סמי סְמוּחָה (נולד ב-1941) הוא סוציולוג ישראלי ביקורתי, פרופסור אמריטוס בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, וחתן פרס ישראל לסוציולוגיה לשנת תשס"ח (2008). הוא מתמחה ביחסים אתניים בפרספקטיבה השוואתית ובחקר החברה הישראלית. סמוחה ניסח את תאוריית ה"שסעים בחברה הישראלית" ומחקריו התמקדו בעיקר בשסע המזרחי-אשכנזי ובשסע הערבי-יהודי בישראל.
ביוגרפיה
סמי סְמוּחָה (Smooha) נולד למשפחה יהודית בבגדאד בשנת 1941, חודשים ספורים אחרי הפרהוד (הפרעות ביהודי עיראק). אביו עבד כמנהל תחנת רכבת, ובעקבות עבודתו נדדה המשפחה בעיירות ברחבי עיראק. המשפחה בת תשע הנפשות עלתה לישראל ב-9 באפריל 1951, ושוכנה באוהל במעברת כפר אונו. אביו עבד כשוטר זוטר ואימו כעקרת בית. בעקבות השיטפונות במעברות הועבר סמוחה במסגרת מבצע "קורת גג" לפנימיה במנזר שבעמק המצלבה ואחר כך לקורס התערות גדנ"ע במחנה שנלר בירושלים. הוא סיים בהצטיינות את בית הספר היסודי, אך בקשתו להתקבל לתיכון חדש בתל אביב נדחתה, והוא למד בבית ספר עירוני בני ברק, שהוקם אז בפרדס כץ. סמוחה עבד בחופשותיו מלימודים בין הגילאים 10 עד 21 בעבודות מזדמנות, ובעיקר בחקלאות.
בשנים 1960–1964 למד סמוחה פסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, וסיים בהצטיינות. בתום לימודיו שירת בצה"ל כקצין מחקר לפסיכולוגיה. הוא נמשך לסוציולוגיה יותר מלפסיכולוגיה, שכן מצא בה כלים להתמודדות עם השאלות החברתיות שהעסיקו אותו. אולם הגישה שרווחה בסוציולוגיה הישראלית אז לא נתנה מענה לתהיותיו, והוא פנה ללימודים בחו"ל. בין השנים 1966–1972 למד לתואר שני ולתואר שלישי ב-UCLA (אוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס). הוא שהה בארצות הברית בשנות השישים התוססות, והתוודע לתנועה לשוויון זכויות, למרד הסטודנטים, למאבק נגד מלחמת וייטנאם, ולעלייתה של הסוציולוגיה הביקורתית. בלימודיו המתקדמים למד אצל ליאו קופר, שביחד עם האנתרופולוג מיכאל גרפילד סמית' פיתחו את האסכולה הפלורליסטית לחקר השוואתי של חברות שסועות. הוא למד גם אצל ג'ון הורטון המרקסיסט, אנתוני גידנס הסטרוקטורליסט וראלף טרנר הפסיכולוג החברתי. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בשסע העדתי בישראל והשוואתו עם השסע הדתי-חילוני והשסע הערבי-יהודי. באותה עת הוא לימד באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל וקיבל את תואר הדוקטור בשנת 1973.
סמוחה שב לישראל ב-1974 והתמנה למרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה. ב-1978 הועלה למרצה בכיר, ב-1983 לפרופ' חבר וב-1990 לפרופסור מן המניין. הוא לימד מספר שנים כמורה מן החוץ באוניברסיטת תל אביב, במכללת תל-חי, במכללת עמק יזרעאל ובמרכז האקדמי רופין שבו גם שימש כיועץ אקדמי לחוג ללימודי מדעי ההתנהגות. הוא שהה בשבתונים כפרופסור אורח באוניברסיטת מדינת ניו יורק בבינגהמפטון, באוניברסיטת בראון, באוניברסיטת מישיגן ובאוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס. כמו כן, הוא כיהן כעמית מחקר בכיר במכון Arnold-Bergstraesser-Institut (ABI) בפרייבורג שבגרמניה, במכון Annenberg Research Institute בפילדלפיה, במרכז Oxford Centre for Hebrew and Jewish Studies באוקספורד, במכון למחקר מתקדם בברלין, במרכז יצחק רבין לחקר ישראל בתל אביב ובמרכז European Centre for Minority Issues (ECMI) בפלנסבורג שבגרמניה. בשנה האקדמית 2010-2009 הוא שוהה בשנת שבתון בוושינגטון די סי כעמית מחקר בכיר במרכז United States Institute of Peace (USIP).
