון היו מפלדתכרוםמוליבדן מאיכות גבוהה שנוצקו בכבשן חשמלי. שתי מחיצות חילקו את חלל התובה לשלושה תאים: נהיגה, לחימה ומנוע. תא הנהיגה הקדמי הכיל את הממסרה וכמו כן מושבים לנהג ולקשר שתפקד גם כמקלען חרטום. מתחת לתא הלחימה שוכנו שלושה מכלי דלק. בצריח ישבו המפקד, התותחן והטען. בחלקו האחורי של הטנק שכן המנוע מתוצרת מייבאך. בגג תא המנוע היו פתחי הרדיאטור, המנוע והאוורור.
דגמים
הדגמים הראשונים: A עד E
ב-1937 יוצרו 35 טנקי פאנצר סימן 4 דגם A (Panzer IV Ausführung A), סדרת הייצור הראשונה. משקל הטנק המוכן לקרב עמד על 17.3 טון, והוא הונע על ידי מנוע בנזין "HL 108 TR" של חברת מייבאך, 12 צילינדרים המפיק 250 כוחות סוס אשר שכן בירכתי מרכב הטנק. המנוע אפשר לטנק להשיג מהירות מרבית של 30 קמ"ש. הטנק נשא שלושה מכלי דלק פנימיים עם קיבולת כוללת של 453 ליטרים. צריכת הדלק עמדה על 318 ליטרים ל-100 קילומטרים על כביש ו-500 ליטרים ל-100 ק"מ בשטח, וטווח הפעולה נע בין 90 ל-140 קילומטרים בהתאם. מיגון הטנק נע בין 14.5 מ"מ בחזית, צד התובה ועורפה, ו-20 מ"מ בצריח. חימושו העיקרי של הפאנצר 4 A היה תותח7.5 ס"מ KwK 37 (אנ') (ר"ת בגרמנית של Kampfwagenkanone - תותח (ב)רכב קרבי) L/24[6] קצר קנה, שיועד לירות פגזים נפיצים ועקב כך היה בעל מהירות לוע נמוכה של 325 מטרים לשנייה. עם תחמושת סטנדרטית, התותח יכול היה לחדור כ-41 מ"מ של פלדה במרחק של 100 מטרים ו-38 מ"מ מ-500 מטרים. תחמושת חדשה מסוג מטען חלול הייתה בעלת יכולת חדירה טובה יותר של 70 מ"מ, אך זאת לא הייתה זמינה ללחימה ב-1940. מקלע MG34 בקוטר 7.92 מ"מ הותקן במקביל לתותח הראשי, ומקלע נוסף הותקן בחזית התובה ושימש את הקַשָׁר[7].
פאנצר 4 דגם C.
דגם B שנכנס לייצור ב-1937 כלל מספר שיפורים, הבולט בהם הוא התקנתו של מנוע חזק יותר - המייבאך HL 120TR המפיק 300 כ"ס בקירוב, יחד עם תמסורת חדשה. עובי השריון בלוח התובה הקדמי הועלה ל-30 מ"מ, והמקלע בתובה הוסר והוחלף בחריץ ראייה. צריחון מפקד חדש הוצג. אף שתוספת השריון והציוד העלו מעט את משקלו של הפאנצר 4 B ל-17.7 טון, תוספת הכוח אפשרה לטנק להשיג מהירות מקסימלית של 39 קמ"ש[8]. כ-42 יחידות מדגם B הושלמו, ואלו הוחלפו בפס הייצור על ידי דגם C. בדגם זה השריון בצריח עובה ל-30 מ"מ, וכתוצאה מכך משקל הטנק עלה ל-20 טון, כל זאת מבלי לפגוע בביצועי הטנק. לאחר יצור 40 הטנקים הראשונים מדגם C, החל משלדה מספר 80341 הוחלף המנוע בדגם משופר, ה-HL 120TRM (שיישאר המנוע הסטנדרטי לטנקי הפאנצר 4 עד סיומה של המלחמה). בסך הכול כ-134 יחידות מדגם C הושלמו עד אוגוסט 1939[9].
בספטמבר 1939 החל ייצורו של דגם D; שינויים בדגם זה כללו זחלים רחבים יותר, החזרתו של מקלע התובה מדגם MG34, ועיבוי שריון התובה בצדדים ובעורף ל-20 מ"מ. מגן התותח הפנימי בדגמים B, A ו-C נמצא פגיע לרסיסים וקליעים, וזה הוחלף במגן תותח חיצוני. כ-45 טנקים מדגם D יוצרו לפני הפלישה הגרמנית לפולין, ומספר כולל של 229 הושלמו עם סיומה של סדרת הייצור הרביעית במאי 1941.
סדרת הייצור חמישית, דגם E, הופיעה לראשונה בספטמבר 1940. בדגם זה עובי השריון בלוח הקדמי התחתון הועלה ל-50 מ"מ, בעוד לוחות שריון בעובי 30 ו-20 מ"מ נוספו לחלקה העליון של התובה ולצדדים בהתאמה. משקלו של הטנק עלה ל-21 טון. בנוסף, בדגם זה הוצג צריחון מפקד חדש. שינויים אלו הוכנסו גם בדגמי ייצור קודמים שהוחזרו למפעלים. כ-223 יחידות מדגם E יוצרו עד מאי 1941[10].
הדגמים המתקדמים: F עד J
החל מדגם F, שנכנס לייצור באפריל 1941 הצטרפו שתי חברות נוספות לייצור הפאנצר 4 (בנוסף לחברת קרופ), שטייר דיימלר פוך שמפעלה הוקם בעיירה זנקט ולנטין (St. Valentin) באוסטריה תחתית ו-VOMAG אשר מפעלה הוקם בפלאואן. בדגם זה הורכב השריון מלוח אחיד בעובי 50 מ"מ בחזית התובה ובצריח. משקל הטנק עלה ל-22.3 טון, ועקב כך הורחבו הזחלים מרוחב של 380 מ"מ ל-400 מ"מ, זאת כדי להקטין את הלחץ על הקרקע. כ-462 פאנצר 4 F נבנו בין אפריל 1941 למרץ 1942.
