PROFILPELAJAR.COM

רנו R-35
מידע כללי
סוג	דגם רכב קרבי
מדינה מייצרת	צרפת
יצרן	רנו
שנת ייצור	1935
תקופת השימוש	1936–הווה (כ־88 שנים)
דגם קודם	רנו FT
דגם עוקב	רנו R-40
מערכה מרכזית	מלחמת העולם השנייה
יחידות שיוצרו	1,540
מידע טכני
אורך	4.02 מטרים
רוחב	1.87 מטרים
גובה	2.13 מטרים
משקל	10.6 טון
מהירות	20 קמ"ש
טווח פעולה	130 קילומטר
מנוע	בנזין, 85 כוחות סוס
שריון	43 מ"מ
צוות	2
מערכות נשק
חימוש עיקרי	תותח 37 מ"מ
חימוש משני	מקלע 7.5 מ"מ

ה-R-35, קיצור של char léger modèle 1935 R (מצרפתית: טנק קל דגם R‏ 1935) או Renault R35, היה טנק צרפתי קל שתוכנן באמצע שנות השלושים והיה הטנק הנפוץ ביותר בשורות הצבא הצרפתי בשלביה הראשונים של מלחמת העולם השנייה.

הוא הופעל גם על ידי צבאות אחרים באותה התקופה, ביניהם גם הצבא הפולני. טנקים מדגם זה השתתפו גם בפלישה הסורית לארץ ישראל במהלך מלחמת העצמאות.

הרקע לפיתוח

תוכנית הפיתוח של צבא צרפת משנת 1926 ראתה צורך בהכנסתו לשירות של טנק קל וזול שניתן לייצור המוני, שיחליף את הרנו FT-17 מתקופת מלחמת העולם הראשונה, כטנק שנועד לספק סיוע צמוד לכוחות החי"ר, ולסייע להם בהבקעת מערכי ההגנה של האויב. מבחינה זו ניתן לראות בו טנק חי"ר, אם כי המאפיינים העיקריים של הטנק (משקל, חימוש ומיגון) התאימו יותר ל"טנק קל", או ל"טנק סיור". לצבא הצרפתי לא הייתה אז כוונה למנע יותר מכמה דיוויזיות נבחרות. ב-1930 התוכנית הוחלפה בחדשה, שהציגה דרישות מפורטות יותר. הטנק הראשון שפותח לפי הדרישות הללו, Char D1, התברר כיקר מדי ובמיוחד ככבד מדי. ב-1933, חברת הוצ'קיס הציעה טנק חלופי, שמאוחר יותר נקרא הוצ'קיס H-35. מסיבות פוליטיות ההצעה הזאת לא התקבלה ובתוכנית של שנת 1933 התעשייה הצרפתית הוזמנה להציע תכנונים אפשריים. שבע עשרה חברות השיבו בחיוב וחמש הגישו אבטיפוס: הוצ'קיס, Compagnie Général de Construction des Locomotives,‏ APX,‏ FCM, ויצרנית הטנקים העיקרית בצרפת באותה התקופה: רנו. בחוששו מפני תחרות קשה מצד הוצ'קיס, מיהר לואי רנו להשלים את בניית הטנק; במהרה הפיתוח הגיע לשלב כה מתקדם עד כי השינויים במפרט שפורסמו ב-21 ביוני 1934, בהם נאמר בין היתר כי השריון יעובה מ-30 ל-40 מ"מ, לא היו בני מימוש. ב-20 בדצמבר 1934 רנו היה הראשון שהציג לוועדה אבטיפוס, תחת שם הפרויקט רנו ZM‏ (Renault ZM).