סמוחה כיהן בתפקידים שונים במערכת של כתבי עת סוציולוגיים וביניהם "מגמות", "סוציולוגיה ישראלית", "Ethnic and Racial Studies" ו-"Nations and Nationalism".
באוניברסיטת חיפה סמוחה כיהן בשנים 1983–1986 כראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובשנים 2006–2009 כדיקן הפקולטה למדעי החברה. בשנת 2008 נבחר לנשיא ה-15 של האגודה הסוציולוגית הישראלית, וגם זכה בפרס ישראל לסוציולוגיה לשנת תשס"ח.
למרות היותו סוציולוג ביקורתי ורגיש לבעיות חברתיות ולאי-שוויון, סמוחה אינו פעיל חברתי. מצד אחד הוא בעד מעורבות חברתית של אנשי אקדמיה, ומצד אחר הוא מאמין שבתור חוקר עליו להשתדל להפריד בין עבודתו המדעית לבין ערכיו והאג'נדה הפוליטית שלו, אף על פי שזוהי משימה קשה להשגה במדעי החברה והרוח[1].
בשנות השמונים הוא פעל באופן חריג בתנועת צל"ש, שבראשה עמדה ויקי שירן. התנועה נלחמה נגד ייצוג בלתי הולם של המזרחים בתוכנית הטלוויזיה "עמוד האש". התנועה הגישה בג"ץ, אך בית המשפט העליון דחה את עתירתה. סמוחה חבר המועצה הציבורית של ארגון בצלם[2].
בשנת 2019 קיבל את פרס סמי מיכאל.[3]
בשנת 2021 נבחר לאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
סמוחה מתגורר בחיפה. היה נשוי לצופיה, פסיכולוגית קלינית והתפתחותית, עד מותה ב-2023. הוא אב לשלושה ילדים.
מחקרים
הגישה הפלורליסטית
עד שנות השבעים של המאה העשרים שלטה בסוציולוגיה הישראלית גישה אשר ניתחה את החברה הישראלית כחברת מהגרים-מתיישבים אשר הקונפליקט העיקרי בה נע בין מגמות כוחניות ובירוקרטיות לבין האתוס החלוצי וההשתתפות ההתנדבותית, וקונפליקטים בין תושבים ותיקים ועולים חדשים ובשל פערי דורות. לפי הגישה הממסדית, ישראל הינה מדינת לאום יהודית מודרנית אשר יצרה תצורות חברתיות מקוריות (הקיבוץ, המושב, הסתדרות העובדים, צה"ל). בראש זרם מרכזי זה בסוציולוגיה עמד שמואל נח אייזנשטדט[4]
ואחר כך תלמידו משה ליסק[5].
החברה הישראלית נוסחה ברוח ציונית-יהודית בה הקונפליקטים הפנימיים משניים ביחס למטרת העל של הקמה מדינה יהודית בישראל וקיבוץ הגלויות וללא ההשפעה הפורמטיבית של הסכסוך הקיומי הממושך עם הפלסטינים.
בשנות השבעים החלו לצמוח גישות חדשות אשר ביקרו את הזרם המרכזי[6].
אחת מהן הייתה הגישה הפלורליסטית שאותה פיתח סמוחה בעקבות החוקרים האמריקנים סמית', קופר, ון-דן ברג ושרמרהורן. היא מתמקדת בחברות קולוניאליות, פוסט-קולוניאליות ואחרות בעלות שסעים אתניים ולאומיים חמורים, ובודקת הן את התהליכים המובילים לסכסוכים אלימים ולנפילת משטרים פוליטיים והן את המנגנונים המבטיחים שילוב אתני ויציבות פוליטית. היא גורסת שהבנה טובה של חברה מסוימת מחייבת מחקר משווה של חברות[7]. סמוחה יישם את הפרספקטיבה של החוקרים האמריקאים במחקר הסוציולוגיה הישראלית, תוך שימוש במושגים כגון פלורליזם תרבותי וחברתי, אי-שוויון, קונפליקטים, אפליה, הדרה, וקבוצות פריפריה הנאבקות על מנת לפלס את דרכן למרכז. בניגוד לאסכולות התרבותית והמעמדית, גישה זו אינה מאמינה בדטרמיניזם כלכלי, פוליטי, ערכי, או אחר, אלא מחפשת הסברים רב-סיבתיים והיסטוריים.
בנוגע למקרה הישראלי, הגישה הפלורליסטית מדגישה את ההשפעה המעצבת והמכרעת הן של האידאולוגיה הציונית והן של הסכסוך הישראלי-ערבי על צביון המדינה. סמוחה טוען כי לעומת ה"שסע האתני", עדיין קיימת סולידריות בין אזרחיה היהודים, מה שלא קיים ביחס שבין המיעוט הערבי והרוב היהודי.