בעקבות כישלונו של תותח ה-75 מ"מ של הפאנצר 4 לחדור את שריונם של הטנק הבריטי מטילדה סימן 2 והטנק הצרפתישאר B1 במהלך הפלישה לצרפת ב-1940, פנו המהנדסים הגרמנים לשדרוג כוח האש של הפאנצר 4 (וכך גם הפאנצר 3). תותח בקוטר 50 מ"מ בעל קנה ארוך המבוסס על התותח הנגרר PaK 38 הותקן ב-1941 על פאנצר 4 D לניסוי, וחברת קרופ תכננה לייצר כ-80 יחידות מהתותח לטנקי הפאנצר 4 החל מאוגוסט 1941. בינתיים פלשה גרמניה לברית המועצות, שם נתקל הוורמאכט בטנקי ה-KV הכבדים עם מיגון של 75–105 מילימטר וטנקי ה-T-34 הבינוניים, אותם התקשו תותחי הפאנצרים לחדור.
משלחת מיוחדת של הצבא (PanzerKommission) נשלחה לזירת הקרבות בנובמבר 1941 כדי לבחון מקרוב את הבעיה, וזו המליצה לפתח תותח חדש לטנקים אשר יוכל לחדור את השריון הסובייטי מעבר לטווח התותחים שלהם. ב-18 בנובמבר 1941 הוענק לחברת קרופ (בשיתוף עם ריינמטל) חוזה לפיתוחו של תותח חדש לפאנצר 4 בקוטר 75 מ"מ במקום תותח ה-50 מ"מ. התותח החדש, KwK 40, היה בעל אורך קנה של 3,218 מ"מ (L/43), וטווח של 8,100 מטרים (לעומת 6,500 בקנה הקצר). מהירות הלוע של פגז חודר שריון סטנדרטי הגיעה ל-740 מטרים לשנייה, עם יכולת חדירה של 80 מ"מ של פלדה ממרחק של 1,000 מטרים[11].
פאנצר 4 דגם F2. בדגם זה הותקן תותח חדש בקוטר 75 מ"מ (L/43) שנועד להתמודד עם טנקי ה-KV וה-T-34 הסובייטים.
כדי להבדיל בין הדגמים, לטנקי הפאנצר 4 עם תותח ה-75 מ"מ הקצר ניתן השם F1, ואילו הטנקים עם תותח ה-KwK 40 הארוך נקראו F2. התותח החדש והתחמושת העלו את משקל הטנק ל-23.6 טון, ונרשמה ירידה קלה בביצועי הטנק. הפאנצר 4 F2 הראשון הושלם במרץ 1942, ובסך הכול 200 יחידות יוצרו עד מחצית שנת 1942, מתוכם כ-25 שהוסבו מדגם F1. בקיץ 1942 הוסב הייצור לדגם G[12].
על אף שהפאנצר F2 הוכיח עצמו כיריב שקול לטנקי ה-KV וה-T-34 הסובייטים מבחינת כוח אש, הוא נותר נחות מבחינת מיגון. ניסיון של המהנדסים הגרמנים לשפר את שרידות הטנק הוביל להופעתו של דגם G ביוני 1942. מאחר ששלדת הטנק הייתה קרובה למגבלת המשקל, נאלצו המהנדסים להתפשר ולהסיר את לוחות השריון בעובי 20 המ"מ שנוספו לצדי הטנק החל מדגם E, ובמקום זאת עיבו את שריון הצד הבסיסי ל-30 מ"מ. המשקל שנחסך הועבר לחזית הטנק בצורת לוח פלדה בעובי 30 מ"מ שרותך אל השלדה והעלה את עובי השריון הכולל בחזית ל-80 מ"מ[13].
לפי דוחות מחיילים שנתקבלו ב-8 בנובמבר1942, תוספת השריון בדגם G הוכיחה עצמה במספר רב של מקרים על אף הקשיים הטכניים שנגרמו מהעלאת משקל הטנק. בנוסף, מאחר שתותח נ"ט 6 ליטראות (בקוטר 57 מ"מ) הבריטי החדש יכול לחדור את השריון הקדמי (בעובי 50 מ"מ) של דגמי הפאנצר 4 הקודמים ממרחק של 1,000 מטרים, הוחלט כי מחצית מטנקי הפאנצר 4 שייבנו יצוידו בתוספת שריון. ב-5 בינואר1943, החליט אדולף היטלר (למרות תוצאות שליליות בניסויים) שדגמי הייצור הבאים של הפאנצר 4 יהיו מוגנים על ידי 100 מ"מ של שריון בחזית. בינתיים, הוחלט כי כל טנקי הפאנצר 4 יצוידו בתוספת שריון של 30 מ"מ[14]. כדי לפשט את תהליך הייצור, פתחי הראייה בשני צדדי הצריח הוסרו.
לפעילות מבצעית בטמפרטורות גבוהות נוצרו חרכים בתאי המנוע והרדיאטור כדי להגביר את אוורור המנוע; כמו כן נוסף מנגנון לשיפור ההצתה של המנוע בתנאי מזג אוויר חורפיים על ידי שאיבת נוזל קירור מטנק אחד למשנהו. באפריל 1943 הוחלף תותח ה-KwK 40 L/43 בתותח ארוך יותר, ה-L/48 עם אורך קנה של 3.6 מטר שהיה לפיכך בעל מהירות לוע גבוהה יותר ויכולת חדירה משופרת. לתותח נוסף מפצה סטייה. לקראת סיום סדרת היצור של דגם זה, הותקנו פלטות מיגון[15] (Schürzen) בעובי 5 מ"מ ו-8 מ"מ בצידי הטנק ומסביב לצריח בהתאמה כדי לספק הגנה מפני רובי נ"ט סובייטים. כ-1,687 יחידות מדגם G יוצרו בין החודשים מאי 1942 ליוני 1943[16].