באביב 1935 הטנק הושבח בשריון כבד יותר ובצריח תוצרת חברת APX. האבטיפוס עדיין היה בניסויים כשמתיחות בינלאומית גאתה בשל התחמשותה של גרמניה הנאצית, מה שהעלה דרישה דחופה למודרניזציה מהירה של צי הטנקים הצרפתי, כך שהוחל בייצור ה-ZM באופן מיידי. ב-29 באפריל 1935 בוצעה הזמנה של 300 כלים עוד לפני שהדגם הסופי היה מוגמר, במחיר של 190,000 פרנק צרפתי לתובה (לא חמוש, בלי מנוע וצריח. המחיר הכולל ליצוא היה כ-1,400,000 פרנקים בשנת 1939‏^[2], שהם כ-32,000 דולר אמריקני בשערי אותה שנה). הטנקים הראשונים מייצור סדרתי נמסרו ב-4 ביוני 1936 ונבדקו שוב ביסודיות משום שהיו שונים מהאבטיפוס.

מבנה הטנק

במטרה לחסוך בזמן, רנו ביססו את המזקו"ם ואת חטיבת הכח על אלו של טנק ה-AMR 35 מתוצרתם שפותח עבור חיל הפרשים. היו לו חמישה גלגלים בכל צד, מצוידים בקפיצי עלה, כמו טנק ה-AMC 35 שגם הוא מתוצרת רנו.

התובה, שהייתה באורך כולל של 4.02 מטרים, הורכבה משלוש יחידות יצוקות, שהוברגו יחדיו. היחידה התחתונה נשאה בכל צד גלגל קפיצי קדמי בודד, שני זוגות גלגלים נוספים ואת הגלגל המניע הקדמי. מערכת העברת הכוח והדיפרנציאלים מוקמו בחלק הימני של יחידת החרטום (היחידה האמצעית). לטנק היו ארבעה הילוכים והילוך לנסיעה אחורה. הנהג ישב מעט שמאלה ממרכז הטנק והיו לו שני פתחים שכשנפתחו בו זמנית היוו פתח אחד גדול. מנוע הרנו בנפח 5.8 ליטר V-4‏ 85 כ"ס היה בצד ימין של החלק האחורי, כשלשמאלו מוקם מכל דלק עם קיבולת של 166 ליטרים, מה שאיפשר מהירות כביש של 20 קמ"ש וטווח של 130 ק"מ. בתנאי שטח המהירות לא עלתה על 14 קמ"ש וצריכת הדלק הייתה 212 ליטרים ל-100 ק"מ. משקל הטנק היה 10.6 טון מצויד בדלק ותחמושת, ו-9.8 טון כשהוא ריק.

בתמונה זו ניתן לראות בבירור את הפתח האחורי בצריח

לצריח שהיה יצוק בצורת משושה הייתה כיפה קמורה מסתובבת בעובי 30 מ"מ עם אשנבי תצפית אנכיים. לרוב מפקד הטנק היה עומד במקומו למרות שלעיתים היו מתקינים כיסא עבורו. באחורי הצריח היה פתח שהיה נפתח כלפי מטה כדי לשפר את התצפית. בכלים המוקדמים הותקן צריח שבו הורכב תותח קצר בקוטר 37 מ"מ (התותחים הראשונים הוסרו מטנקי הרנו FT-17 שאז שופצו כרכב משוריין רב שימושי) או מקלע 7.5 מ"מ. לתותח הייתה יכולת חדירת שריון גרועה: רק 12 מ"מ בטווח של 500 מטר. לאחר מכן הורכבו צריחי ה-APX עם אותו התותח אולם עם כוונת משופרת או לחלופין מקלע סטנדרטי 7.5 מ"מ MAC31 "רייבל" שהוכנס לשימוש בשל עיכובים באספקת המקלע המקורי. היות שהיו עיכובים רבים גם בייצור הצריחים (מתוך 380 התובות הראשונות שיוצרו עד 1936, רק ל-37 הורכבו צריחים), ייצור התובות הואט לקצב של 200 יחידות בשנה. תרמילי המקלע המשומשים החליקו מטה דרך חור ברצפה. התחמושת כללה 2400 כדורים כשהמקלע היה מורכב. כשהתותח הורכב הטנק נשא 42 פגזים חודרי שריון או 58 פגזים נפיצים.