יחסי העדות היהודיות בישראל
סמוחה יישם את הגישה הפלורליסטית על החברה הישראלית בעבודת הדוקטורט שלו שעובדה וראתה אור כספר בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה ורוטליג' "ישראל: פלורליזם וקונפליקט" (Israel: Pluralism and Conflict). ספר זה הוא המחקר המדעי המקיף הראשון על הבעיה העדתית מנקודת מבט ביקורתית. בספר זה הוא ניסח לראשונה את התאוריה הדיכוטומית של ה"שסעים בחברה הישראלית", בה השווה את השסע העדתי עם השסע הדתי-חילוני והשסע הערבי-יהודי וטען שהשסע העדתי הוא משמעותי וממושך אך פחות חמור משני השסעים האחרים. הוא השווה את המזרחים בישראל עם "הלבנים האתניים" בארצות הברית (יוצאי ארצות מזרח ודרום אירופה שאינם ואספים - White Anglo-Saxon Protestant).
סמוחה הציג בספרו את החברה הישראלית כמורכבת ממדרג של קבוצות אוכלוסייה: בראש ניצבים האשכנזים כקבוצה מייסדת ושלטת, הרחק מתחתם ממוקמים המזרחים שנחשבים לחלק אינטגרלי ונאמן אך לא מספיק מוכשר ומתורבת, ואילו האזרחים הערבים מצויים למטה בהיותם מזוהים עם האויב, מתנגדי משטר ולא מערביים. הערבים הפלסטינים שמעבר לקו הירוק אינם שייכים לחברה הישראלית, אך לכיבוש הישראלי שהם נתונים תחתיו יש משמעות והשפעה לגבי הישראלים, ולכן אין להתעלם מהם בניתוח החברה הישראלית.
במספר פרסומים הבחין סמוחה בין ארבע גישות ליחסי העדות היהודיות בישראל: הגישה התרבותית של הזרם המרכזי (אייזנשטדט, ליסק, פרס, בן-רפאל), הגישה המעמדית (סבירסקי, ברנשטיין, פלד, בן-פורת), הגישה הפוסט-קולוניאלית (שוחט, שנהב, יונה, מוצפי-האלר) והגישה הפלורליסטית, שעימה הוא מזדהה[8].
הגישה הפלורליסטית של סמוחה חושפת את הטמיעה התרבותית והחברתית יחד עם המשך אי-השוויון הניכר בחלוקת המשאבים בין העדות. בניגוד לתזת כור ההיתוך האחד והאחיד של הזרם המרכזי, סמוחה מבחין בין שלושה כורי היתוך בחברה הישראלית: כור ההיתוך של ישראלים אשכנזים יוצאי ארצות שונות, כור ההיתוך של ישראלים מזרחים יוצאי ארצות שונות, וכור ההיתוך של ישראלים מעורבים במוצאם. שני כורי ההיתוך התוך-עדתיים הם גדולים ופועלים בעצימות גבוהה, בעוד שכור ההיתוך של הקבוצה המעורבת הוא קטן ולא כל-כך נמרץ.
למרות חריפותה היחסית, הבעיה העדתית אינה פוגעת ביציבות החברתית ובשקט העדתי, משום שפועלים בישראל מנגנוני לכידות חזקים למדי בקרב האוכלוסייה היהודית. הם כוללים את שותפות הגורל היהודית המסורתית, את האויב המשותף, את האידאולוגיה הציונית, את המשטר הדמוקרטי היציב, את מדינת הרווחה ואת המיעוט הערבי שהימצאותו מציבה את המזרחים באמצע ובעמדה מועדפת בהירארכיה האתנו-לאומית. כמו כן, העובדה שהתרבות של העולים מארצות האסלאם קרסה, והם עברו תהליך מואץ של ישראליזציה, אף היא תורמת באופן פרדוקסלי לקרבה בין העדות, למרות שהשאירה משקע קשה של דיכוי וקיפוח בזיכרון הקיבוצי של המזרחים, ונתנה דחיפה להקמת ש"ס ותנועות מחאה מזרחיות אחרות.