פאנצר 4 דגם H עם פלטות מיגון בצידי הטנק ומסביב לצריח, אשר נועדו לספק הגנה מפני רובי נ"ט.
בדגם H שנכנס לייצור באפריל 1943 עובי השריון הבסיסי בחזית הטנק ובבסיס התותח עמד על 80 מ"מ. תוספת השריון יחד עם התותח הכבד יותר העלו את משקלו של הפאנצר 4 H ל-25 טון, וכתוצאה מכך מהירות הטנק נפגמה על אף התקנת תמסורת חדשה שנשאלה מהפאנצר סימן 3. עם הופעתם המתרחבת של מטוסי תקיפה של בעלות הברית, מקלע נ"מ הותקן על צריחון המפקד של הפאנצר 4 H, אולם שימוש במקלעים אלו היה נדיר עקב מחסור (זאת בניגוד לטנקים של בעלות הברית המערביות, שם היו נפוצים ביותר). בטנק גם נעשה שימוש בצימריט (Zimmerit) - ציפוי קרמי להגנה מפני מוקשים מגנטיים[17]. דגם H היה לנפוץ ביותר מבין דגמי הפאנצר 4. סך הכול 3,774 טנקים יוצרו עם סיום הייצור ביולי 1944[18].
דגם J שנכנס לשירות ביוני 1944 היה לדגם האחרון של הפאנצר 4. דגם זה נוצר בעיקר כתוצאה מאי יכולתם של המפעלים הגרמנים לייצר כלי נשק במספרים גדולים בחודשיה האחרונים של המלחמה. השינוי העיקרי בדגם J היה הסרתו של מנוע העזר האחראי על מנגנון צידוד הצריח, כך שצוות הטנק נאלץ לצודד את הצריח ידנית. במקום זאת הותקן מכל דלק נוסף בעל נפח של 200 ליטר בתא המנוע (קיבולת הדלק הכוללת בטנק הגיעה ל-680 ליטר), דבר שאפשר להגדיל את טווח הפעולה של הטנק ל-320 ק"מ על כביש[19]. השריון בתקרת הצריח עובה. בספטמבר 1944 קיבלו המפעלים הגרמנים הוראה לחדול משימוש בצימריט מאחר שעלה החשש כי פגיעה של פגז תצית את הצימריט[20]. סך הכול הושלמו 1,758 יחידות מדגם J עד סיומה של המלחמה.
בנובמבר 1944 כחלק מתוכנית רעיונית לחמש מחדש את כל הטנקים הנמצאים בשירות, ניסתה חברת קרופ להתקין את תותח KWK 40 בקוטר 75 מ"מ (קליבר L/70) של טנק הפנתר בצריח של פאנצר 4. דגם עץ נבנה, אולם התברר כי הצריח קטן מדי, והותקן הצריח מטנק הפנתר על שלדת הפאנצר 4. ניסיון זה נכשל בגלל העומס שנוצר על השלדה, והוכיח כי הפאנצר 4 הגיע לגבול יכולת הסגילות שלו[21].
ייצור
בתחילה, הפאנצר 4 תוכנן להיכנס לייצור מוגבל, כשחברת קרופ היא היצרנית הבודדת שלו. עם תחילת מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 היו בצבא הגרמני 211 טנקי פאנצר 4. עם תום המערכה בפולין הואץ קצב הייצור של הטנק מ-13 כלים בממוצע לחודש ב-1939 ל-20 במחצית הראשונה של 1940[22]. ב-20 באוגוסט 1940 הורה היטלר לתת עדיפות לייצור הפאנצר 4 (וכך גם הפאנצר 3) על מנת לצייד את דיוויזיות השריון[23]. שנה לאחר מכן עמד קצב היצור על 40 יחידות בחודש, ובסך הכול הושלמו 480 טנקים ב-1941 למרות דרישה לספק כ-2,160 יחידות מהטנק ל-36 דיוויזיות השריון הגרמניות המתוכננות.
באפריל 1941 הצטרפו שתי חברות נוספות לייצור הפאנצר 4 (בנוסף לחברת קרופ) - שטייר דיימלר פוך שמפעלה הוקם בזנקט ולנטיין שבאוסטריה ופומאג (גר') שמפעלה שכן בפלאואן שבסקסוניה. ב-1942 הושלמו 994 טנקים, מתוכם 571 בקרופ, 186 בשטייר דיימלר פוך ו-237 בפומאג. ב-9 במרץ 1943 הגיש גנרל-אוברסטהיינץ גודריאן, המפקח הכללי על גייסות השריון, דיווח על מצבם ופיתוחם של כוחות השריון הגרמניים במטה של הפיהרר, בו הוא הצהיר כי ציודן של עוצבות השריון בשלב זה של המלחמה תלוי לחלוטין בטנקי הפאנצר 4, ובשל סיבה זו יש להמשיך בייצורו של הטנק גם ב-1944 במהירות מרבית, עד אשר הפאנצר סימן 5 'פנתר' יהיה זמין בכמויות גדולות. לפיכך, באפריל 1943 קיבלה התעשייה את ההוראות הנדרשות, על אף ניסיונות מתמשכים להסיט את ייצור הפאנצר 4 למשחיתי טנקים התואמים יותר את הלוחמה ההגנתית של השנים 1945-1943[24].
