עליית בעלי התוספות (מכונה גם עליית שלוש מאות הרבנים), הייתה תנועה של קבוצות עולים, שהגיעו בתקופה הצלבנית לארץ ישראל החל מראשית המאה ה-13 ובמהלכה, מאנגליה ומצרפת. קבוצות אלו היו חריגות בגודלן ובהרכבן האנושי, וכללו מנהיגים ורבנים חשובים מבעלי התוספות.
בין העומדים בראש תנועת בעלי התוספות משנת 1210, היו רבי שמשון משאנץ ורבי יהונתן מלוניל. מאוחר יותר גם רבי יחיאל מפריז שלדעת חוקרים הגיע לארץ ישראל עם ישיבתו ב-1258.[2] העולים האמינו שהתיישבותם בארץ ישראל תזרז את ביאת המשיח.
העולים התיישבו בירושלים תחת שלטון המוסלמים, אך הוצאו ממנה לאחר פרק זמן,
וכן בעכו כאשר שימשה כמרכז השלטון הצלבני בארץ ישראל, ובה התקיימה קהילה יהודית חשובה וגדולה. שתי הקהילות נרצחו והוגלו במהלך המאה ה-13 וככלל האזור סבל ממלחמות רבות.
רקע
מפת ממלכת ירושלים ושכנותיה בארץ ישראל וסביבתה, 1135מפת השליטה המדינית בארץ ישראל וסביבתה לאחר כיבושי צלאח א-דין, 1190
בשנת 1099, לאחר מסע הצלב הראשון, החלה תקופה שליטה צלבנית בארץ ישראל במשך כ-200 שנה, במקוטע, ובאזורים משתנים, במקביל לשליטה מוסלמית חלקית או רבה בארץ. בשלב הראשון, התקיימה מדינה צלבנית בשם ממלכת ירושלים; ולאחר כיבוש ירושלים על ידי המוסלמים, התקיימה מדינה צלבנית במישור החוף הצפוני. במשך כל התקופה, התנהלו מערכות חוזרות בין הצלבנים הנוצרים לבין המוסלמים, שהסתיימו בכיבוש עכו, ב-1291, כאשר הארץ עברה לשלטון מלא של המוסלמים הממלוכים.
כאשר כבשו הצלבנים את ירושלים הם נתקלו בהתנגדותם החמושה של תושביה: יהודים ומוסלמים, אולם הם הצליחו לפרוץ אל העיר, וטבחו בתושביה. כך גם אירע ב-1099 בעת כיבושה של חיפה בה היו יהודים רבים.[3]
בשנים 1104-1103, צרו הצלבנים על עכו ולאחר כיבושה נערך טבח בתושבי העיר, ונכחדה הקהילה היהודית החשובה והגדולה בה. באותן שנים פסקה הנהגת גאוני ארץ ישראל ששרידיה היו בצור.
החל משנת 1110 חל שינוי במדיניות הצלבנים כלפי המוסלמים והיהודים שחיו בארץ ישראל, כנראה, בשל הרצון לפתח את הכלכלה של הממלכה, שהייתה קשורה בחקלאות ובעבודת הכפיים של תושבי הארץ. בעקבות כך, כנראה התחדש היישוב היהודי בעכו. על פי כתבי הגניזה הקהירית הוא כלל הרכב חברתי מגוון: בעלי רכוש, סוחרים, תלמידי חכמים ועניים מרודים. קהילת יהודי עכו קיימה קשרים הדוקים עם יהודי מצרים. ידוע על ניסיון עלייתו של רבי יהודה הלוי בשנת 1140. בשנת 1166-1165 ביקר בעכו הרמב"ם ושהה שם חמישה חודשים. קשרי מכתבים בין הרמב"ם לדיין העיר, רבי יפת, נמשכו גם לאחר שהרמב"ם שב למצרים.
בימי שלטון הצלבנים גדל זרם העולים לרגל מארצות המזרח הקרוב ומארצות אירופה הנוצריות. בין היתר סייעה לכך תנועת האוניות התכופה, שנוצרה בין נמלי דרום אירופה לארץ ישראל. חלק מעולי הרגל השתקעו בארץ ישראל וחלקם חזרו לארצות מוצאם ופרסמו מידע רב על ארץ ישראל, אתריה ותושביה.