בטנקים מדגם R-35 לא הייתה מערכת רדיו, מלבד אלו שהופעלו על ידי הגדוד השני של רגימנט הטנקים הצרפתי ה-507. בדגם R-40 המאוחר יותר הותקנה מערכת רדיו מסוג ER 54. תפקיד הקשר נוסף לתפקידיו הרבים בלאו הכי של המפקד, ששימש גם כתותחן וכטען.

רנו R-40 וגרסאות נוספות

בשנת 1937 כבר היה ברור שהמזקו"ם המקורי לא יעיל ולא אמין. לאחר ניסויים רבים ולאחר שנבנו 1540 כלים לפי התכנון המקורי המערכת הומרה בשנת 1940 במערכת מתוצרת AMX שכללה שלושה זוגות גלגלים בכל צד מצוידים בקפיצים אנכיים (AMX היה שמה החדש של חטיבת הייצור הצבאי של רנו שהולאמה ב-2 בדצמבר 1936). באותה התקופה הוכנסו לשימוש הרדיו וכן תותח עוצמתי יותר מדגם L/35‏ 37 מ"מ SA38 עם קנה מוארך שהותקן בצריח מסוג APX-R1 (עם כוונת טובה יותר). התותח החדש נתן יכולת אנטי-טנקית אפקטיבית: חדירה של 40 מ"מ שריון מטווח של 500 מטרים. הפיתוח החדש נקרא רנו R-40. הטנק סופק בזמן כדי לצייד בו שני גדודים של חטיבת הפרשים המשוריינת ה-10 הפולנית שחנתה בצרפת ושני גדודי טנקים חדשים של הצבא הצרפתי. תוכנן לייצר את ה-R-40 עם צריח חדש מתוצרת FCM במחצית השנייה של 1940, כשעד אז יושבחו כל ה-R-35 הקיימים עם תותחי SA38 הארוכים וקצב הייצור של ה-R-40 יוגבר ל-120 יחידות בחודש. במאי הוחלט להרכיב כאמצעי חירום למקצת ה-R-35 צריחי APX-R1 ולהקצותם למפקדי יחידות. תוכנית זו לא יצאה אל הפועל ומתוך 273 מפקדי המחלקות, הפלוגות והגדודים שיועדו לקבל את הטנק שכונה רנו R-39, רק מעטים אכן קיבלוהו.

עוד גרסה של ה-R-35 נועדה לשאת חבילות עצים ששימשו למילוי תעלות. לטנקים האלו הורכב על התובה או על הצריח מתקן עליו נשאו חבילה כזו. (ראו כאן טנק בריטי נושא חבילת עצים).

שירות מבצעי

ה-R-35 היה מיועד להחליף את הרנו FT-17 כטנק חי"ר קל סטנדרטי של צבא צרפת החל מקיץ 1936, אולם היות שעוד במאי 1940 לא אומנו עדיין מספיק חיילים ללחימה בטנק החדש, 8 גדודים של טנק ה-FT הושארו בכשירות מבצעית. מתוך הזמנה כוללת של 2,300 יחידות יוצרו לפחות 1,601 עד 1 ביוני 1940, מתוכם 245 יוצאו: 50 לפולין, 100 לטורקיה, 41 לרומניה, ו-54 ליוגוסלביה. נראה כי הטנקים אשר יוצאו ליוגוסלביה (באפריל 1940) לא כלולים במספר הרשמי ושהסך הכולל הוא 1,655 יחידות.

