נושא נפוץ במהלך התקופה הקולוניאלית הוא נרטיב העבדות, שנכתב לרוב באנגלית או בצרפתית עבור קהל מערבי. בין הספרים הראשונים של הספרות האפריקאית שזכו לשבחי ביקורת עולמית משמעותית היו הרומן הכל קורס, מאת צ'ינואה אצ'בה, שפורסם ב-1958. ספרות אפריקאית בשלהי התקופה הקולוניאלית מציגה יותר ויותר נושאים של חירות האדם ועצמאות.
הספרות הפוסט-קולוניאלית, החל משנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, הפכה למגוונת יותר ויותר, כאשר כמה סופרים חוזרים לשפות האם שלהם. נושאים נפוצים כוללים את ההתנגשות בין עבר להווה, מסורת וקדמה, העצמי מול הקהילה, כמו גם פוליטיקה ומודרניזציה. בסך הכל, ניתן לאמר כי סופרות נשים מיוצגות היום הרבה יותר טוב בספרות האפריקאית מאשר היו לפני קבלת העצמאות של המדינות ביבשת. האינטרנט שינה גם הוא את הנוף של הספרות האפריקאית, והוביל לעליית פלטפורמות קריאה ופרסום דיגיטליות.
הירוגליפים מצריים עם השם "רעמסס השני", ממקדש לוקסור, כיום בבריטניה.
רקע
אפריקה היא היבשת השנייה בשטחה ובגודל אוכלוסייתה אחרי אסיה. באפריקה מתגוררים (נכון ל-2020) יותר מ-1.3 מיליארד תושבים ב-61 טריטוריות ואזורים (כולל האיים). יש באפריקה 54 מדינות, כולל האי מדגסקר ועוד מספר איים שלרוב נחשבים לחלק מהיבשת.
הספרות האפריקאית העתיקה ביותר מתוארכת לכתבי מצרים העתיקה. ספרות מצרים העתיקה, נכתבה במצרית קדומה, עם כתב הירוגליפים, במשך אלפיים שנה לפחות, מהתקופה הפרעונית ועד סוף השלטון הרומי. הספרות המצרית של צפון אפריקה היא, אחרי הספרות השומרית של מסופוטמיה, העתיקה ביותר בעולם. בין היצירות הידועות ביותר ניתן למנות את ספר המתים המצרי העתיק, כתבי הפירמידות וספר הפרה השמימית. באופן כללי ספרים אלו כתובים בכתב חרטומים או בכתב היראטי על גלילי פפירוס, או חקוקים בכתב הירוגליפים על קירות אבן באנדרטאות של מצרים.
ספרות בעל פה
במשך אלפי שנים הספרות האפריקאית הסתמכה על תקשורת שבעל פה. יצירות בעל פה הנכללות בספרות האפריקאית היו נפוצות בכל העמים המאכלסים את אפריקה. יצירות אלו שייכות לז'אנרים שונים: אגדות, מיתוסים, שירים, חידות ועוד. לדרום אפריקה, גמביה, זימבבואה ובנין יש את המגוון הגדול ביותר של ז'אנרים, בעוד שליצירתם של הנובים, כמו גם של עמי ג'יבוטי ודרום סודן, יש את המקוריות הגדולה ביותר. הפצת הסיפורים שבעל פה בוצעה על ידי מספרי סיפורים וזמרים מקצועיים.
הז'אנר העתיק ביותר של ספרות בעל פה באפריקה הוא סיפור בעלי החיים. לעיתים קרובות מאוד בעבודות אלה מוצג גיבור ערמומי (טריקסטר), שבתפקידו יכולים לפעול ארנבת, צב, עכביש. מאפיין של סיפורי בעלי חיים אפריקאיים הוא שהם (בצורתם הקלאסית) אינם מכילים מוסר.