בדצמבר 1943 הוסב המפעל של קרופ לייצור תותח הסערשטורמגשיץ 4, וכך גם פומאג, שמאביב 1944 החלה לייצר את משחית הטנקים יאגדפנצר 4; כתוצאה הפכה שטייר דיימלר פוך ליצרנית הבלעדית של הפאנצר 4. ב-7 באוקטובר 1944, הפצצה אווירית כבדה שכוונה כנגד מפעלי הטנקים של גרמניה הסבה נזק כבד למפעל של שטייר דיימלר פוך. לבסוף, עם קריסתה של התעשייה הגרמנית, רק כ-55 טנקי פאנצר 4 הושלמו בחודש מרץ 1945, ומספר זהה באפריל. בסך הכול יוצרו למעלה מ-8,500 טנקי פאנצר 4.
בעת הפלישה הגרמנית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, היו בצבא הגרמני 211 טנקי פאנצר סימן 4 שהיוו פחות מעשרה אחוז מכוח השריון הגרמני, כשעיקר העול בלחימה בפולין נפל על 1,445 טנקי פאנצר סימן 1 ו-1,223 פאנצר סימן 2. הם הופעלו הן במסגרת של פלוגות סיוע כבדות עצמאיות והן בדרג המחלקתי בשיתוף עם גדודי טנקים רגילים. במהלך הקרבות בפולין הושמדו כליל 19 טנקי פאנצר סימן 4, מרביתם מאש תותחי נ"ט ורובי נ"ט; כ-50 טנקים נדרשו לתיקונים מקיפים עקב נזק בקרב או תקלות מכניות[30]. המערכה בפולין הוכיחה את נחיצותו הטקטית של פאנצר סימן 4 כטנק סיוע בקרב כוחות השריון הגרמנים, אשר סייע בהבקעת מערכי הנ"ט הפולניים, שהיוו סכנה גדולה יותר לטנקים הגרמנים, מאשר השריון הפולני[31].
המערכה על צרפת במאי-יוני 1940 הייתה המערכה הצבאית הראשונה בה נערכו קרבות שריון בשריון בקנה מידה גדול, ובה נעשה שימוש בדיוויזיות שריון על ידי שני הצדדים. מתוך 2,439 הטנקים שפרסה גרמניה לקראת המערכה על צרפת במאי 1940, 278 היו פאנצר סימן 4[32]. בעוד תותח ה-75 מ"מ הקצר של הפאנצר סימן 4 הוכח כאפקטיבי נגד טנקי הרנו R-35 והH-39 הוצ'קיס הקלים, הוא לא הצליח לחדור את שריונם העבה של הטנק הצרפתישאר B1 והטנק הבריטי מטילדה סימן 2[33]. בזכות עדיפות טקטית ושימוש נרחב במכשירי קשר הצליחו הגרמנים להביס את הטנקים הצרפתים והבריטים. בנוסף, לצרפתים היו מעט דיוויזיות שריון, ומרבית הטנקים שלהם חולקו בין דיוויזיות החי"ר למשימות סיוע. בחודשיים של הלחימה בצרפת (מאי-יוני 1940) הושמדו כליל (כלומר ללא יכולת לתקנם בסדנאות השדה) 97 טנקי פאנצר סימן 4[34].
המערכה המשמעותית הבאה בה נטל פאנצר סימן 4 חלק הייתה בצפון אפריקה ב-1941 כחלק מקורפוס אפריקה, שם הייתה לו השפעה מועטה מאוד על הלחימה, לפחות עד אשר הגיעו דגמי F2 עם הקנה הארוך ב-1942. אלה (אשר נקראו על ידי החיילים כ'פאנצר סימן 4 SPEZIAL', כלומר מיוחד) השתתפו לראשונה במבצע ונציה (אנ') - מתקפת המנע של רומל כנגד הארמייה השמינית הבריטית בלוב במאי 1942. תותח ה-L/43 של הפאנצר סימן 4 F2 היה מסוגל לחדור את השריון החזיתי של כל הטנקים האמריקאים והבריטים בזירה ממרחק מרבי של 1,500 מטרים, ואף 2,000 מטרים כנגד טנקים קלים יותר. כ-37 טנקי F2 נוספים נשלחו לצפון אפריקה בין החודשים יולי-אוקטובר 1942, אולם מספר זה היה זעום לעומת 318 טנקי השרמן ו-426 מדגם לי/גרנט שעמדו לרשות הבריטים באוקטובר 1942[35].
החזית המזרחית (1941 - 1945)
עם הופעתם המפתיעה של טנקי T-34 ו-KV-1 הסובייטיים בעת הפלישה לברית המועצות ביוני 1941, התגלתה במלואה נחיתות כוח האש של הפאנצר סימן 4. הטנקים הסובייטיים היו חסינים כמעט לחלוטין מפני תותח ה-L/24 הקצר, בעוד תותחי ה-76.2 מ"מ שלהם לא התקשו לחדור את שריון הפאנצרים. מתוך 426 הטנקים מדגם זה שהיו לוורמאכט בחזית המזרחית ביום הפלישה, 378 הושמדו כבר לקראת סוף 1941[36]. כאמור, כתוצאה מלקחי המערכה בברית המועצות פותח דגם חדש של הטנק, דגם F2, שצויד בתותח ה-KwK 40 L/43 ארוך הקנה. דגמי F2 נשלחו לראשונה במספרים קטנים לחזית המזרחית באביב 1942, ועם תחילת מתקפת הקיץ הגרמנית ב-28 ביוני1942 עמדו לרשות קבוצת ארמיות דרום 135 טנקי F2 בלבד. באותה עת, היו אלו הטנקים היחידים בארסנל הגרמני שהיו מסוגלים להתמודד כנגד טנקי T-34 ו-KV הסובייטיים. תותח L/43 היה מסוגל לחדור עם פגז חודר שריון את השריון של T-34 ממרחק של 1,200 מטרים בכל זווית פגיעה[37].
צמד טנקי פאנצר סימן 4 עם התותח הקצר והארוך באוקראינה.