בצבא הפולני

ב-1938 צבא פולין רכש שני R-35 לבדיקה. לאחר סדרת ניסויים נמצא כי התכנון לא אמין והפולנים החליטו לקנות את הסומואה S-35, בקשה שמאוחר יותר נתקלה בסירוב מצד ממשלת צרפת. אבל כשאיום המלחמה הפך מוחשי וקצב הייצור של טנק ה-7TP הפולני היה איטי מדי, הוחלט באפריל 1939 לקנות בכל זאת 100 טנקי R-35. חמישים הטנקים הראשונים (יש שטוענים ש-49) הגיעו לפולין ביולי 1939, יחד עם שלושה טנקי H35 הוצ'קיס שנקנו לניסיון. רובם הוצבו בשירות גדוד השריון ה-12 שחנה באזור העיר לוצק. במשך המערכה בפולין 45 טנקים היוו את הגרעין של גדוד הטנקים הקל ה-21 שזה עתה הוקם. על היחידה הוטל להגן על הפולנים הנסוגים לרומניה, אולם היא התפצלה לאחר הפלישה הסובייטית לפולין ב-17 בספטמבר 1939. 34 טנקים נסוגו לרומניה, בעוד שהטנקים הנותרים לקחו חלק בקרבות בתוך פולין. שישה טנקים סופחו לחטיבת הפרשים הממוכנת ה-10. המשלוח השני שיועד להגיע לפולין לא נשלח בשל פריצתה של המלחמה וחמישים הטנקים הנותרים הועברו באוקטובר אל הכוחות הצרפתיים בתוניסיה.

בצבא הסורי

"הטנק בדגניה" טנק סורי, מדגם **רנו R-35**, המוצב בכניסה לקיבוץ דגניה א'

בסוף שנות הארבעים היו בצבא הסורי כארבעים טנקי R-35, שנותרו עוד מתקופת השלטון הצרפתי. במהלך מלחמת העצמאות השתתפה פלוגת טנקי R-35 של חטיבת חיל הרגלים ה-1 בפלישה לארץ ישראל. ב-18 במאי 1948 השתתפו טנקים אלה בכיבוש צמח. ב-20 במאי סייעו טנקי R-35 לחי"ר הסורי בהתקפה על קיבוץ דגניה א'. במהלך הקרב הצליחו מגיני הקיבוץ לפגוע בכל הטנקים בעזרת תותח 20 מ"מ, מטולי פיא"ט ובקבוקי תבערה. שלושה מתוך חמשת הטנקים נשארו בשדה הקרב. אחד מהם שהגיע לפתחו של הקיבוץ ונפגע שם, מוצב כיום כאנדרטה באותו מקום.

המיתוס מספר שהטנק הסורי בשערי דגניה א' נפגע והושבת באמצעות בקבוק תבערה, אך במאמר בשם "איך באמת נפגע הטנק של דגניה?" שפורסם בגיליון 7 של מגזין "השריון" נכתב על בדיקה שנערכה על ידי חיל החימוש בשנת 1991:

"הבדיקה העלתה שבטנק השרוף נמצאה חדירה בליסטית אחת בצריח, אחת בצריחון המפקד, ורסס היקפי מתחת לאזור הפגיעה ... נגרמו ממטען חלול ... ממדי הרסס ההיקפי, צורתו ועובי השריון הנחדר, מתאימים לפצצת מטול פיא"ט".

הניתוח המדוקדק של מומחי חיל החימוש לא מתייחס כלל למשמעות מיקומו וכיוונו של קדח הכניסה, שהוא בצריח מלמעלה למטה, דבר שבשטח מישורי של קרב דגניה, ובנשק בכינון ישיר ולא תלול מסלול, וללא נקודת ירי גבוהה, מרמז על כך שהטנק נפגע ממטען חלול, אבל לא בקרב זה, אלא ככל הנראה באירוע קודם.

טנקי R-35 השתתפו גם בהתקפה על דגניה ב', אך נהדפו באש נפוליונצ'יקים. שניים מהטנקים הפגועים הושארו על ידי הסורים בשטח.

בצה"ל

מכונאים של חטיבת גולני הצליחו להשמיש את אחד מהטנקים שנפלו בידי צה"ל בקרבות על הדגניות. כבר ב-30 במאי 1948 השתתף טנק זה בקרב על מגידו ומשטרת לג'ון מול הצבא העיראקי.