דמוקרטיה אתנית
בסוף שנות השמונים גיבש סמוחה את המודל של "דמוקרטיה אתנית", ככלי אנליטי וביקורתי המסייע בחקר משווה של משטרים דמוקרטיים בחברות שסועות, לאחר שנוכח לדעת שהמשטר בישראל אינו תואם את טיב המשטרים הנהוגים במדינות המערב[9]. בספרות המחקר מובחנים שני דגמי משטר המנהלים באופן שונה את הסכסוך בין קבוצת המיעוט לקבוצת הרוב: דמוקרטיה ליברלית, הרווחת במערב, החותרת לישב את הסכסוך על ידי מתן שוויון זכויות פרט לכלל האזרחים תוך התעלמות מדתם וממוצאם. המשטר האחר הוא דמוקרטיה הסדרית (דו-לאומית) המתמודדת עם הסכסוך באמצעות מתן זכויות פרט וזכויות קיבוציות, הכרה במיעוט והגנה על תרבותו, ייחודו וזהותו.
המושג "דמוקרטיה אתנית", שטבע סמוחה, הוא הכללה של "מדינה יהודית ודמוקרטית". מודל זה מתייחס למדינות הרואות את עצמן והמערב רואה בהן מדינות דמוקרטיות אך בד בבד מציגות את עצמן בתור הבית הלאומי של הרוב הלאומי-אתני ומתפקדות ככלי שרת בידיו. שליטת הרוב במיעוט בדמוקרטיות אתניות מסוג זה נועדה לבלום איומים מצד המיעוט שחשות קבוצות רוב כמו תנועות פרישה, מרד עממי, מהפך דמוגרפי, פגיעה בתרבות ובזהות הלאומית, ושיתוף פעולה עם אויב. במשטר זה שזורה סתירה מהותית בין אופייה הדמוקרטי ואופייה האתני של המדינה[10]. בנוסף לישראל יושם מודל זה על צפון אירלנד, הודו, אסטוניה, לטביה וסלובקיה[11].
בהשראתו ובהשתתפותו של סמוחה נערך מחקר השוואתי בנושא הדמוקרטיה האתנית באירופה, שסוכם בספר The Fate of Ethnic Democracy in Post-Communist Europe, ונערך על ידי סמוחה ופריט יארבה[12]. בספר מובאים חקרי מקרה שבהם יושמה התאוריה של דמוקרטיה אתנית על שבע מדינות חדשות-ישנות בדרום-מזרח אירופה: גאורגיה, סרביה, קוסובו, מקדוניה, בוסניה והרצגובינה, אסטוניה ולטביה. סמוחה כתב את פרק המבוא המציג את מודל הדמוקרטיה האתנית ואת פרק הסיכום והמסקנות שמפרט את הלקחים מכל שבעת המקרים. בשנים שקדמו לפרויקט זה הוא ערך גיליון מיוחד של כתב העת Nations and Nationalism העוסק בנושא זה[13].
סמוחה עובד על פרויקט מחקר המשווה את ניהול הסכסוך האתני-לאומי בחמש מדינות הנחשבות לדמוקרטיות ושייכות למערב אך מזוהות באופן מובהק עם קבוצת הרוב האתני-לאומי שלהן: ישראל, אסטוניה, סלובקיה, מקדוניה וצפון אירלנד. הוא מנסה להסביר מדוע בשלוש הארצות הראשונות המשטר נשאר דמוקרטי-אתני ויציב בעוד שבשתי הארצות האחרונות הוא התמוטט והשתנה בכיוון של דמוקרטיה הסדרית (דו-לאומית).
יחסי ערבים-יהודים בישראל
בשנים 1976–2008 ערך סמוחה סקרי עמדות של האזרחים הערבים והאזרחים היהודים על היחסים ביניהם ועל יחסם למדינה. סקרים אלה מבוססים על מדגמים ארציים מייצגים של שתי האוכלוסיות הבוגרות ומאפשרים קבלת תמונה אמינה ועדכנית הן של עמדות שני הצדדים והן של מגמות השינוי שחלות בהן לאורך זמן.
