במרבית ענפי הספורט נדרש כושר גופני גבוה, ולכן הפעילות התחרותית בהם מסתיימת כאשר השחקן מגיע לגיל שבו כושרו הגופני פוחת. לעיתים הופכים ספורטאים בשלב זה למאמנים, ובכך ממשיכים בפעילות בתחום הספורט. ספורטאים נכים עוסקים בפעילות ספורטיבית הנערכת תוך התאמות למגבלות שכופה הנכות.
בקרב העוסקים בספורט תחרותי זוכים לתהילה ספורטאים שהגיעו להישג בולט: שברו שיא, עולמי או ארצי, זכו במדליה בתחרות עולמית (כגון האולימפיאדה) או ארצית, וכדומה. הרצון להגיע להישגים אלה גורם לבעיה בולטת בספורט התחרותי, והיא האמרוץ - נטילת תרופות, סטרואידים וסמים על ידי ספורטאים על מנת לשפר את הישגיהם. סמים בספורט נחשבים כבלתי אתיים על ידי רוב ארגוני הספורט הבינלאומיים, ובמיוחד על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי. על הסיבות לכך נמנות הסכנות הבריאותיות למשתמשים, חוסר שוויון בין הספורטאים המתחרים, והמופת הציבורי של הרוח הספורטיבית - שאיננו יכול לדור בכפיפה אחת עם סמים. בדיקות נעשות לספורטאים במסגרת תחרויות ואף מחוץ לתחרויות, ומתחרים שהתגלה שהשתמשו בסמים - תוצאותיהם נפסלות.
ספורטאים תחרותיים פועלים בדרך כלל במסגרת מועדון ספורט, הכולל מתקני ספורט, מאמנים, פיזיותרפיסטים וכו'. מעבר של ספורטאי מקצועי ממועדון למועדון כרוך בתשלום מהמועדון המקבל למועדון המוסר.
בצה"ל מקובל מעמד של ספורטאי מצטיין, המקנה לספורטאי אפשרות להמשיך להתאמן במקביל לשירותו הצבאי, וכך לשמור על כושרו ולהמשיך לעסוק בספורט תחרותי.
ספורטאים זרים
בענפי הספורט הקבוצתיים, של משחקי הכדור (כדורגל, כדורסל, כדורעף, כדוריד וכדורמים) נהוג לחזק קבוצות מקומיות בספורטאים מחו"ל המקבלים שכר גבוה. מספר השחקנים הזרים שרשאית כל קבוצה לשלב בשורותיה נקבע על ידי איגודי הספורט המתאימים. שילובם של ספורטאים זרים בספורט הישראלי החל בענף הכדורסל בעונת 1978/1979. בכדורגל משתתפים שחקנים זרים מעונת 1989/1990,[1] והחל משנת 1991 הותר שיתופם של ספורטאים זרים בענפי ספורט נוספים.
