סנקה נולד בקורדובה וגדל ברומא, בנם השני של הלוויה (Helvia) ומרקוס אנאוס סנקה, רטוריקן עשיר הידוע כסנקה הזקן. אחיו הבכור של סנקה, גליו (אנ'), היה פרוקונסול באכיה (שם, לפי מקורות נוצריים מוקדמים, הוא פגש את השליח פאולוס בערך ב-52 לספירה). סנקה היה דודו של המשוררמרקוס אנאוס לוקאנוס, בנו של אחיו הצעיר, אנאוס מלה.
המסורת מספרת כי הוא היה ילד חולני, בנעוריו התגורר זמן מה אצל דודתו במצרים ואז נלקח על ידה לרומא לצורך חינוכו. הוא למד שם רטוריקה, ופילוסופיהסטואית ונאו-פיתגורית. אך יש מעט מאוד מידע ביוגרפי שניתן להפיק מיצירותיו הוא, ולפיכך קשה לדעת את הפרטים המדויקים על הביוגרפיה שלו. מקורות היסטוריים אחרים נכתבו מנקודות מבט מוטות, ולכן קשה להפיק מהם מידע מהימן לגבי חייו.
תחת השגחתם של אביו ודודתו, הוא בנה לעצמו קריירה משגשגת כפרקליט ונבחר לקוואיסטור לשנת 33. ב-35 נשא לאישה את פומפיה פולינה. אחרי שירש את ממונו של אביו חדל מלעסוק במשפטים וניסה את כוחו בכתיבה. בשנת 40 כתב מכתב תנחומים למרסייה, בתו של ההיסטוריון קרמוטיוס קורדוס שנאלץ להתאבד בפקודת טיבריוס 15 שנה קודם לכן. בשל מכתב זה הקיסר קליגולה ציווה להוציא להורג את סנקה, אך לבסוף לא הרגו רק מכיוון שהאמין כי סנקה החולני ימות ממילא. (סנקה סבל מקוצר נשימה עד כדי כך שלעיתים קרובות חשב להתאבד). בשנת 41מסלינה, אשתו של הקיסר קלאודיוס, שכנעה את קלאודיוס שיגרש את סנקה לקורסיקה בהאשמה כי נאף עם יוליה ליווילה. בשהותו בגלות עסק בלימודים פילוסופיים, וכתב בין היתר את חיבורו "תנחומים" לאמו הלוויה.
בשנת 49, אשתו החדשה של קלאודיוס, אגריפינה הצעירה, קראה לו חזרה לרומא על מנת ללמד את בנה, ל. דומיטוס, שעתיד היה להיות הקיסר נירון. כאשר קלאודיוס נרצח בשנת 54, אגריפינה הצליחה להביא להכתרתו של נירון לקיסר, ולהעדפתו על פני בריטניקוס, בנו של קלאודיוס.
במשך חמש השנים הראשונות שלט נירון בתבונה תחת השפעתו של סנקה ושל פקיד בכיר אחר, סקטוס אפריקנוס בורוס. אך לאחר זמן מה, סנקה ובורוס איבדו את השפעתם על נירון ושלטונו הפך דיקטטורי וטיראני. בשנת 58 סנקה נתבע לדין על כך שצבר הון תועפות על חשבון הציבור, אך יצא מן המשפט ללא פגע. הוא התעשר מאוד מהשקעות כשניצל את מעמדו הרם כדי לקבל אינפורמציה פיננסית, והלווה כספים לפרובינקיות בשיעורי ריבית גבוהים מאוד. הוא עצמו הסתפק במועט למרות עושרו הרב, ישן על מזרן קשה, שתה מים בלבד והסתפק במזון מועט. "שפע של מזון מפריע למחשבה וחונק את הנשמה" כך כתב.
מותו של בורוס בשנת 62 הזיק מאוד למעמדו של סנקה, ונירון היה נתון להשפעתם של אנשים שהטיחו בסנקה האשמות שונות ובהן שניסה לצבור ממון. סנקה פרש והשקיע את זמנו בלימוד וכתיבה. אחרי השריפה הגדולה של רומא בשנת 64, סנקה תרם את רוב ממונו לשיקומה. בשנת 65 הוא הואשם כי היה שותף בקשר פיסו שמטרתו הייתה להרוג את נירון. סנקה הצטווה על ידי נירון להתאבד ללא משפט. טקיטוס מתאר שסנקה התאבד עם אשתו, פומפיה פולינה, שבחרה להתאבד עמו.