על בסיס ממצאי הסקרים הללו וניתוח של חומר רב אחר, הגיע סמוחה למסקנה שאין אישור לתזה הנפוצה בקרב הציבור הרחב, התקשורת, קובעי המדיניות והחוקרים באקדמיה לפיה קיימת מגמה היסטורית של הקצנה בעמדות וגידול בניכור ההדדי וכי התנגשות אלימה בין הערבים והיהודים היא בלתי נמנעת. למרות שהאזרחים הערבים הם מתנגדי משטר (לא ציונים) וחשודים באי-נאמנות למדינה, הם שומרים על החוק והסדר, וכקהילה הם לא פתחו בהתקוממות עממית ולא ביצעו פעילות חתרנית. הם עוברים ישראליזציה (מונח שסמוחה טבע) שמקרבת אותם ליהודים ומאזנת את הפלסטיניזציה שלהם. הם עשו בחירה אסטרטגית במאבק באמצעים דמוקרטיים בלבד לקידום מטרותיהם – שוויון ושיתוף בינם ליהודים ושלום באמצעות הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. למרות שהם ממשיכים לשלול את אופייה הציוני של המדינה ולתמוך במדינה דו-לאומית ברוח הדרישות של האליטות הערביות בארבעת מסמכי החזון שפרסמו, הם משלימים בהדרגה עם אופייה היהודי של ישראל[14]. הם מודעים ליתרונות שהם מפיקים מהחיים בישראל, אפילו כמיעוט מופלה לרעה במדינה יהודית. אלה כוללים דמוקרטיה, מדינת רווחה, אורח חיים מודרני, וחסינות מפני השתלטות אסלאמית. עבורם החיים בישראל הם הרע במיעוטו ואין להם ברירה אחרת. על כן הם מתנגדים לעבור לגור במדינה פלסטינית עתידית ולסיפוח חלק מיישוביהם אליה.
גם היהודים מצידם למדו לחיות עם האזרחים הערבים ולבדל אותם מהערבים הפלסטינים שמעבר לקו הירוק הנתונים תחת כיבוש והנלחמים להקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד או במקום מדינת ישראל. גם עמדות היהודים לא נעשות יותר קשוחות ואנטי-ערביות לאורך זמן למרות הסחף ימינה שלהם מאז שנות השבעים.
ניתוח זה מוביל את סמוחה למסקנה שיחסי ערבים-יהודים הם יציבים למדי ואינם מועדים לקריסה. אין סיכוי סביר ששיפורם ייעשה על ידי השתנות של ישראל ממדינה יהודית למדינה דו-לאומית ("מדינת כל אזרחיה" או לאומיה) כפי שהערבים דורשים כי רעיון המדינה היהודית והדמוקרטית הוא הגמוני מבחינת היהודים והם גם נחושים וחזקים דיים למנוע מהפכה אנטי-ציונית. יותר מציאותי לחפש ולמצוא נוסחה אחרת של מדינה יהודית ודמוקרטית, מאוזנת והוגנת יותר, ששני הצדדים יוכלו לחיות איתה. ברם, כל עוד לא יושבה השאלה הפלסטינית, יקשה לקיים דיאלוג ערבי-יהודי ממשי בעניין זה ולהגיע למתכונת מוסכמת.
בנושא זה פרסם סמוחה מאמרים רבים ומספר ספרים. ביניהם שני הכרכים באנגלית "ערבים ויהודים בישראל" (Arabs and Jews in Israel) ו"מדד יחסי יהודים ערבים בישראל 2004" שהופיע בעברית ובאנגלית. סמוחה פרסם גם חיבור העוסק בשאלת האוטונומיה לערבים בישראל, שבו הוא מנתח את היתרונות ואת החסרונות של אוטונומיה למיעוטים לאומיים בעולם ולערבים בישראל ומציג מודל של אוטונומיה תרבותית לא טריטוריאלית למיעוט הערבי, שבו הוא תומך. הוא גם הוציא מונוגרפיה על שירות אזרחי לערבים, המושתתת על סקרי עמדות שמראים כי רוב האזרחים הערבים הבוגרים והצעירים תומכים בשירות אזרחי תמורת קבלת ההטבות שניתנות למשוחררי צבא, למרות שהמנהיגות שלהם מתנגדת לכך בתוקף[15].
ביקורת
עבודותיו של סמוחה עוררו ביקורת מכיוונים שונים ומנוגדים. סמוחה גורס שמאז אמצע שנות התשעים הלך והתגבש במדעי החברה זרם רדיקלי, הנבדל מהזרם הביקורתי, הרואה בישראל חברה קולוניאלית, מנשלת, מיליטריסטית, כובשת, משתרעת משני צידי הקו הירוק, לא-דמוקרטית, ולא יציבה. היות שהגישה הביקורתית של סמוחה תופסת עמדת ביניים בין הגישה של הזרם המרכזי לבין הגישה של הזרם הרדיקלי החדש, אין זה מפתיע שמדעני חברה משני הצדדים מבקרים אותה[16].