ספרות בעל פה (או אורטורה, המונח שטבע החוקר האוגנדי פיו זירימו), שקדקמה לספרות בכתב, עשויה להיות בפרוזה או בשירה. הפרוזה היא לרוב מיתולוגית או היסטורית ולעיתים קרובות כוללת סיפורים על דמות של תכסיסן (טריקסטר - אנ'). מספרי סיפורים באפריקה משתמשים לפעמים בטכניקות קריאה ותגובה כדי לספר את הסיפורים שלהם. השירה לרוב מתארת שיר סיפורי המבוסס על אנקדוטה קצרה אשר מבוצעת לעיתים קרובות באמצעות שירה אפית, שיר עבודה, שירה פולחנית, ושירת שבח על שליטים ומנהיגים בולטים אחרים. זמרי הלל, פייטנים המכונים לפעמים "גריוטים", מספרים את סיפוריהם באמצעות מוזיקה.[1] כמו כן, מושרים, לעיתים קרובות, שירי אהבה, שירי עבודה, שירי ילדים, יחד עם מכתמים, פתגמים וחידות. מסורות בעל פה אלו קיימות בשפות רבות כולל פולה, סוואהילית, האוסה ווולופית.[2]
איור של אננסי העכביש, אלוהות פולקלורית של אנשי האקאן מגאנה
ההקלטה של היצירות שבעל פה באפריקה החלה במהלך התקופה הקולוניאלית. האספנים הראשונים של אגדות מקומיות היו נוסעים ומיסיונרים של המאות ה-17–18. הודות לכך, נשמרו יצירות אמנות עממיות, שהפכו מבוקשות עם צמיחת התודעה הלאומית של אפריקה. כמה יצירות זכו לתחייה עקב התרגום בחזרה משפות אירופאיות לשפת העמים שמהם הן תועדו.
צורה מרכזית של ספרות אפריקאית בעל פה היא האפוסים השונים, הסיפורים הפיוטיים האפיים של סודן מתוארכים למאה ה-10.
באלג'יריה, השירה בעל פה הייתה חלק חשוב במסורות הברבריות כאשר רוב האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב. שירים אלה, שנקראו "יספרה", שימשו להיבטים של החיים הדתיים והחילוניים כאחד. השירים הדתיים כללו סיפורים נבואיים ושירי כבוד לקדושים. השירה החילונית יכולה להיות על חגיגות כמו לידות וחתונות, או יל מנת להלל לוחמים גיבורים.[3] כדוגמה נוספת, במאלי ממשיכים לשדר ספרות בעל פה או סיפורי עם ברדיו בשפת האם בומה.[4]
דוגמאות לספרות אפריקאית טרום-קולוניאלית הן רבות. באתיופיה קיימת ספרות משמעותית שנכתבה בגעז, המתוארכת למאה הרביעית לספירה. היצירה הידועה ביותר במסורת זו היא הכבר נגשת, או "ספר מלכים". צורה פופולרית אחת של סיפור עממי אפריקאי מסורתי הוא סיפור ה"טריקסטר" (תכסיסן - אנ'), שבו חיה קטנה משתמשת בשכלה כדי לשרוד מפגשים עם יצורים גדולים יותר. דוגמאות לתחבולות כאילו כוללות את אננסי, עכביש בפולקלור של אנשי האשנטי בגאנה, איג'פה, צב בפולקלור היורובי של ניגריה, וסונגורה, ארנבת שנמצאת בפולקלור המרכז ומזרח אפריקאי.[5] יצירות אחרות בכתב יש בשפע, בעיקר בצפון אפריקה, באזורי הסאהל של מערב אפריקה ובחוף הסווהילי. מטימבוקטו בלבד, יש כ-300,000 או יותר כתבי יד חבויים בספריות ובאוספים פרטיים שונים,[6] רובם כתובים בערבית אך חלקם בשפות האם (פולה וסונגהאי).[7] רבים נכתבו באוניברסיטת טימבוקטו המפורסמת. החומר מכסה מגוון רחב של נושאים, כולל אסטרונומיה, שירה, משפט, היסטוריה, אמונה, פוליטיקה ופילוסופיה.[8] ספרות סוואהילית, שואבת השראה מתורות אסלאמיות אך התפתחה בנסיבות ילידיות, אחת היצירות המפורסמות והמוקדמות ביותר בספרות הסוואהילית היא אוטנדי ווה טמבוקה "סיפורה של טמבוקה".
במגרב, צפון אפריקאים כמו אבן ח'לדון התפרסמו מאוד בספרות הערבית. צפון אפריקה בימי הביניים התגאתה באוניברסיטאות כמו אלה של פאס וקהיר, עם כמויות גדולות של יצירות ספרות שונות.
ספרות אפריקאית קולוניאלית
היצירות האפריקאיות המוכרות בעיקר במערב מתקופות הקולוניזציה וסחר העבדים הן בעיקר נרטיבים של עבדים, כמו "הסיפור המעניין על חייו של אולאודה אקווינו, או גוסטבוס ואסה, האפריקאי" (1789) של אולאודה אקוויאנו, עבד אפריקאי משוחרר שפעל לביטול העבדות.
ב-1891 פורסם הספר גואנה פאו: סיפורה של נסיכה אפריקאית (אנ'). הספר פורסם באנגלית על ידי ג'וזף וולטרס יליד ליבריה בן שבט הואי, והוא היצירה המוקדמת ביותר שפורסמה באנגלית על ידי אפריקאי ילידי.