עם הנוסעים היהודים המפורסמים שביקרו בארץ ישראל במאה ה-12 נמנים, בנימין מטודלה, אשר תיאר את הקהילה היהודית בעיר עכו ואת מעמדה בשנת 1170: "והיא תחילת ארץ ישראל, והיא יושבת על הים הגדול ושם הנמל הגדול לכל התועים [הצליינים הנוצרים]".[4] וכן הנוסעים פתחיה מרגנסבורג (1180) ויעקב בן נתנאל הכהן.[5]
בעקבות כיבושיו של צלאח א-דין, שהמכריע שבהם היה בשנת 1187, הוצאו הצלבנים מגב ההר הארצישראלי, ובכלל זה מירושלים. תחת זאת, הוקמה רשות שלטונית צלבנית במישור החוף הצפוני, ועכו הייתה בירתה.
עליית בעלי התוספות
תנועת העלייה של תלמידי בתי המדרש של בעלי התוספות החלה בשנת 1210 בקירוב, ונודעה גם בשם "עליית 300 הרבנים". יהודי צרפת ואנגליה התעוררו לעלייה לארץ ישראל, בין השאר, כתגובה להתלהבות הדתית הנוצרית ולמאמצי אנשי מסעות הצלב לגייס כוחות באירופה לשחרור "ארץ הקודש". העולים היהודים הצליחו להשיג מכתב חתום מ"מלך ירושלים" ז'אן דה בריין, חמיו של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (1194-1250).[6]
על פי ההיסטוריוןאריה מורגנשטרן לוותה עלייה זו במתח משיחי רב על רקע המלחמות בין הנוצרים למוסלמים שנתפסו כמבשרות את הגאולה הקרובה לבוא. בנוסף, נערכו חישובי קיצים שהראו כי מועד הגאולה קרוב. העולים האמינו כי יש ליטול חלק פעיל בתהליך קיבוץ הגלויות על ידי התיישבות בארץ ישראל. מאידך, הוא מציין כי לצד התסיסה המשיחית והפעילות בקרב יהודי צרפת ואנגליה, המגמה בקרב יהודי אשכנז באותה תקופה הייתה הפוכה. קהילות אלו אשר חששו מתגובת הסביבה בה חיו, בחרו להדגיש את הערך של חזרה בתשובה והצניעו את שאיפות הגאולה של עם ישראל. לדבריו, על אף כישלונה המעשי של עליית בעלי התוספות, פעולתם הייחודית בה השתתפה קבוצה גדולה של עולים ובהם מנהיגים ואנשי רוח, נרשמה בזיכרון הקיבוצי כתנועה שחרתה על דגלה את זירוז הגאולה.[7]
מובא בתוספות, שההלכה לפיה בני זוג יכולים לכפות אחד על השני לעלות לארץ ישראל, אינה נוהגת בזמנם בשל סכנת דרכים.[8] רבינו חיים כהן, תלמידו של רבנו תם ומחשובי בעלי התוספות, צוטט כמי שאמר "דעכשיו אינו מצווה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצוות וכמה עונשין, דאין אנו יכולין ליזהר בהן ולעמוד עליהן".[9] טעם אחר הובא בשמו והוא סכנת הדרכים. למרות זאת התקיימה עלייה זו לארץ ישראל של בעלי התוספות, עוד בחייו של רבינו חיים.[10] נראה שהעולים לארץ לא הלכו בשיטתו ההלכתית של רבי חיים, ויש שראו בכך הבדלים בין בתי מדרש שונים בין בעלי התוספות.[11]
הגל הראשון
בגל הראשון, בין השנים 1209–1211, עלו לארץ ישראל כשלוש מאות יהודים, בהם כמה ממנהיגיו הרוחניים של הדור ובראשם רבי שמשון משאנץ ורבי יהונתן מלוניל, רבי משה קצין, רבי ברוך בן יצחק, רבי יוסף שם טוב, האחים ר' מאיר ור' יוסף מקלצון ואחרים. חלקם התיישבו בירושלים בפרק הזמן שבו העיר נשלטה על ידי המוסלמים, ובראשם צלאח א-דין[דרושה הבהרה]. לאחר שנכבשה מידי הצלבנים של "ממלכת ירושלים". א-דין התיר את ישיבת היהודים בעיר.[12] בשנת 1229 הוצאו היהודים, הללו ואחרים, מירושלים, וכניסתם אליה נאסרה, בשל אחד מסעיפי הסכם שנחתם בין הקיסר פרידריך השני עם שליט הארץ אז הסולטאן הממלוכי אל-כמאל. כאשר ההסכם פקע (10 שנים לאחר כך), חזרו היהודים אל ירושלים.