פאנצר סימן 4 המשיך למלא תפקיד חשוב גם בקרבות של 1943 בחזית המזרחית, אף על פי שקצב הייצור שלו עדיין היה איטי מכדי להחליף את האבדות שנגרמו לכוחות השריון הגרמניים ב-1942. לקראת קרב קורסק ביולי 1943, היו בחזית המזרחית כ-950 טנקים מדגם זה, מתוכם 56 פאנצרים סימן 4 עם תותח L/24, 583 עם תותח L/43 ו-302 עם תותח L/48[38]. מאחר שטנקי הטיגר החדישים היו מעטים למדי, וטנקי הפנתר סבלו מבעיות מכניות קשות, טנקי פאנצר סימן 4 מילאו תפקיד מרכזי במהלך המתקפה הגרמנית על בליטת קורסק[39]. האבדות הקשות שספג הוורמאכט ב-1943 - 2,396 טנקי פאנצר סימן 4 בכל החזיתות, מרביתם בחזית המזרחית - גרמו לכך שבחלק מדיוויזיות הפאנצר הגרמניות נותרו רק 12 עד 18 טנקים מבצעיים מדגם זה. הפאנצר סימן 4 המשיך למלא תפקיד מרכזי בלחימת כוחות השריון הגרמניים בחזית המזרחית גם בשלבים המאוחרים של המלחמה, בהם התמודד, בין השאר, נגד טנקים סובייטיים מדגמים מתקדמים יותר, כגון ה-T34/85 וה-IS-2, וגרם להם אבדות כבדות.
החזית המערבית (1944 - 1945)
ב-10 יוני 1944, ארבעה ימים לאחר הפלישה לנורמנדי, היו זמינים 863 טנקי פאנצר סימן 4 ב-11 דיוויזיות הפאנצר שהוצבו במערב, קרוב למחצית כוח השריון של הצבא הגרמני בצרפת באותו זמן. במערכה בנורמנדי נמצאו אומנם הגרמנים בנחיתות מספרית גדולה מול כוחות השריון של בעלות הברית המערביות, אולם לגרמנים עמד היתרון בחימוש העדיף, לצד הקשיים שגרמה הלחימה באזור ה"בוקאז'"[40] לכוחות בעלות הברית. באזור זה הצליחו הגרמנים - על אף העליונות האווירית של בעלות הברית - להסב אבדות כבדות ליריביהם, והשיגו לעיתים יחס אבדות של 4:1 לטובתם. מאידך, מרבית התקפות הנגד של הפאנצרים בבוקאז' הסתיימו בכישלון; עדיפות החימוש שלהם לא באה לידי ביטוי, הם היו פגיעים לירי מטולי בזוקה ותותחי נ"ט מטווח קרוב, וספגו אבדות כבדות מתקיפות מהאוויר ומהפגזות של תותחים כבדים[41].
סימן 4 שבתמונה הוא אחד מהכלים הרבים שהושמדו בכיס פאלז.
במהלך החודשים הראשונים לאחר פלישת בעלות הברית לצרפת, מרבית טנקי השרמן האמריקאים (הטנק העיקרי של צבא ארצות הברית במהלך המלחמה) עדיין צוידו בתותח M3 בקוטר 75 מ"מ, אשר התקשה לחדור את שריון החזית של דגמי הפאנצר סימן 4 המאוחרים ממרחק העולה על 100 מטר. באותו זמן, דגמי הטנקים היחידים שיכלו להשמיד את הפאנצר סימן 4 מטווח ארוך, היו שרמן פיירפלי ("גחלילית") ומשחית הטנקים אכילס הבריטי, שניהם חמושים בתותח 17 ליטראות, ומשחית הטנקים M10 חמוש בתותח 76 מ"מ. ביולי 1944 החלו אומנם להיכנס לשירות הצבא האמריקאי טנקי שרמן חמושים בתותח 76 מ"מ, שהיה שווה בביצועיו ל-L/48, אולם בראשית ינואר 1945 היו עדיין רק כרבע מכלל השרמנים ששירתו בצבא האמריקני במערב אירופה מדגם זה[42].
עם תום המערכה בנורמנדי, דיוויזיות הפאנצר הפגועות שסבלו ממחסור תמידי בתגבורות ובכלי רכב חלופיים כותרו בכיס פאלז על ידי הכוחות האנגלו-אמריקאיים. טנקים רבים אבדו לאחר שהושמדו או ננטשו על ידי צוותיהם עקב מחסור בדלק. במתקפה הגדולה האחרונה של הגרמנים במערב בארדנים בדצמבר 1944, היה הפאנצר סימן 4 הטנק הנפוץ ביותר בקרב דיוויזיות הפאנצר המדולדלות; עם תחילת המתקפה ב-16 בדצמבר היו לכוח הגרמני התוקף 349 טנקים מבצעיים מדגם זה[43]. לאחר כישלון המתקפה בארדנים המשיך הטנק לשרת במספרים קטנים יותר בחזית המערבית.
שירות בצבאות זרים
טנקי פאנצר סימן 4 סופקו לבעלות בריתה של גרמניה במהלך המלחמה בתמורה לחומרי גלם ולחיזוק הארסנל של מדינות אלה. הונגריה רכשה 22 טנקי פאנצר סימן 4 דגם F1 עם תותח ה-L/24 ב-1942. אלה סווגו כטנקים כבדים והשתתפו בקרבות ברוסיה תחת הדיוויזיה המשוריינת הראשונה. בספטמבר 1942 נשלחו להונגריה 10 טנקים עם תותח ה-L/43, בנוסף ל-10 פאנצר 3 וחמישה משחיתי טנקים מסוג מרדר 2 (אנ'). ב-1944, בניסיון לתגבר את הצבא ההונגרי המוכה, נשלחו עוד כ-50 דגמי H ו-J[44].