עם תום מלחמת העולם השנייה החל תהליך הדרגתי נרחב של דה-קולוניזציה. רבים במערב החלו למאוס באימפריאליזם, ותנועות לאומיות רבות קמו ברחבי היבשת. בשתי מלחמות העולם לחמו מדינות אירופה ברחבי היבשת, בעיקר בחלקה הצפוני, ובעשורים שלאחר מכן, החלו להשתחרר רוב ארצות היבשת מהשלטון האירופאי ולקבל עצמאות.
בתקופה הקולוניאלית החלו אפריקנים שנחשפו לשפות מערביות לכתוב באותן לשונות. בשנת 1911 פרסם ג'וזף אפרים קייסלי הייפורד (הידוע גם בשם אקרה אגינם) מחוף הזהב (כיום גאנה) את מה שהוא כנראה הרומן האפריקאי הראשון שנכתב באנגלית, "Ethiopia Unbound: Studies in Race Emancipation".[9] למרות שהיצירה נעה בין סיפורת להסברה פוליטית, פרסומה וביקורות חיוביות בעיתונות המערבית מסמנים מפנה בספרות האפריקאית.
בתקופה זו החלו לצוץ מחזות אפריקאים שנכתבו באנגלית. הרברט אייזק ארנסט דלומו מדרום אפריקה פרסם ב-1935 את המחזה האפריקאי הראשון בשפה האנגלית, The Girl Who Killed to Save: Nongqawuse the Liberator.[10] בשנת 1962, נגוגי וה ת'יונגו מקניה כתב את הדרמה המזרח אפריקאית הראשונה, הנזיר השחור, סיפור אזהרה על " שבטיות " (אפליה בין שבטים אפריקאים).
בין הקטעים הראשונים של הספרות האפריקאית שזכו לשבחי ביקורת עולמיים משמעותיים היה הרומן הכל קורס, מאת צ'ינואה אצ'בה. הרומן פורסם ב-1958, בסוף העידן הקולוניאלי וניתח את השפעת הקולוניאליזם על החברה האפריקאית המסורתית.[11]
ספרות אפריקאית בשלהי התקופה הקולוניאלית (בין סוף מלחמת העולם הראשונה לעצמאות) עסקה יותר ויותר בנושאים של חירות האדם, עצמאות ו (בקרב אפריקאים בטריטוריות פרנקופוניות) négritude - תנועה אנטי קולוניאלית. אחד ממנהיגי התנועה, המשורר ומי שיהיה אחר כך נשיא סנגל, ליאופולד סדאר סנגור, פרסם ב-1948 את האנתולוגיה הראשונה לשירה בשפה הצרפתית שנכתבה על ידי אפריקאים "אנתולוגיה של השירה השחורה והמלגזית החדשה בשפה הצרפתית", הכוללת הקדמה מאת הסופר האקזיסטנציאליסטי הצרפתי ז'אן פול סארטר.[12]
סופרים אפריקאים רבים הושפעו מהפוליטיקה ומהמצב הפוסט קולוניאלי באפריקה. רבים, סבלו עמוקות וישירות מהאקלים באפריקה: הסופר כריסטופר אוקיבו נהרג בקרב על ביאפרה נגד התנועה הניגרית במלחמת האזרחים של שנות ה-60, הסופר מונגאן וולי סרוטה (אנ') נעצר על פי חוק הטרור מס' 83 של דרום אפריקה משנת 1967 בין 1969 ל-1970, ולאחר מכן שוחרר מבלי שעמד אי פעם למשפט; בלונדון ב-1970 התאבד בן ארצו הסופר ארתור נוריה (אנ'). הסופר ג'ק מפאניה (אנ') ממלאווי נכלא ללא אישום ולא משפט בגלל הערה סתמית בפאב באוניברסיטה, וב-1995, הסופר ופעיל זכויות האדם קן סארו-וויווה נתלה על ידי החונטה הניגרית.
עם השחרור מהקולוניאליזם ועליית האוריינות, ובעקבות העובדה שרוב מדינות אפריקה זכו לעצמאותן בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, הספרות האפריקאית התרחבה בצורה דרמטית בכמותה ובהכרה לה זכתה, עם יצירות אפריקאיות רבות שהופיעו בתוכניות הלימודים האקדמיות המערביות וברשימות "המיטב" שנאספו מאז סוף המאה ה-20. סופרים אפריקאים בתקופה זו כתבו הן בשפות מערביות (בעיקר אנגלית, צרפתית ופורטוגזית) והן בשפות אפריקאיות מסורתיות כמו האוסה.