בניגוד לרעיונות הרווחים בקרב מדעני חברה מהזרם המרכזי או מהזרם הרדיקלי, סמוחה מסתייג מהשיוך של ישראל לדגם המערבי, לדגם הקולוניאלי ולדגם השסוע עמוקות ומראה שיש לה כחברה וכמדינה ייחוד מובהק; גבולות החברה הישראלית הם בתחומי הקו הירוק בלבד; ישראל היא חברה יציבה למדי ומצוידת במנגנוני לכידות יעילים; המשטר הפוליטי הוא דמוקרטיה אתנית מאיכות נמוכה ולא דמוקרטיה ליברלית או אתנוקרטיה; הבעיה העדתית אינה קלה ואינה חולפת; לא קיימת תרבות מזרחית אלא תרבות עברית משותפת שבתוכה יש תרבות משנה מזרחית; לאורך זמן אין האזרחים הערבים והיהודים עוברים תהליך של הקצנה והסיכון של התמוטטות היחסים ביניהם הוא קטן.
רבים המערערים על הערכות אלה של סמוחה. למשל, על הגישה הפלורליסטית נמתחה הביקורת שהיא עמומה, עושה סינתזה לא-אפשרית בין גישות מנוגדות ואינה מובילה לשום מסקנה ברורה. אי-בהירות זו מקבלת ביטוי נמרץ ביישומה של גישה זו על הבעיה העדתית בישראל. מחד גיסא, סמוחה טוען שחלה טמיעה תרבותית וחברתית רבה, ומאידך הוא מדגיש שבה בעת נמשכים הדומיננטיות האשכנזית, אי-השוויון העדתי הגדול ואי-הסובלנות בין העדות, כך שהבעיה נותרה בעינה.
ביקורת קשה הופנתה נגד מודל הדמוקרטיה האתנית והצגת ישראל כאבטיפוס של משטר זה. המודל בוקר כאוקסימורון כי לדעת המבקרים אי-שוויון שטבוע במערכת פוליטית ודמוקרטיה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. המבקרים מהזרם המרכזי מערערים על אפיון ישראל כדמוקרטיה אתנית משום שלדעתם ישראל היא מדינת לאום יהודית-דמוקרטית ככל מדינת לאום מערבית אחרת[17].
בעוד שהמבקרים מהזרם הרדיקלי טוענים שאפיון זה דווקא עושה חסד עם ישראל במתן לגיטימציה למשטר שהוא במהותו לא-דמוקרטי[18].
יש גם מי שטוען שסמוחה נקלע לסתירה כאשר הוא מסיק שבמרכז-מזרח אירופה טרם צמח אף לא מקרה אחד של דמוקרטיה אתנית, כך שלמעשה ישראל היא מקרה קיצוני ויוצא דופן של דמוקרטיה אתנית ולא אבטיפוס[19].
רבים גם מפקפקים בתוקף המסקנה כי במרוצת השנים האזרחים הערבים והיהודים אינם מקצינים בעמדותיהם וכי לא נפרמים החישוקים שקושרים ביניהם, ולכן מופרכת ההנחה שלא צפוי בטווח הנראה לעין עימות אלים בין המיעוט הערבי לבין הרוב היהודי והמדינה היהודית.
ספרים נבחרים שכתב
- Israel: Pluralism and Conflict. London: Routledge and Kegan Paul; Berkeley and Los Angeles: University of California Press. 1978
- Arabs and Jews in Israel. Vol. 1: Conflicting and Shared Attitudes in a Divided Society. Boulder and London: Westview Press. 1989
- Arabs and Jews in Israel. Vol. 2: Change and Continuity in Mutual Intolerance. Boulder and London: Westview Press. 1992
- אוטונומיה לערבים בישראל? בית ברל: המרכז לחקר החברה הערבית בישראל. 1999
- מדד יחסי יהודים-ערבים. חיפה: המרכז היהודי-ערבי, אוניברסיטת חיפה; ירושלים: הפורום להסכמה אזרחית; תל אביב: קרן פרידריך אברט. 2004
ספרים נבחרים שערך
- Smooha, Sammy. Nationalism, Multiculturalism and Democracy in Divided Societies. Nations and Nationalism, Vol. 8, Issue 4, October 2002
- Smooha, Sammy and Priit Jarve (Eds.). The Fate of Ethnic Democracy in Post-Communist Europe. Budapest: Open Society Foundation. 2005
מאמרים נבחרים
- Smooha, Sammy. "The Control of Minorities in Israel and Northern Ireland." Comparative Studies in Society and History 22, 2 (April 1980): 256-280
- סמוחה, סמי. "מדיניות קיימת ואלטרנטיבית כלפי הערבים בישראל." מגמות כ"ו, 1 (ספטמבר 1980): 7–36
- סמוחה, סמי. "שלוש גישות בסוציולוגיה של יחסי עדות בישראל". מגמות כ"ח, 3-2 (מרס 1984): 206-169
- Smooha, Sammy. "Minority Status in an Ethnic Democracy: The Status of the Arab Minority in Israel." Ethnic and Racial Studies 13, 3 (July 1990): 389-413
- סמוחה, סמי. "שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל". בתוך: החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים, בעריכת אורי רם. תל אביב: ברירות. 1993. עמודים 172–202
- Smooha, Sammy. “The Viability of Ethnic Democracy as a Mode of Conflict-Management: Comparing Israel and Northern Ireland.” In Comparing Jewish Societies, edited by Todd Endelman,. Ann Arbor, MI: University of Michigan Press. 1997. Pp. 267-312
- סמוחה, סמי. "המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה, או דמוקרטיה אתנית?" סוציולוגיה ישראלית ב, 2 (2000): 630-565.