רומניה קיבלה 127 פאנצר סימן 4 בין החודשים נובמבר 1943 לאוגוסט 1944. 91 נמסרו לבולגריה במהלך המלחמה, מספיק כדי לצייד גדוד שלם עם ארבע פלוגות בנות 22 פאנצר סימן 4 כל אחת. 20 פאנצר סימן 4 F1 וחמישה מדגם H נשלחו לקרואטיה בסתיו 1944; אלה לקחו חלק בקרבות כנגד הסובייטים והבולגרים בקרואטיה ב-1945. 15 טנקים מדגם G נמכרו לטורקיה ו-20 מדגם H ניתנו במתנה לספרד[45].
כחלק מהסכם ריטי-ריבנטרופ[46], הפינים רכשו מגרמניה 15 פאנצר סימן 4 דגם J בסכום של 5 מיליון מארק פיני ליחידה באוגוסט 1944, כחודש בלבד לפני שחתמו הפינים על הסכם שביתת נשק עם הסובייטים ובה התחייבו לגרש את הכוחות הגרמנים מפינלנד, דבר שהביא לקרבות המכונים מלחמת לפלנד. ב-1949–1950 הוסבו מספר מהם לרכבי פינוי מוקשים לא מוצלחים ומ-1951 עד 1962 שימשו הטנקים למטרות אימונים. הפאנצר סימן 4 לא היו פופולריים במיוחד בצבא הפיני עקב בעיות במתלים ובהיגוי[47].
טנקי פאנצר סימן 4 שנפלו שלל בידי הצבא האדום במהלך המלחמה סווגו תחת השם T-4. חלק קטן מהם הופעלו נגד הנאצים, אחרים שימשו לאימונים[48]. מאחר שכלים רבים כל כך נתפסו, עלתה סוגיית חימושם מחדש (וכך גם טנקים גרמנים אחרים שנפלו שלל) בתותחי טנקים סובייטים כדי לפתור את בעיית המחסור בתחמושת, אולם מאוחר יותר הפרויקט נזנח. לאחר מלחמת העולם השנייה הועברו על ידי ברית המועצות כ-170 טנקים מהדגם הזה לצבא צ'כוסלובקיה, שם שירתו עד אמצע שנות ה-50 והוחלפו על ידי טנקי T-34.
בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 רכשה סוריה כמה עשרות טנקים כאלה מצרפת, מספרד ומצ'כוסלובקיה (המספר המדויק איננו ידוע). קציני הוורמאכט לשעבר נשכרו על ידי הסורים כדי ללמדם על אופן השימוש בטנקים. השינוי היחיד שבוצע בטנק היה התקנתו של מקלע סובייטי כבד מדגם DShK בקוטר 12.7 מ"מ על צריחון המפקד. הסורים הפעילו את הטנקים מעמדות ירי קבועות במלחמה על המים בשנים 1964–1965, בה הושמדו מרביתם על ידי טנקי צנטוריוןישראלים מטווחים ארוכים. טנקי פאנצר סימן 4 הנותרים השתתפו במלחמת ששת הימים שם הושמדו על ידי טנקי סופר-שרמן ישראלים או נתפסו על ידי חיילי צה"ל[49]. אחד מהם, שנפל שלל בידי צה"ל, מוצג כיום במוזיאון "יד לשריון" בלטרון.
כלי רכב משוריינים על בסיס הפאנצר סימן 4
משחית הטנקים יאגדפאנצר 4 חמוש בתותח 75 מ"מ.
שלדת הפאנצר 4 שהוכחה כאמינה והייתה זמינה במספרים גדולים שימשה כבסיס לייצור כלי רכב משוריינים שונים; רבים מכלים אלו היו בשירות הכוחות הגרמנים עד סיומה של המלחמה. שני סוגים של משחיתי טנקים נבנו על שלדת הפאנצר 4 בין השנים 1943–1945: השטוג סימן 4 החמוש בתותח 75 מ"מ L/48, ממנו נבנו 1,139 יחידות, והיאגדפנצר 4 ממנו יוצרו קרוב ל-2,000 יחידות. משחיתי טנקים אלו נעדרו צריח מסתובב, וגזרת הירי של החימוש העיקרי הייתה לרוב בת כמה מעלות צידוד בלבד. למרות חסרונותיהם, היו למשחיתי הטנקים מעלה בולטת אחת: הם היו פחות מורכבים מטנק, והיה קל יותר לייצרם; אם כי ייצורם בקנה מידה רחב הסיט בהכרח חלק מכושר ייצור טנקים. מעל לכול, סימן משחית הטנקים את השינוי בחשיבה הגרמנית אודות הטנקים; זה היה נשק הגנתי ביסודו, שתפעולו המועדף היה במארב או בעמדות קבועות למחצה, ותאם את קרבות המגננה בשנים המאוחרות יותר של המלחמה[50].
מספר תותחים מתנייעים פותחו על שלדת פאנצר סימן 4, הנפוץ מביניהם הוא השטורמפאנצר 4 (אנ') שנודע בכינוי ברומבר (Brummbär)[51]. הברומבר נשא תותח הוביצר בקוטר 150 מ"מ בעל מהירות לוע נמוכה שהותקן במבנה עליון במקום הצריח. הכלי הוגן על ידי 100 מ"מ של שריון בחזית, והוא פותח במיוחד ללחימה בשטחים בנויים בחזית המזרחית. 289 כלי רכב מסוג זה נבנו בשנים 1943 - 1945 (8 נוספים הוסבו מפאנצר 4). תותח מתנייע נוסף היה ה-10.5cm K18 auf Panzer-Selbstfahrlafette IVa (מגרמנית: תותח 105 מ"מ על מרכב מתנייע משוריין) אשר צויד בתותח בקוטר 105 מ"מ (קליבר L/52) ויועד תחילה להשמיד בונקרים כבדים. מאוחר יותר הוחלט כי הוא יפותח כמשחית טנקים כבד המסוגל להתמודד עם טנקים כבדים מאוד הצפויים להגיע מבריטניה. רק שני כלים כאלו נבנו ב-1941 על שלדת הפאנצר 4 דגם D, שניהם השתתפו בקרבות בחזית המזרחית[52].