אולם, בשנת 1244 נכבשה ירושלים על ידי הממלוכים ממצרים. הם גרשו ממנה את הנוצרים ואת היהודים, אשר ברחו לשכם.
חלקם האחר של העולים השתקע בעכו, שהייתה מרכז המדינה הצלבנית ובה מצאו נוצרים דוברי צרפתית. העולים ייסדו בעכו בית מדרש כדוגמת בעלי התוספות והיא הפכה אז למרכז התורה בארץ ישראל.
על חשיבותם של חכמי עכו והשפעתם הרבה על העולם היהודי ניתן ללמוד מדברים הכתובים בספר התשובות של רבי שלמה בן אדרת (הרשב"א), בן המאה ה-13, ביחס לחכמי עכו: "מנהג מכל חכמי ארץ ישראל וכל חכמי בבל, השואלים שאלה, לא יחתום בה שום אדם, וכך אומרים: יורונו חכמי עכו משאלת כך וכך".[13]
בשנת 1218 ערך המשורר יהודה אלחריזי מסע בארץ ישראל. בספריו תיאר מסעו זה ובין השאר ציין גם חלק משמות הרבנים שעלו בעליית 300 הרבנים. בעקבות גל עלייה גדול זה הגיעו עולים נוספים מאירופה וממקומות נוספים לארץ ישראל.
מסורות שונות מצביעות על מספר קברים של העולים בעלייה זו גם בחיפה, בטבריה ובגוש חלב.
עליית רבי יחיאל מפריז
לאחר שריפת התלמוד בעקבות משפט פריז, הגיע בשנת 1258 גל עליה נוסף בראשותו של רבי יחיאל מפריז ובנו יעקב. רבי יחיאל ייסד אף הוא ישיבה בעכו שנקראה "מדרש הגדול דפאריש". הישיבה הוחזקה על ידי תרומות שאספו שליחים בתפוצות ישראל. על תפיסתו המשיחית ומטרות עלייתו של רבי יחיאל מפריז ניתן ללמוד ממסורת שהביא הנוסע אשתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח בראשית המאה ה-14, לפיה "רבינו חננאל דפרי"ש ז"ל אמר לבוא לירושלים והוא בשנת שבע-עשרה לאלף השישי ושיקריב קרבנות בזמן הזה".[15]
יש להעיר כי הגעתו של רבי יחיאל מפריז עצמו לעכו אינה מוסכמת על כל החוקרים. לדעת שמחה עמנואל, רבי יחיאל התכוון לעלות לארץ לישראל, אך עלייתו כשלה והוא נקבר בצרפת. עם זאת ידוע כי בנו הגיע לארץ ישראל ונקבר בה. כך שמגמת עלייתו של משפחת ותלמידיו של רבינו יחיאל מפריז לא נגדעה.
לאחר פטירת רבי יחיאל בשנת 1266, החליף אותו בראשות ישיבת עכו הרמב"ן, שעלה לארץ ישראל באותה שנה, ואשר הנהיג והשפיע על ביסוס היישוב היהודי בירושלים, עכו ומקומות נוספים עד פטירתו ב-1270. עולה נוסף שהגיע בשנים אלו הוא נכדו של הרמב"ם, רבי דוד מימוני הנגיד, שהגיע ממצרים לעכו ב-1285. לאחר המלחמות התגברה שוב העלייה לרגל שנהגו היהודים מקהילות השכנות במצרים, ארם צובא, דמשק וכיוצא בזה לבוא בחגים לארץ ישראל, הקשר עימם סייע לחיזוק היישוב היהודי בארץ. בנוסף על התרומות שהביאו עימם עולי הרגל, התפרנסו רוב בני היישוב ממסחר ומלאכה.