- Smooha, Sammy. “The Tenability of Partition as a Mode of Conflict Regulation: Comparing Ireland with Palestine-Land of Israel”. In Northern Ireland and the Divided World: Post-Agreement Northern Ireland in Comparative Perspective, edited by John McGarry. Oxford: Oxford University Press. 2001. Pp. 309-335
- סמוחה, סמי. "יחסי ערבים-יהודים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". בתוך: מגמות בחברה הישראלית, בעריכת אפרים יער וזאב שביט. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 2001. עמודים 231–364
- Smooha, Sammy. “Types of Democracy and Modes of Conflict-Management in Ethnically Divided Societies". Nations and Nationalism 8, 4 (October 2002): 423-431
- Smooha, Sammy. “The Model of Ethnic Democracy: Israel as a Jewish and Democratic State". Nations and Nationalism. 8, 4 (October 2002): 475-503
- סמוחה, סמי. "המיעוט הלאומי-הונגרי בסלובקיה". בתוך: מעמד המיעוט הערבי במדינת הלאום היהודית, בעריכת אלי רכס ושרה אוסצקי-לזר. תל אביב: מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב. 2005. עמודים 45–49
- סמוחה, סמי. "האם ישראל מערבית?". בתוך: ישראל והמודרניות: למשה ליסק ביובלו, בעריכת אורי כהן, אליעזר בן-רפאל, אבי בראלי ואפרים יער. שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל. 2006. עמודים 49–83
- סמוחה, סמי, רב-תרבותיות בחברה הישראלית, באנציקלופדיה זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי, הוצאת כתר, 2007, כרך ד', עמ' 228-221
- Smooha, Sammy."The Mass-Immigrations to Israel: Comparing the Mizrahi Immigrants of the 1950s with the Russian Immigrants of the 1990s". Journal of Israeli History 28, 1 (March 2009): 55–62
קישורים חיצוניים
אודותיו
- אתר האינטרנט האישי של סמי סמוחה
- סמי סמוחה – קורות חיים
- פרופ' סמי סמוחה, באתר פרס ישראל
- סמי סמוחה, בערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה(הקישור אינו פעיל)
- שאלת מחקר, פרופ' סמי סמוחה – סוציולוג, אנציקלופדיה ynet
- דניאל אדלסון, פרופ' סמוחה: המזרחים מקופחים, אבל לא בניזרי, באתר ynet, 10 באוגוסט 2009
טלי חרותי-סובר, המוחות החדים בסוציולוגיה // דמוקרטיה אתנית ושמה ישראל, באתר TheMarker, 13 בינואר 2013- שלמה טייטלבאום, "הדתיים הם לא מיעוט מקופח, הימין הוא הבית של המזרחים, והערבים ייפגעו הכי הרבה", באתר כלכליסט, 1 ביוני 2023
סמי סמוחה (1941-), דף שער בספרייה הלאומית
ממאמריו על הרשת
- מאמרים בעברית
- מאמרים באנגלית
- "Are the Palestinian Arabs in Israel Radicalizing?", Bitterlemons-International, Edition 24, Volume 2, June 24, 2004
- "Different Conflict, Different Solution", (The Northern Ireland and Israeli-Palestinian Conflicts). Bitterlemons-International, Edition 38, Volume 5, October 18, 2007
הערות שוליים
- ^ "סוציולוגיה ישראלית אקדמית וציבורית". סוציולוגיה ישראלית 10, 2 (2009): 444-440
- ^ המועצה הציבורית, באתר בצלם
- ^ פרופ' סמי סמוחה בין זוכי "פרס סמי מיכאל" לשנת 2019
- ^ אייזנשטדט, שמואל. החברה הישראלית: רקע, התפתחות ובעיות. ירושלים: מאגנס, 1967; אייזנשטדט, שמואל, הציוויליזציה היהודית :הניסיון ההיסטורי היהודי ב פרספקטיבה השוואתית וגילוייו בחברה הישראלית. באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2002; אייזנשטדט, שמואל. תמורות בחברה הישראלית. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור. 2004
- ^ הורוביץ, דן ומשה ליסק. מצוקות באוטופיה: ישראל חברה בעומס-יתר. תל אביב: עם עובד. 1990
- ^ רם, אורי. "החברה ומדע החברה: סוציולוגיה מימסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל". בתוך: החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים, בעריכת אורי רם. תל אביב: ברירות. 1993. עמודים 39-7
- ^ Kuper, Leo and M. G. Smith (Eds.).Pluralism in Africa. Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 1969.