בעקבות היחלשות הלופטוואפה ב-1943 ואי יכולתו להבטיח הגנה לכוחות הקרקע מפני מטוסי תקיפה, התגבר הצורך במערכות נ"מ ניידות בשדה הקרב. מרכב הפאנצר 4 נתפס כבחירה העדיפה בגלל גודלו, זמינותו ואמינותו. מספר דגמים ודגמי אבטיפוס פותחו במהירות ב-1943 בשם פלאקפאנצר 4, הראשון מביניהם הוא המובלוואגן (Möbelwagen) שכונה כך בשל צורתו החיצונית (פירוש המילה בגרמנית: מוביל רהיטים); הרכב היה בעל צריח מקובע ופתוח, בו הותקן תותח נ"מ בקוטר של 37 מ"מ. למעלה מ-200 כלים נבנו. הדגם השני בסדרה, הוירבלוינד (Wirbelwind) (סופה) היה בעל צריח מסתובב, בו הותקנו 4 תותחי נ"מ בקוטר של 20 מ"מ. האוסטוינד (Ostwind) (רוח מזרחית) היה רק"ם הנ"מ השלישי בסדרה, ממנו יוצרו קצת יותר מ-40 יחידות. הרכב היה בעל צריח מסתובב, בו הותקן תותח נ"מ בקוטר של 37 מ"מ[53].
וירבלוינד - מערכת נ"מ מתנייעת על בסיס פאנצר סימן 4
מחודש מרץ 1944 הוסבו טנקי פאנצר 4 לטנקי פיקוד - Panzerbefehlswagen, על ידי התקנת אנטנה וציוד רדיו נוסף שהופעל על ידי הטען. התחמושת לתותח הראשי צומצמה מ-87 ל-72 פגזים כדי לפנות מקום לציוד הרדיו. ממרץ עד ספטמבר 1944 הוסבו 89 יחידות מטנקי פאנצר 4 שהוחזרו למפעלים לשיפוצים, ו-8 נוספים הושלמו ישירות מהמפעל. ה-Panzerbeobachtungswagen, או רכב תצפית משוריין היה דומה לטנק הפיקוד ונשא ציוד רדיו נוסף, אנטנה ופריסקופ הניתן להארכה לשימוש המפקד. מטרתו הייתה תצפית וטיווח לכוחות ארטילריה. 96 רכבי תצפית כאלו הוסבו בין החודשים ספטמבר 1944 למרץ 1945, והונפקו לסוללות ארטילריה.
לקראת מבצע ארי-הים - הפלישה המתוכננת לאי הבריטי - הותקן ציוד צלילה מיוחד על 42 טנקי פאנצר 4 (ובמידה רבה יותר על הפאנצר 3), ואלו נודעו בשם Tauchpanzer (מגרמנית: טנק צלילה). כל פתחי הטנק נאטמו והרווח בין הצריח לתובה נסגר על ידי טבעת גומי מתנפחת. אריג גומי אטום למים כיסה את צריחון המפקד, את בסיס התותח ואת מקלע התובה. אוויר סופק למנוע על ידי צינור באורך 18 מטרים, והאגזוז כוסה בשסתום אל-חוזר המונע זרימת מי ים לתוך המנוע. עומק הצלילה המרבי היה 15 מטרים, ומהירות מרבית של 5–7 קמ"ש הושגה בשעת צלילה. לאחר ביטול מבצע ארי הים ב-1940, מרבית ה-Tauchpanzer שירתו בדיוויזיית הפאנצר ה-18 וצלחו את נהר בוג (Bug) ביומו הראשון של מבצע ברברוסה.
מספר כלי רכב נושאי תחמושת למרגמת המצור המתנייעת הכבדה קרל גרט (Karl-Gerät) נבנו על פאנצר 4 מחוסר צריח. הוא יכול לשאת 4 מפגזי 600 המ"מ במשקל 2.2 טון מעל תא המנוע ולפרוק אותם באמצעות מנוף כבד שהותקן על השלדה. בנוסף, 20 טנקי גישור נבנו על השלדות של דגמי C ו-D ב-1940; ומאוקטובר עד דצמבר 1944 הוסבו 36 פאנצר 4 לטנקי חילוץ (Bergepanzer).
שלדת הפאנצר 4 שימשה גם בסיס לפיתוחה של אחת מפלטפורמות הנשק הנפוצות והשימושיות ביותר במלחמה, הגשיצוואגן IV/III (Geschützwagen III/IV) של חברת Alkett, אשר שילב אלמנטים מהפאנצר 4 ומהפאנצר 3. הדגמים שנבנו על שלדה זו היו משחית הטנקים נאזהורן המצויד בתותח 88 מ"מ PaK 43/1 ממנו יוצרו בין 473 ל-494 יחידות, תותח מתנייע ארטילרי הומל ממנו יוצרו 666 יחידות ו-150 כלי רכב נושאי פגזים להומל.
טבלת אבדות
להלן טבלה המציגה את אבדות הטנקים מדגם פאנצר סימן 4 בשירות הצבא הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. המספרים מתייחסים לטנקים שהושמדו או נפגעו קשות בקרב, ולא ניתן היה לתקנם בסדנאות שדה[54].