היצירות המיוחסות לסנקה כוללות סאטירה, ספר על מטאורולוגיה (מחקרי טבע), מאמרים פילוסופיים, 124 מכתבים העוסקים בנושאים מוסריים (מכתבי מוסר), ועשר טרגדיות. אחת מהטרגדיות המיוחסות לו, אוקטביה, בוודאי אינה שלו. הוא אפילו מופיע כאחת מהדמויות במחזה. זהותו כמחבר טרגדיה אחרת, הרקולס באוטה, מוטלת בספק.[2]
השיטה של הפילוסופיה הסטואית שסנקה האמין בה הדגישה צעדים מעשיים שעל ידיהם הקורא יוכל לעמוד בפני בעיות החיים. בייחוד הוא האמין כי חשוב מאוד לעמוד בפני העובדה של המוות. השאלה של איך לעמוד בפני המוות היא דומיננטית ברבים ממכתביו. מכתבי מוסר אלה נכתבו לידידו לוקיליוס, מושלה העשיר של סיציליה שהיה משורר ופילוסוף אפיקוראי. במכתבים אלה ניתן לראות תחילתו של סגנון הכתיבה של המסה שבו המשיכו אחריו פלוטרכוס היווני, מישל דה מונטן מחבר "המסות" הצרפתי, פרנסיס בייקון האנגלי ורבים אחרים. מישל דה מונטן הושפע רבות מסנקה, ובמסה "על ספרים" (ספר 2 פרק 10) הוא כותב: "סנקה מתאמץ ומשתדל לצייד בנשק את המידות הטובות מול האימה, הרפיון והתשוקות הנלוזות... הוא מחזיק בדעות סטואיות ואפיקוראיות, רחוקות מן המצוי והרגיל, אך לדעתי יציבות ומתאימות לחיי הפרט."
הטרגדיות של סנקה אמנם נכתבו בצורת דרמה, אך נועדו כנראה להיקרא ולא להיות מוצגות על במה. הוא לקח מחזות מהתיאטרון היווני הקלאסי, מהטרגיקנים אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס. מחזותיו של סנקה נקראו רבות באוניברסיטאות אירופאיות בימי הביניים, ולכן הם השפיעו בצורה חזקה על הדרמה הטרגית בתקופת הרנסאנס, ובעיקר על הספרות באנגליה האליזבתנית ועל המחזאים הצרפתיים פייר קורניי וז'אן רסין.
אוקטביה (יוחסה לו בעבר. כיום מסכימים החוקרים שנכתבה לאחר מותו של סנקה)
תרגומי יצירותיו לעברית
כתבים נבחרים. מתורגמים מרומית בלויית מבואות והערות על ידי אהרן קמינקא. תל אביב, דביר, תשכ"ב. [התוכן: על ההשגחה האלוהית, על מנוחת הנפש, איגרת-תנחומים לאמו הלוויא, מכתבים.]
מחקרי טבע. [שבעה ספרים; לפוליביוס במות אחיו] מאת לוציוס אנאוס סנקא. מתורגמים מרומית עם מבואות והערות ומאמרים נספחים מאת המתרגם אהרן קמינקא. תל אביב, "דבר" בהשתתפות מוסד ביאליק, תש"ב.
מכתבי מוסר. מאת לוציוס אנאוס סנקא. מתורגמים מרומית עם הערות, בידי אהרן קמינקא. כרך א' - ירושלים, ראובן מס, ת"ש; כרך ב' - תל אביב, "דבר", תש"ב.
שיחות פילוסופיות. מאת לוציוס אנאוס סנקא. מתורגמים מרומית, עם מבואות והערות והשקפה כוללת: חיי סנקא ודעותיו מאת אהרן קמינקא. תל אביב, "דבר" בהשתתפות מוסד ביאליק. כרך א' - תש"ג; כרך ב' - תש"ה [התוכן: על החיים המאושרים, על המרגוע, תנחומים למריציה, לנרון קיסר על החנינה, על החסדים (שבעה ספרים, לאבוציוס ליברליס)].
מבחר מאמרות מכתבי סנקה. בתוך: נתן שפיגל, סנקה - האיש ומשנתו. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ד. עמ' 165-187.
על קוצר החיים. תרגמה מרומית: נאוה כהן. הוצאת נהר ספרים, תש"ע.
על החיים המאושרים, מלווה בחיבורים "על הפנאי" ו"על שלוות הנפש", חיבורים פילוסופיים על איכות החיים, מאת לוקיוס אנאיוס סנקה. תרגם מרומית והוסיף הערות אברהם ארואטי. הוצאת נהר ספרים, תש"ע.
שני מכתבים מאת לוקיוס אנאוס סנקה, מלאטינית: אילריה שטילר-טימור וגדעון כ"ץ, 'דחק', כרך ב', 2012, עמ' 323.