עלי מזרוי (אנ') ואחרים מזכירים שבעה קונפליקטים כנושאים מרכזיים בספרות: ההתנגשות בין העבר וההווה של אפריקה, בין מסורת למודרניות, בין ילידים לזרים, בין אינדיבידואליזם לקהילה, בין סוציאליזם לקפיטליזם, בין התפתחות להסתמכות עצמית ובין אפריקניות לבין אנושיות.[13] נושאים נוספים בתקופה זו כוללים בעיות חברתיות כמו שחיתות, הפערים הכלכליים במדינות עצמאיות חדשות וזכויות ותפקידים של נשים. סופרות נשים מיוצגות היום הרבה יותר טוב בספרות אפריקאית מאשר לפני קבלת העצמאות.
החל מ-2010 ממשיכות לצוץ ביבשת אפריקה יוזמות לטובת קריאה וקידום ספרים: פרסים ספרותיים, ירידי ספרים, פסטיבלים וספרי ירידים אחרים. נראה שהכל נעשה כדי שבעשורים הבאים האפריקאים יבקרו בחנויות ספרים לעיתים קרובות יותר כדי להשיג ספרים שאינם ספרי לימוד. בנוסף, ניתן לציין כי קיים מחסור במבקרי ספרות ביבשת שיוכלו להמליץ על ספרים ולעסוק בספרות.[14] Brittle Paper, פלטפורמה מקוונת שהוקמה על ידי איינהי אדורו, תוארה כ"כתב העת הספרותי המוביל באפריקה". כפי שמציינת בהאקטי שרינגארפור (אנ'), "הכוחות הדיגיטליים הדינמיים של יצירתיות אפריקאית לא רק שינו את הספרות האפריקאית אלא גם שינו מהותית את התרבות הספרותית כפי שאנו מכירים אותה."[15]
השימוש הגובר באינטרנט שינה גם את האופן שבו קוראי ספרות אפריקאית ניגשים לתוכן. זה הוביל לעליית פלטפורמות קריאה ופרסום דיגיטליות.[16]
שנת 2021 החלה בסימן של יצירות שזכו לשבחים של סופרים מרחבי היבשת, והמשיכה בזכיות ובהכרה בינלאומית. ב-7 באוקטובר, עבדולראזק גורנה זכה בפרס נובל לספרות. זמן לא רב לאחר מכן, הסופר הדרום אפריקאי דיימון גלגוט (אנ') זכה בפרס בוקר על הרומן שלו "ההבטחה", והספר "אנשי המזל" של הסופרת הבריטית-סומלית נדיפה מוחמד היה ברשימה הסופית של הפרס. סופרים אפריקאים שכתבו רומנים בצרפתית זכו אף הם להצלחה בשנה זו, כאשר הסופר הסנגלי מוחמד מבוגאר סאר (אנ') זכה באחד מהפרסים הספרותיים הוותיקים והמפורסמים בצרפת, פרס גונקור, עבור "הזיכרון הסודי של הגברים". הסופר הסנגלי, בובקר בוריס דיופ (אנ'), זכה בפרס ניושטדט הבינלאומי לספרות (אנ'). עוד באותה שנה זכה הסופר הצרפתי-סנגלי דייוויד דיופ (אנ') בפרס בוקר הבינלאומי לספרות מתורגמת עבור "בלילה כל הדם הוא שחור". הספרות האפריקאית המודרנית מתארת את החיים באפריקה ושומרת על מאפיינים אפריקאיים שאינם מנסים להתאים את עצמם לטעם המערבי.[17]
^Gunner, E., and H. Scheub (2018), "African Literature". Encyclopædia Britannica, Inc.
^Aoudjit, A. (2017). Algerian literature : A reader's guide and anthology (Francophone cultures and literatures; v. 66). New York, NY: Peter Lang Publishing, p. 77.
^Newell, Stephanie, Literary Culture in Colonial Ghana: 'How to Play the Game of Life' , Bloomington, Indiana: Indiana University Press, 2002, p. 135, ch. 7, "Ethical Fiction: J.E. Casely Hayford's Ethiopia Unbound".
^Mazrui, Ali A., et al. "The development of modern literature since 1935" as ch. 19 of UNESCO's General History of Africa, vol. VIII, pp. 564f. Collaborating with Ali A. Mazrui on this chapter were Mario Pinto de Andrade, M'hamed Alaoui Abdalaoui, Daniel P. Kunene and Jan Vansina.
^"La littérature africaine est en mouvement" (African literature is on the move): Africultures.com
.jpg)
.jpg)