תאריך
אבדות
תאריך
אבדות
תאריך
אבדות
תאריך
אבדות
תאריך
אבדות
תאריך
אבדות
ספט' 39
19
ספט' 40
ספט' 41
23
ספט' 42
48
ספט' 43
184
ספט' 44
752
אוק' 39
אוק' 40
אוק' 41
55
אוק' 42
54
אוק' 43
199
אוק' 44
141
נוב' 39
נוב' 40
נוב' 41
38
נוב' 42
57
נוב' 43
262
נוב' 44
81
דצמ' 39
דצמ' 40
דצמ' 41
65
דצמ' 42
45
דצמ' 43
316
דצמ' 44
158
ינו' 40
ינו' 41
ינו' 42
48
ינו' 43
93
ינו' 44
274
ינו' 45
287
פבר' 40
5
פבר' 41
פבר' 42
49
פבר' 43
345
פבר' 44
152
פבר' 45
?
מרץ 40
מרץ 41
55
מרץ 42
10
מרץ 43
136
מרץ 44
121
מרץ 45
?
אפר' 40
1
אפר' 41
אפר' 42
22
אפר' 43
130
אפר' 44
277
אפר' 45
?
מאי 40
77
מאי 41
1
מאי 42
8
מאי 43
156
מאי 44
83
סה"כ
6,822
יוני 40
20
יוני 41
16
יוני 42
41
יוני 43
5
יוני 44
270
יולי 40
יולי 41
111
יולי 42
61
יולי 43
290
יולי 44
426
אוג' 40
אוג' 41
70
אוג' 42
37
אוג' 43
280
אוג' 44
368
לקריאה נוספת
Heinz GuderianAchtung - Panzer! The Development of Tank Warfare, Cassell Military Classics 1999.
Thomas Jentz & Hilary Doyle, Panzer Tracts 4: Panzerkampfwagen IV - Grosstraktor to Panzerbefehlswagen IV, Darlington, MD: Darlington Productions 1997.
Horst Scheibert, The Panzer IV Family, West Chester, PA: Schiffer Military History 1991.
White B.T. German Tanks and Armored Vehicles 1914-1945, Acro Publishing 1968
Leland Ness Jane's World War II Tanks and Fighting Vehicles, Harper Collins 2002
George Forty Panzer IV: Pzkpfw Ausf a - J, Ian Allan Publishing 2002
Bob Carruthers Panzer IV: The Workhorse of the Panzerwaffe, Coda Books 2012
Hans Schaufler Panzer Warfare on the Eastern Front Stackpole Books 2012
^הטבלה מתייחסת לפאנצר סימן 4 מדגם H, הדגם הנפוץ ביותר.
^כחלק משיתוף פעולה שנחתם בין נציגים גרמנים לנציגים סובייטים בשנות ה-20, הוקם מרכז אימון חשאי לטנקים ב-1928 בעיר קאזאן על גדות הוולגה. בית ספר זה יועד לאמן קצינים משני הצבאות במבצעי טנקים ולנסות דגמי טנקים שונים. מתוך הטנק: עיונים בתולדות הטנק ובהתפתחותו מאת אורגיל דאגלס, הוצאת מערכות 1980, עמ' 94.
^Spielberger, Walter (1993). Panzer IV and its variants .Schiffer Publishing LTD, p.10
^Guderian, Heinz. Panzer Leader, Da Capo Press (2002), p.28
^לדגמי אבטיפוס וניסוי גרמניים ניתנו ראשי התיבות VK, ולאחריהם ארבע ספרות. שתי הספרות הראשונות מציינות את משקלו המוצע של הטנק, והשתיים האחרונות מבדילות בין דגם אחד מהשני. לראשי התיבות VK יש שני פירושים אפשריים: האחד Versuchskonstruktion - עיצוב ניסיוני, והשני Vollkettenfahrzeug - רכב על זחלים.
^המספר שליד האות L מציין את קליבר התותח - כלומר היחס שבין אורך הקנה לבין קוטרו. אורך התותח משפיע על דיוק התותח ועל כושר החדירה של הקליע.
^Zaloga, Steven J (2001). Panzer IV vs Char B1 Bis, Osprey Publishing Ltd. pp.21-24
^Hjermstad, Kevin (2000). PANZER IV The Panzerkampfwagen IV Medium Tank, 1939-1945, Squadron signal publications. p.7
^Perrett, Bryan (1999). Panzerkampfwagen IV medium tank : 1936 - 1945. Osprey Publishing. p.6
^פלטות אלו היו התקני מיגון מפלדה אשר הותקנו על מסילה במרווח מסוים מהשריון הראשי ונועדו במקור כדי להגן מפני איום רובי הנ"ט הסובייטים, ולא כנגד מטענים חלולים, כפי שהיה נהוג לחשוב.
^.Chamberlain, Peter; .Doyle, Hilary. Encyclopedia of German Tanks of World War Two. Sterling Publishing, 1999 p.97
^במוקשים המגנטיים, פרי פיתוחה של גרמניה, נעשה שימוש על ידי חיילי רגלים אשר הדביקו אותם בקלות ללוחות פלדה בשריון האויב. לאחר שגרמניה החלה לחשוש שמא האויב משתמש במוקשים כאלו, היא פיתחה את הצימריט - ציפוי מיוחד אשר נמרח על הטנק ומנע הידבקות של מוקשים מגנטיים. במציאות, אף מדינה מלבד גרמניה לא עשתה שימוש נרחב במוקשים המגנטיים. לקריאה נוספת ראו: צימריט באתר PanzerWorld
^מתוך סדר כוחות של 2,670 טנקים. דויל-ג'נטז, עמ' 23-21
^Thomas L. Jentz. Panzer Truppen: The Complete Guide to the Creation & Combat Employment of Germany's Tank Force 1933 - 1942, Schiffer Military History, 1996, p.266
^הסכם ריטי-ריבנטרופ נחתם ב-26 ביוני 1944 בין נשיא פינלנדריסטו ריטי לשר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ, לפיו תימנע פינלנד מחתימת הסכם שלום נפרד עם הסובייטים בתמורה להבטחת סיוע צבאי גרמני לפינלנד.