סנקא - הדלעתו של קלאודיוס האלוהי. קאסיוס דיו - היסטוריה רומית ס-סא 4. תרגמה מרומית והוסיפה מבואות, הערות ומפתחות רחל בירנבאום. ירושלים, מוסד ביאליק, המפעל לתרגום ספרות מופת, תשע"ז 2016.
בחיבור "מכתבי מוסר" (Epistulae Morales),[3] מספר סנקה על השפעת האסכולה הפיתגוראית עליו בשנות נעוריו וכתוצאה מכך התנסותו בהימנעות ממאכל בעלי חיים. לדבריו נטש את המנהג מכיוון שהייתה זו תחילת תקופת שלטונו של טיבריוס, אז הופיעו ברומא טקסי פולחן זרים והימנעות מאכילת סוגים מסוימים של מאכלי בשר נראתה כהוכחה להתעניינות בכת הזרה. לכן, לבקשת אביו, שלא חשש מהעמדה לדין אבל שנא פילוסופיה, חזר להרגליו הקודמים.
יש להניח שסנקה התכוון לאירועי שנת 19 לספירה, בה נרדפו תחת שלטון טיבריוס פולחנים יהודיים ומצריים.[4]
במקום אחר בחיבור, סנקה מותח ביקורת על הפולחן הטקסי וכדוגמה הראשונה הוא בוחר במנהג היהודי של הדלקת נרות שבת: "יהי אסור להדליק נרות בערבי שבתות מפני שהאלים אינם צריכים לאורה, ולאנשים לא נעים העשן".[5]
הדגש על מנהגים יהודים בהקשר כזה יכול להיות מוסבר כניסיון לסתור את טענות היהודים, ששמו דגש על סגולתו של המונותאיזם היהודי המופשט, וכתגובה לחוגי החברה הרומאית שהתרשמו מפן זה של הדת היהודית.[6]
כפי שניתן להסיק מתוך חיבוריו הידועים, סנקה מראה אנטיפתיה מודגשת כלפי דתות מזרחיות באופן כללי. התייחסויותיו של סנקה ליהודים נמצאות בחיבורים שכתב בשנות ה-60 של המאה הראשונה, כלומר בשיא תנועת הגיור והפצת המנהגים היהודים ברחבי העולם הסובב את הים התיכון. סנקה היה הסופר הלטיני הראשון שנתן דרור להשתלחויות מכוונות נגד הדת היהודית והשפעתה על החברה הרומית.[7]
בחיבורו האבוד "De Superstitione",[8] טען סנקה לגבי היהודים "שמנהגם אינו מועיל, שכן על ידי הנהגת יום מנוחה אחד כל שבעה ימים, הם מפסידים בבטלנות כמעט שביעית מחייהם, ועל ידי הימנעותם מלפעול בעתות חירום משלמים לא פעם באובדן... בינתיים המנהגים של העם המקולל הזה זכו להשפעה כזאת שהם עכשיו מקובלים בכל רחבי תבל. המנוצחים נתנו חוקים למנצחיהם. ...היהודים, עם זאת מודעים למקור ולמשמעות של פולחניהם. רוב העם מקיים פולחן מבלי לדעת מדוע הוא עושה זאת".
סנקה היה הראשון שביקורתו על השבת נתמכה בגינוי הבטלנות. על פי דבריו על עתות החירום, מתגלה שהכיר את מנהג היהודים שלא להגן על עצמם בשבת. סנקה מוטרד מהתפשטות המנהגים היהודיים בקרב הלא־יהודים, אולם למרות ביקורתו כלפי היהודים, ניתן ללמוד מדבריו על כבוד מסוים למודעותם לגבי פולחניהם - מודעות שמייחדת את היהודים מ"רוב העם", הבורים בעניין. ניתן לזהות את "רוב העם" עם הגרים למיניהם, אולם סביר יותר להניח שסנקה הציג ניגוד בין היהודים לרוב העם הרומי הפשוט ובכך העביר ביקורת על בני ארצו.[9]
^Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, p. 434: "It is commonly, and rightly, assumed that the events of 19 C. E. bearing upon the persecution of Jewish and Egyptian rites under Tiberius are meant here" (ראו: טאקיטוס, ספרי השנים, ספר שני, פה, 4: "וכן דנו בדבר עקירת הפולחן המצרי והיהודי").
^סנקה, מכתבי מוסר, צה (סעיף 47); בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, אור, עמ' 136 (תרגום מרומית: אהרן קמינקא).
^Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, p. 430
^Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, p. 429