- ^ סמוחה, סמי. "שלוש גישות בסוציולוגיה של יחסי עדות בישראל". מגמות כ"ח, 3-2 (מרס 1984): 206-169; סמוחה, סמי. העדתיות היהודית בישראל כתופעה ממשית מתמשכת (מאמר סקירה), עיונים בתקומת ישראל 13 (2003): 413-425
- ^ Smooha, Sammy. "Minority Status in an Ethnic Democracy: The Status of the Arab Minority in Israel". Ethnic and Racial Studies 13, 3 (July 1990): 389-413
- ^ סמוחה, סמי. "המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה, או דמוקרטיה אתנית?" סוציולוגיה ישראלית ב, 2 (2000): 565-630
- ^ ראו, למשל, את המקרה של סלובקיה: סמוחה, סמי. "המיעוט הלאומי-הונגרי בסלובקיה". בתוך: מעמד המיעוט הערבי במדינת הלאום היהודית, בעריכת אלי רכס ושרה אוסיצקי-לזר. תל אביב: מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב. 2005. עמודים 49-45
- ^ Smooha, Sammy and Priit Jarve (Eds.). The Fate of Ethnic Democracy in Post-Communist Europe. Budapest: Open Society Foundation. 2005
- ^ Smooha, Sammy. Nationalism, Multiculturalism and Democracy in Divided Societies, Nations and Nationalism, Vol. 8, Issue 4, October 2002. Pp. 423-564
- ^ אוסצקי-לזר, שרה ומוסטפא כבהא (עורכים). בין חזון למציאות: מסמכי החזון של הערבים בישראל 2006–2007. ירושלים: הפורום להסכמה אזרחית. 2008
- ^ סמוחה, סמי. שירות אזרחי לערבים בישראל: ממצאי סקר עמדות של הציבור והמנהיגים הערביים בסתיו 2007. חיפה: המרכז היהודי-ערבי והמוקד לאחריות חברתית, אוניברסיטת חיפה. 200
- ^ שלושת הזרמים הוצגו במאמרים: סמוחה, סמי. סקירת הספר תמורות בחברה הישראלית מאת שמואל אייזנשטדט, סוציולוגיה ישראלית 6, 2 (2005): 169-165; סמוחה, סמי. "סוציולוגיה ישראלית אקדמית וציבורית". סוציולוגיה ישראלית 10, 2 (2009): 444-440
- ^ יעקובסון, אלכסנדר ואמנון רובינשטיין. "'דמוקרטיה אתנית', 'לאומיות אתנית', 'לאומיות אזרחית'". עמודים 359–413 (פרק 7) בתוך: ישראל ומשפחת העמים: מדינת לאום יהודית וזכויות אדם מאת אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין. ירושלים: שוקן. 2003. לכך השיב סמוחה: "מדינה יהודית ודמוקרטיה יהודית: בעקבות ספרם של אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין ישראל ומשפחת העמים - מדינת לאום יהודית וזכויות האדם (2003)". משפט וממשל 10, 1 (נובמבר 2006): 24-13. ראו גם את מאמר הביקורת של אדם דנאל ואת תשובת סמוחה:
- Danel, Adam. "Methodological Critique of the Concept of Ethnic Democracy". Journal of Israeli History 28, 1 (March 2009): 37-54; Smooha, Sammy. "The Model of Ethnic Democracy: Response to Danel". Journal of Israeli History 28, 1 (March 2009): 55–62
- ^ יפתחאל, אורן, אסעד גאנם ונדים רוחאנא, האם תיתכן "דמוקרטיה אתנית"? יהודים, ערבים והמשטר הישראלי, ג'מאעה 6, 2000, עמודים 78-58
- ^ ברנט, משה. עם ככל העמים: לקראת הקמתה של רפובליקה ישראלית. ירושלים: כרמל. 2009
.svg){kind=small}