פשיטות המונגולים
פשיטות המונגולים, 1260מפגשי הכוחות: הממלוכים בצהוב, המונגולים באדום הצלבנים בירוק, בארץ ישראל וסביבתה, 1272-1271פשיטות המונגולים, בסביבות 1300
בשנת 1260 לאחר שהביסו את מרכזי השלטון המוסלמי בית עבאס בבגדאד והשושלת האיובית בסוריה, שררה תקופה של כמה חודשים שבמהלכה ערכו המונגולים מספר פשיטות לארץ ישראל, והם הרחיקו דרומה עד עזה. הפשיטות נערכו על ידי חלק קטן יחסית של הצבא המונגולי, והיו בעיקרן מסעות שוד, רצח והרס. במהלכן נהרסו קהילות שונות ובהן ירושלים.[16]הרמב"ן שהגיע לעיר שבע שנים לאחר המתקפה כתב: "רבה העזובה וגדול השממון וכל המקודש מחברו חרב מחברו, ירושלים חרבה מכל ערי יהודה, וארץ יהודה מן הגליל".[17] גם בסוף המאה נערכו פשיטות חוזרות; אך בין החוקרים קיימת מחלוקת האם פלשו אז גם לירושלים. אך מוסכם על החוקרים, האזור בתקופה זו סבל ממלחמות חוזרות ונשנות בין הצלבנים לבין המוסלמים ובין המוסלמים לבין המונגולים. ובהמשך גם בין הצלבנים לבין המונגלים, עמם היו להם בהתחלה ההסכמות והבנות הדדיות שונות. חוסר היציבות הביטחונית פגע קשות בתנאי הקיום של היישוב שניסה להתפתח בתקופה זו.
ניסיון העלייה של המהר"ם מרוטנבורג
בעקבות התגברות היוצאים מגרמניה לארץ ישראל, ציווה קיסר גרמניה על החרמת רכושם של היהודים היוצאים, ומסירתו למדינת הצלבנים.[18] בשנת 1286 ניסה המהר"ם מרוטנבורג מאחרוני בעלי התוספות, תלמידו של רבי יחיאל מפריז ומגדולי דורו, לעלות גם הוא עם קבוצה של עשרות משפחות לארץ ישראל ולירושלים. אולם נעצר באיטליה, והוסגר לשלטונות גרמניה; הוא הואשם בניסיון לארגון בריחה המונית מגרמניה ונפטר בכלא.[19] יהודי גרמניה נחשבו על ידי השלטון כרכושו בדומה למעמדם של צמיתים רבים באותה תקופה. לפי ההיסטוריוןצבי גרץ המהר"ם ניסה להנהיג תנועת עלייה המונית[20]. ההיסטוריוןאברהם גרוסמן משער, שהמהר"ם שאף להמשיך את פיתוח היישוב בירושלים שהחל בו הרמב"ן.[21] המהר"ם אסר לפדות אותו מהכלא כדי שדבר זה לא יעודד מקרים דומים של שבי על ידי הגויים.
סופה של קהילת עכו
הכיבוש הממלוכי בשנת 1291 הביא קץ על הקהילה היהודית בעכו. רבים מתושבי עכו נטבחו על ידי הממלוכים ושארית הקהילה התפזרה.[22] חלקם עברו לערים אחרות בארץ ישראל וחלקם עזבו את הארץ.
בנימין זאב קדר, צבי ברס (עורכים), פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשל"ט-1979.
בנימין זאב קדר (עורך), הצלבנים בממלכתם: מחקרים בתולדות ארץ-ישראל 1099-1291, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ז-1987.
ישראל יעקב יובל, בין משיחיות פוליטית למשיחיות אוטופית בימי הביניים, בתוך: שמואל נח אייזנשטדט, משה ליסק [עורכים], הציונות והחזרה להיסטוריה – הערכה מחדש, ירושלים תשנ"ט-1999, עמ' 99-82.
ישראל משה תא-שמע, כרוניקה חדשה לתקופת בעלי התוספות מחוגו של ר"י הזקן - לעליית שלוש מאות הרבנים, ר’ יחיאל מפאריס וענייני ארץ-ישראל, שלם, ג, תשמ"א-1981, עמ' 319–324.
אלחנן ריינר, "עלייה ועלייה לרגל לארץ ישראל 1099-1517", ירושלים, תשמ"ח-1988.
^אלחנן ריינר, "מפיהם ולא מפי כתבם, על דרכי רישומה של מסורת המקומות הקדושים בארץ-שראל בימי הביניים", בתוך: וזאת ליהודה: מחקרים בתולדות ארץ ישראל ויישובה מוגשים ליהודה בן פורת, ירושלים: יד בן צבי, תשס"ג 2003.
